אותו קיץ בסיאטל היא הייתה זקוקה לעבודה. לא הייתה לה פרוטה. האיש שעמדה להינשא לו בסוף הקיץ למד במכללה להכשרת קצינים. גם הוא היה חסר-פרוטה. אבל היא הייתה מאוהבת בבחור והוא היה מאוהב בה וכן הלאה. היא ראתה מודעה בעיתון: דרושה עזרה – קריאה לעיוור, ומספר טלפון. היא טלפנה וניגשה לשם והתקבלה על המקום. היא עבדה עם העיוור כל הקיץ. היא קראה לפניו מקרי-מבחן, דוחות, דברים מהסוג הזה. היא עזרה לו לארגן את משרדו הקטן בלשכה המחוזית לשירותים סוציאליים. הם הפכו לחברים טובים, אשתי והעיוור. מאיפה אני יודע את כל זה? היא סיפרה לי. ועוד דבר היא סיפרה לי. ביום האחרון לעבודתה שאל העיוור אם מותר לו לגעת בפניה. והיא הסכימה. היא סיפרה לי כי הניח את אצבעותיו על כל חלק וחלק בפניה, על אפה – אפילו על צווארה! אף פעם לא שכחה את זה. אפילו ניסתה לכתוב על כך שיר. תמיד ניסתה לכתוב שיר. כל שנה כתבה שיר או שניים, על פי רוב אחרי שקרה לה משהו חשוב באמת
תא-הרכבת I ריימונד קארבר (1988-1938)
מֶיֶירס חוצה את אדמת צרפת אל שטרסבורג בקרון-רכבת מחלקה ראשונה לבקר את בנו שלומד שם באוניברסיטה. כבר שמונה שנים לא פגש את הנער. לא היו ביניהם שיחות טלפון בשנים האלה גם לא גלויית-דואר מאז שמֶיֶירס ואמו של הנער הלכו איש לדרכו – הבן נשאר אתה. תמיד סבר מֶיֶירס כי הניתוק הסופי הואץ בגלל התערבותו המזיקה של הנער בענייניהם האישיים.
הרכבת I ריימונד קארבר (1988-1938)
לאישה קראו מיס דנט, ומוקדם יותר אותו ערב היא איימה באקדח על גבר. היא הכריחה אותו להשתטח בעפר ולהתחנן על נפשו. בעוד עיניו של האיש זולגות דמעות ואצבעות ידיו מנקרות בעלים היא כיוונה אליו את האקדח וסיפרה לו דברים על עצמו. היא ניסתה להבהיר לו כי הוא לא יכול להמשיך ולרמוס רגשות של אנשים. "תהיה בשקט!" אמרה, למרות שהאיש רק תחב את אצבעותיו בעפר והזיז קצת את רגליו מפחד. כשגמרה לדבר, כשאמרה לו כל מה שחשבה להגיד לו, היא שמה את רגלה על אחורי ראשו ודחקה את פרצופו אל העפר. אחר כך שמה את האקדח בתיקה ופנתה וחזרה אל תחנת הרכבת.