[מתוך: ג'יין אייר, זמורה-ביתן, 1987]
היו שמונה נשים בלבד, אך כשנהרו פנימה יצרו רושם של מספר גדול בהרבה. אחדות היו גבוהות -קומה, רבות היו לבושות לבן, וכולן היו כבדות במחלצות, אשר העצימו את דמותן, כמו שנוגה-ערפל מרחיב את פני הירח. קמתי והחוויתי קידה. אחת או שתיים השיבו בהרכנת הראש; אחרות רק בהו לעברי.
הן נפוצו בחדר. בקלות הילוכן ובגמישותו הזכירו להק ציפורים עוטות נוצה. מהן שהטילו עצמן, שעונות למחצה, על הספות והדרגשים, מהן שגחנו לבחון את הספרים והפרחים שעל השולחנות; יתרן נקהלו סביב האח. כולן דיברו בנימה חרישית אך צלולה, שהייתה ככל הנראה מורגלת בפיהן. לאחר מכן נודעו לי בשמותיהן, ואין מניעה אפוא שאציג אותן בשמן כבר עתה.
ראשונה מרת אָשטוֹן ואִתה שתי בנות. ניכר במרת אָשטוֹן שהייתה יפת-תואר בצעירותה, ויופיה השתמר בה. בתה הבכורה, אמי, הייתה קטנת-קומה, תמימה וכמו-ילדותית בפניה ובנוהגה, וחיננית. שמלת התחרים הלבנה והאבנט הכחול הלמו אותה להפליא. אחותה לואיזה הייתה גבוהה ממנה, וגזרתה הדורה יותר. פניה היו כלילות-חן, מסוג שהצרפתית מכנים "ענוגות אך מושכות". שתי האחיות היו בהירות כחבצלות.