קטגוריה: סיפורים

"הזמנתי את לָאטימֶר ספרינגפילד לבלות עמנו את יום ראשון וללון כאן," הכריזה מרת דֶרמוֹט ליד שולחן ארוחת-הבוקר.

"חשבתי שהוא באמצע מערכת בחירות," העיר בעלה.

המשך קריאה "%s"

"דודה שלי תגיע עוד רגע, מר נאטל,"  אמרה גברת צעירה ומיושבת בדעתה בת חמש-עשרה; "בינתיים תשתדל לשאת את נוכחותי." פְרָמטוֹן נאטְל ייגע את מוחו להגיד את הדבר הנכון שיחניף כיאות לאחיינית שבנמצא מבלי שיגרע שלא-כיאות מהדודה המעותדת. בינו לבינו פקפק יותר מתמיד האם הביקורים הרשמיים אצל שורה שלמה של זרים גמורים יועילו הרבה בריפוי תשישות-העצבים שהוא לוקה בה כמסתבר.

המשך קריאה "%s"

היה ערב חג-המולד.

הבְּראוּנים, שגרו בבית הסמוך, סעדו אצל הג'וֹנֶסים. בּראוּן וג'וֹנֶס קינחו ביין ואגוזי מלך. האחרים כבר עלו לקומה השנייה.

"מה אתם נותנים לבן שלכם לחג-המולד?" שאל בּראוּן.

המשך קריאה "%s"

דולר ושמונים ושבעה סנטים. זה הכול. ומִזה שישים סנטים במטבעות של פני. חיסכון של פני או שניים בכל פעם אחרי לחץ כבד על החנווני והירקן והקצב עד שלחיִיך בוערות מאשמת הקמצנות שמתרמזת עליִך בלי מילים מהמיקוח הצייקני. שלוש פעמים ספרה אותם דֶלה. דולר ושמונים ושבעה סנטים. וחג המולד חל מחר.

מובן שלא נשאר מה לעשות אלא לצנוח על הספה הקטנה המרופטת וליילל. ודֶלה נהגה בדיוק כך. מה שמביא לידי הרהור מוסרני כי החיים הם יבבות, משיכות-אף וחיוכים, בעיקר משיכות-אף.

בעוד גברת-הבית נרגעת ועוברת מן השלב הראשון [יבבות] לשני [משיכות-אף], הֲעיפו אתם מבט בבית. דירה מרוהטת בשמונה דולרים לשבוע. לא מוזנחת במידה מופלגת, ובהחלט עשויה לצוד את עינם של חסרי-בית ושל המפלג לחסרי-בית.

המשך קריאה "%s"

דַמיינו בוקר בשלהי נובמבר. עלייתו של בוקר חורפי לפני יותר מעשרים שנה. שוו לכם מטבח של בית ישן, בית רוחבי בעיירה כפרית. תנור-בישול שחור ענקי הוא הרהיט העיקרי, אבל יש גם שולחן גדול עגול, ואח עם שני כיסאות-נדנדה מוצבים לפניה. בדיוק היום פצחה האח בשאגתה העונתית.

אישה בשער לבן גזוז עומדת ליד חלון המטבח. היא נועלת נעלי ספורט ולובשת סוודר אפור חסר-צורה על שמלת כותנה קיצית. היא קטנה וקופצנית כמו תרנגולת-בית, אך בעטיה של מחלת-ילדות ממושכת כתפיה מגובננות באופן מכמיר לב. פניה מושכות- עין – דומות במקצת לפניו של לינקולן, גרומות כמוהן, ומנומרות בהרות משמש ומרוח; אך גם ענוגות, עצמותיהן דקות, ועיניה בגון דובדבן וביישניות. "שככה יהיה לי טוב," היא מצטעקת, נשימתה מצעפת את זגוגית החלון, "הגיע מזג-האוויר לעוגת-פֵּרות [fruit-cake – עוגת פֵּרות מיובשים]."

המשך קריאה "%s"

"תשבור לה את הידיים, תשבור לה את הרגליים," הייתה סבתא של לָקשמָן  אומרת על כּלתה, "ונראה אותה זוחלת לבקבוק שלה." היה היגיון במה שאמרה. אף על פי כן סירב אביו של לָקשמָן להרביץ לאשתו. "זאת אמריקה," אמר. "אני אלך לבית הסוהר ואת תשבי לך בהודו ותאכלי פּאקוֹרוֹת חמות [פּאקוֹרָה – לביבה מטוגנת של ירקות]".  לָקשמָן חשב שלא גברי מצד אבא לא לתפוס פיקוד.

המשך קריאה "%s"

"גם ניסיתי לעצור את הנשימה רגע יותר ממה שצריך וביקשתי מאלוהים שייתן את הנשימה שלא בשימוש לאחי בּירג'וּ."

במשפחה שלי, אף אחד לא היה בוגר במיוחד. אמא, שאהבתי אותה מאוד והיה לה לב זהב, הייתה איכשהו כמו ילדה – רגשנית ודברנית וקצת שוויצרית. אני זוכר שכאשר אחי ואני היינו ילדים ועדיין גרנו בהודו, הייתה אמא מתיישבת ליד שולחן האוכל שלנו בימי ראשון אחרי-הצהריים ומצווה על אחי ועלי שנחפש לה בראש שערות לבנות. אח שלי בּירג'וּ היה אז בן שתים-עשרה, ובאופן המרוגז הזה, של מי-שהוא-לא-פראייר, היה מזהיר אותה, "יום אחד אני עוד יתלוש לך את השערות האחרונות ואז תהיי קירחת."

המשך קריאה "%s"

לינט ברחוב אוקספורד, מקום טיפשי להיות בו בכל זמן שהוא, במיוחד בחמש אחר-הצהריים בחורף. טעות שלה. אחרי העבודה נכנסה ל"ג'ון לואיס" לקנות כמה דברים שדרושים לה, ואז מדדה כמה בגדים, בלי שהתכוונה מראש, ועכשיו היא תקועה בקהל של קונים ועובדים, רותחת מכעס, מדשדשת בחצאי-צעד, מנתבת דרכה אל הכניסה לתחתית. כל האנשים סביב היו חסרי-צורה, מכורבלים במעילי פוך עם ברדס. גשם שלגי הצליף בפרצופיהם – אף אחד לא הרים עיניים אל תאורת-הרחוב של חג-המולד. לינט שמעה מישהו אומר כי אחת החנויות מפיחה שלג מלאכותי אל הרחוב, והמחשבה על שלג אמיתי הפכה גם היא למשהו דוחה. לינט הייתה תמירה, מודאגת, מקורית, בסוף שנות השלושים שלה, עורה שחום ומנומש; שערה מעל אוזניה היה מגולח, והשאר, צבוע ורוד וברונזה, היה אסוף על קודקודה בצנפה מרהיבה דמוית קן, שנְתזים רכים של גשם שלגי התעופפו ונמסו אל תוכה. עטופה הייתה צעיף טארטן אדום ומעיל צמר שמצאה בחנות-צדקה – ורוד עז עם צווארון-רדיד גדול – והאמינה שהיא בזה לסוג הבגדים שאדם קונה בחנויות כל-בו כמו "ג'ון לואיס". השפיל אותה להיות חלק מהתור הזה, מסומנת לגנאי בשקית הפלסטיק, לא פחות מטופשת מכל אחד אחר.

המשך קריאה "%s"

אֶן גַלָגֶר האזינה לרדיו, עוסקת בגזירתו של מקטורן קופסתי-למראה עם שרוולי שלושת-רבעי מאריג צמר סגול-בהיר עם נתזים כחולים. את הדגם עיצבה בעצמה – הייתה גם חצאית תואמת עד הברך בגזרת עיפרון – ואת גזרות-הנייר הצמידה כעת בסיכות לאריג, ארגנה אותן וחזרה וארגנה כמו חתיכות של תַצרף כדי לא לבזבז בד.  המספריים נגסו בבד בפסקנות, רוטנים כנגד משטח העץ של השולחן, והבד נסוג בקלות לצדדים מפני הלהבים. המספריים היו קודש לתפירה וקטלניים, ואסורים בשימוש בכל דבר שעלול להקהותם. לבית-המלאכה לתפירה שכרו אֶן וחברתה קיט סיטוֹן את מרתפו האחורי של בית גדול באזור-המגורים של בריסטול; והיות שהבית היה בנוי על גבעה, נשקפו חדרי המרתף אל גן, ואור-שמש נפל מבעד לחלונות הצרפתיים על שולחן-העבודה של אן בבהרות מפזזות.

המשך קריאה "%s"

הקראצ'מנים היו כל-כך כל-כך מאושרים וכל-כך מתונים באורחות חייהם וכל-כך מרוצים מכל הנקרֶה על דרכם, עד שהתבקש לחשוד בקיומה של תולעת בתפוח שלהם הוורוד וגם שצבעו היוצא דופן נועד לכסות על חומרתו של הקלקול. למשל, ביתם ברחוב הִיל, עם כל אותם חלונות זכוכית גדולים. איזה אדם, אלא אם הוא סובל מתסביך אשם, ירצה שכמות כזו של אור תישפך אל חדריו? וכל אותם שטיחים מקיר-אל-קיר, כאילו אינטש של רצפה חשופה (לא היה כזה) יעיר איזה זיכרון עמוק של אי-הדדיות ובדידות. והגננוּת שלהם הייתה נגועה באיזו נקרופיליות, שאם לא כן מניִן הלהיטות הזאת לחפור גומות ולהטמין זרעים ולעקוב אחר נביטתם? מפני מה העיסוק היָתר הזה, החולני, באדמה? היא הייתה אישה נאה עם החיוורון המרשים ההוא שמוצאים לא פעם אצל נימפומניות. לארי היה גבר מגודל שנהג לעבוד בגינה בלי חולצה, מה שאולי הצביע על נטייה לאקזיביציוניזם אינפנטילי.

המשך קריאה "%s"