ביום שהארוּס שלה עזב, יצאה אמנדה לשוטט בבית הקברות "קולוניאל" ליד רח' גָרדֶן. מצבות הקברים היו כל כך שחוקות שבקושי הצליחה לקרוא את הכתוב. הן התמוססו אל תוך עשבי הבר. אָת אדם מאוד קודר, אמר לה הארוּס שלה.
היא הלכה הביתה והתיישבה בחדרון-הארונות שלה החצי-ריק. שמלת-החתונה, וינטייג' משנות ה-50, הייתה תלויה בתוך ניילון שרשום עליו באותיות דפוס "לא צעצוע".
היא לקחה את השמלה לעבודה. את הקולב אִנקְלָה על מוט-הבטיחות ברכבת התחתית, והשמלה איוושה והתנדנדה. כשיצאה בתחנת "כיכר הארוורד" קרא הבחור שמנגן בגיטרה ליד מחסומי-הגישה המסתובבים "מזל טוב".
העבודה הייתה בבית הספר "גָרדֶן", שבו לימדה אמנדה אמנות, כולל תאטרון, בּובּנאוּת, סיפור סיפורים, תיפוף, מחול, ועכשיו ציור על בדים. היא פרשה את שמלת הסאטן הלבנה על רצפת חדר-האמנות. שתי ילדות הדביקו נוצות ורודות סביב האמרה. אחרות מרחו בירוק וסגול את החצאית. ילד שקוראים לו נתַניאל הטביל את כּפּו בצבע האדום והותיר את טביעת-ידו הקטנה על ראש השמלה. בהפסקת הצהריים ביקשה המנהלת מאמנדה שתיכנס אליה.
לחיות אתך זה כמו עם ענן קודר, אמר הארוּס שלה לפני שעזב. אָת תמיד עצובה.
כעת אני עצובה, אמרה.
המנהלת הודיעה לאמנדה כי למחנך, העמדת גבולות היא לוז-השדרה. "החיים הפרטיים שלך," אמרה לה, "הם לא פרויקט אמנות הולם לכיתה א'. חדר הכיתה," אמרה, "הוא לא פורום הולם למערכות היחסים שלך. בואי נארוז את השמלה."
"היא עוד לחה," אמרה אמנדה.
אמא שלה לא האמינה למשמע אוזניה. בדיוק עכשיו שלחה את כל ההזמנות. אבא שלה נשבע שהוא יהרוג את הבן זונה. שניהם שאלו: איך זה יכול היה לקרות, אבל הם זוכרים שהיו להם ספקות לאורך כל הדרך. ליסה אחותה אמרה שהיא לא מסוגלת לתאר לעצמה מה עובר על אמנדה. היא בטח מרגישה נורא. את הולכת לכתוב לכל אחד ברשימת המוזמנים? גלויה או משהו? חייבים להודיע לכולם, לא?
חיכיתי כל כך הרבה זמן כי לא רציתי לפגוע בך, אמר הארוּס לאמנדה.
אחרי הלימודים היא יצאה לשתות עם המורה להתעמלות הבלונדית הקשישה, פטסי. הן נכנסו לבָּר "קיימברידג' קומון" והזמינו ג'ין וטוניק. פטסי אמרה, "בסוף תראי שמֵעַז יצא מתוק."
"היו בינינו יותר מדי הבדלים," אמרה אמנדה.
פטסי הרימה את כוסהּ. "נו, את רואה."
"לדוגמא, אני אהבתי אותו והוא לא אהב אותי."
"שלא תופתעי," אמרה פטסי, "אם הוא יתחתן מיד עם מישהי אחרת. בחורים מהסוג הזה מתחתנים מיד עם מישהי אחרת."
"למה?" שאלה אמנדה.
פטסי נאנחה. "אם ידעתי את התשובה, הייתי מלמדת בהרווארד ולא את הילדים של הפרופסורים."
אמנדה ניסתה לכתוב גלויה או משהו. היא כתבה שהיא והארוּס שלה החליטו לא להתחתן. אחר כך כתבה שהארוּס שלה החליט לא להתחתן אתה. היא כתבה שצר לה על אי-הנעימות. היא הוסיפה כי בכל זאת יהיה נחמד לקבל מתנות.
הוריה אמרו שלא תשלח את הגלויה. אמרו כי הם יבואו אליה לשבוע. היא אמרה להם שלא יבואו כי היא צובעת את הדירה שלה. היא לא צבעה את הדירה.
בחורף קיצרה אמנדה את השער לתספורת של נער.
"אוי, התסרוקת שלך," אמרה פטסי. "התלתלים הנהדרים שלך."
באביב אמרה המנהלת לאמנדה שלצערה לא יחדשו לה את החוזה כי המגמה לאמנות בבית ספר "גָרדן" פונה בכיוון אחר.
בקיץ התחתן הארוּס של אמנדה עם מישהי אחרת.
בסוף שנת הלימודים התחילה אמנדה לעבוד כשמרטפית של נתַניאל, הילד עם טביעת-היד האדומה. אמו ביקשה להעביר את הזמן בפעילויות ממריצות-שכלית, במטלות, במדע. טלוויזיה – לא. אביו לא ביקש כלום.
ביום הראשון שלהם יחד שאלה אמנדה את נתַניאל: "מה אתה רוצה לעשות?"
"שום דבר."
היא אמרה, "קראת את המחשבות שלי."
הם אכלו עכברי שוקולד מתוצרת "בָּרדיק" [שוקולד מובחר] ואחר כך עמדו מול "הארוורד קוּפּ" [חנות אוניברסיטאית לספרים וציוד] והקשיבו ללהקת נגנים מפֶּרו. הם סיירו בבית הקברות, ואמנדה אמרה לנתַניאל כי המצבות הן שיניים של דרקונים. הם ירדו עד לנהר ואמנדה אמרה, "אם הולכים לאורך הנהר עד ההתחלה שלו מגיעים למערת קסמים." הם לקחו את התחתית לבוסטון ועמדו בתור לסירות-הברבורים ב"פָּבליק גָרדן". היא אמרה, "בלילה הסירות האלה הופכות לברבורים אמיתיים."
נתַניאל אמר, "יש לך המון דמיון."
אמו גרה בבית ויקטוריאני ברח' באקינגהם. היא עבדה במעבדת התקשורת ב-M.I.T. ["המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס"] והיו לה דֶדליינים. הייתה בבית גינה מלאת פרחים, אבל נתַניאל לא שיחק שם כי היה אסור לחפור.
אבא שלו גר בבית עירוני "מהופך" ברח' צ'ונסי: חדרי השינה היו בקומת הקרקע והמטבח והסלון – בקומה העליונה. אבא שלו היה עסוק בכתיבת ספר והיה מגיע הביתה מאוחר.
אמנדה ונתַניאל אכלו פיצה שהגיעה עם שליח לרחוב צ'ונסי וצפו בסרטים של צ'רלי צ'פלין בערוץ "הוליבוד אקספרס". לפעמים הם פרשו סדין על הספה ואכלו פופקורן באריזת-ענק.
קשה להיות אתך, אמר לה הארוּס שלה פעם. אני מרגיש שאני נחנק.
אז תפתח חלון, אמרה אמנדה.
אחרי שהסרט נגמר, אספה אמנדה אליה את הסדין, יצאה אל המרפסת וניערה את הפירורים.
לאמנדה ונתַניאל היו מפגשי-משחק ב"אגם וולדן" עם חברים שלו. הם שטו בקאנו בנהר צ'רלס ונתַניאל הפיל את המשוט שלו אל תוך המים. אמנדה כמעט הפכה את הסירה כשניסתה למשות אותו. הם כתבו ספר על פיראטים. נתַניאל סיפר את הסיפורים ואמנדה הדפיסה אותם במחשב בחדר-העבודה של אביו.
כשאבא של נתַניאל איחר להגיע הביתה בערב, הייתה אמנדה משכיבה אותו לישון, ואז קוראת ספרים בחדר-העבודה – ספרים על ההיסטוריה של אמריקה. בכל ספר קראה רק עמודים אחדים, כך שלא למדה כמעט כלום.
אם היית עוצרת פעם להקשיב, אמר לה הארוּס שלה אז, היית מבינה.
היא עמדה על כיסא ושלפה כמה ספרי-כיס קטנים מהמדף העליון. "הקומדיה האלוהית" מאת דאנטה בתרגום חדש. "דקאמרון" מאת בּוקאצ'ו, "סיפורי קנטרברי" מאת צ'וסר – גרסה מלאה ולא מקוצרת. ושוב דאנטה, "החיים החדשים" [La Vita Nuova].
"החיים החדשים" הסביר איך הופכים למשורר-מופת. הסוד הוא להתאהב בנערה מושלמת ולא לדבר אליה לעולם. במקום זה, לבכות. להעמיד פנים שאוהבים מישהי אחרת. לכתוב סונֶטות בשלושה חלקים. חשוב שהנערה המושלמת תמות.
אמא של אמנדה אמרה, "כל החיים עדיין לפניך."
היא נרדמה על הספה, מחכה שאבא של נתַניאל יבוא הביתה. כשהתעוררה ראתה אותו כורע על ברכיו לפניה. היא אמרה, "קרה משהו?"
הוא אמר, "לא קרה כלום. מצטער. לא רציתי להעיר אותך."
אבל הוא כן העיר אותה. היא הלכה הביתה ולא נרדמה כל הלילה.
"בוא נלך לאיפהשהו," אמרה לנתַניאל למחרת היום.
"לאיפה?"
"רחוק."
הם נסעו בתחתית לאשמוֹנט, התחנה הסופית של "הקו האדום". הם ישבו יחד בקרון המשקשק ודיברו על סופגניות.
"אני אוהב סופגניות קינמון, אבל הם עושות לי שאני אשתעל."
היא ישנה שינה קלה. היא חלמה שהיא מטיילת עם נתַניאל ביער אורנים. היא אמרה לו לא לדרוך על הפגרים של הצוּפיוֹת. לציפורים היה צוואר בצבע ספיר, כחול בוהק. היא גנבה את הספר "החיים החדשים". נו, לא יותר מספר-כיס.
אחותה באה לרחרח. חברה שלה ג'מי אמרה שהיא מכירה מישהו שכדאי שאמנדה תפגוש. אמנדה אמרה, "בקרוב."
ג'מי אמרה, "לְמה בדיוק את מחכה?"
אביו של נתַניאל העמיד פנים שהוא לא מסתכל עליה. אמנדה העמידה פנים שלא שמה לב שיש לו עיניים אפלות.
"השאלה היא מה את הולכת לעשות בספטמבר?" שאלה אותה אמא שלה בטלפון.
"השאלה היא מה את הולכת לעשות עם החיים שלך?" אמר אביה.
דאנטה כתב: "הו, אתם, שעל פני משעול האהבה אתם חולפים, אמרו לי, האם יש כאב שישווה לכאבי."
"מתי בפעם האחרונה לקחת איזה מכחול ליד?" שאלה אמהּ, "חוץ מלצבוע את הדירה שלך?"
אביה אמר, "אני שילמתי בשביל ייל."
יום שלם חקרו אמנדה ונתַניאל את הנמלים האדומות ברחוב באקינגהם. הם עשו ניסויים עם פירורים של עוגה וראו איך הנמלים משנות מסלול כדי לאכול אותם. נתַניאל שקל להיות אנטומולוגיסט כשהוא יהיה גדול.
למחרת הוא החליט לפתוח חנות גלידה.
הם רכבו על אופניים לחנות הגלידה "כריסטינה" בכיכר אינמן. נתַניאל רכב בראש על אופניו הקטנים. אמנדה דיוושה על אופניה הגדולים ופקחה עין על התחבורה.
ב"כריסטינה", נתַניאל ידע לקרוא את השמות של כמעט כל הסוגים: שעועית אזוקי, פטל שחור, סוכר שרוף, שוקולד-בננה, שוקולד-תפוז, הֶל. נתַניאל אמר, "אני אקח וניל." הם ישבו מלפנים, ליד לוח-מודעות על שיעורים בגיטרה, שיעורים פרטיים, מדיטציה טרנסנדנטלית.
"מה זה תרומת ביציות?" אמר נתַניאל.
אני רוצה להיות אתך עד סוף החיים, אמר לה הארוּס שלה. את החברה הכי טובה שלי, הוא כתב על כרטיס יומולדת שלה. את גורמת לי לחייך, את גורמת לי לצחוק. "האהבה מתייפחת," כתב דאנטה.
"אפשר לקבל כסף בשביל מסטיק?" שאל נתַניאל את אמנדה.
"רק עכשיו אכלת גלידה," אמרה.
"בבקשה."
"לא! רק עכשיו אכלת גלידה. לא נחוץ לך עוד ממתק."
"בבקשה, בבקשה, בבקשה," אמר.
"את יפה," לחש לה אבא של נתַניאל מאוחר בערב. היא עמדה ללכת והוא פתח את הדלת לפניה.
"אתה לא אמור להגיד את זה," לחשה אמנדה בחזרה. "אתה אמור לכתוב סונֶטה."
נתַניאל אמר שהוא יודע מה עושים כשמצוברחים. היא אמרה, "אז תספר לי."
"הולכים לגן חיות."
נתַניאל בדק את לוח-הרכבות. הם עלו על קו אורנג' לתחנת "רָגלס" ואחר כך על אוטובוס מס' 22 ל"גן-החיות פרנקלין". הם צפו באורנגוטנים יושבים על האחוריים שלהם וקורעים עיתונים לגזרים, דף-דף. הם עלו על מדרון התצפית להביט על ג'ירפות. הם רצו למטה בכל השבילים. הם הסתכלו בנחשים. הם ניגשו לחצר-משק קטנה, ועז הפחידה את נתַניאל. אמנדה אמרה שהעז פשוט סקרנית. היא אמרה, "עזים לא יאכלו אותך."
נתַניאל נרדם ברכבת בדרך הביתה. הוא נשען על אמנדה ועצם עיניים. האישה שישבה ליד אמנדה אמרה, "הוא כזה יפה."
חברה של אמנדה, ג'מי, שגרה בסוֹמרוויל, ערכה מסיבה. היין היה זוועתי. החבר שג'מי רצתה להכיר לאמנדה היה שתוי. גם אמנדה השתכרה, אבל זה לא עזר.
למחרת בבוקר היא הגיעה באיחור לעבודה. היא מצאה את נתַניאל מחכה לה על המרפסת של אמו. "חשבתי שאת חולה," אמר לה.
"הייתי," אמרה לו.
הם טיילו לכיכר הארוורד ועמדו והביטו בקוסמי-רחוב. הם נכנסו למסעדת "לֶה" התאילנדית וחלקו לחמניות-קיץ ותה עם קוביות קרח.
"יש לזה טעם של גיר כתום," אמר נתַניאל.
הם נכנסו לחנות "רוסיה הקטנה" והסתכלו על הבובות המצופות לכה. "תראה, הן מתפרקות," אמה אמנדה לנתַניאל. "פותחים את הגברת הזאת, ובפנים יש עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת."
"לא לגעת, בבקשה," אמרה הזבנית.
הם צעדו מטה אל הנהר וישבו על העשב תחת עץ ודיברו על הכלבים שהם הכי אוהבים.
"לבּרדור," אמרה אמנדה.
נתַניאל צחקק. "לא, שנוּדל."
"גולדן שטרודל."
"זה הסוג שהיה לך כשהיית צעירה מאוד?"
היא חלמה שהיא בובה רוסית. בפנים הייתה לה גרסה קטנה יותר של עצמה, ובתוכה הייתה אחת עוד קטנה יותר.
היא הזמינה באינטרנט ערכה של בובות-עץ חלקות והתחילה לצייר עליהן. קודם-כול מרחה שכבת-יסוד לבנה. אחר כך ציירה בצבעי אקריליק במכחולים הכי דקיקים.
הראשונה – פעוט בגובה 3 סנטימטרים, בבגד-ים משובץ.
שנייה – תלמידה אצבעונית במשקפיים.
שלישית – סטודנטית לאמנות עם תיק-עבודות מתחת לזרוע.
רביעית – כלה בלבן עם שער ארוך גולש.
חמישית – שמרטפית בסנדלים ובשמלת-קיץ עם כתפיות. אחר כך ציירה את נתַניאל, שעמד לפניה בחולצת-טי עם הדפס לטאה ומכנסיים קצרים כחולים. הוא הגיע לה עד המותניים, וידיה המצובעות היו מונחות על כתפיו.
כשהצבע התייבש היא ציפתה כל בובה בגלזורה שקופה. אחרי שהגלזורה התייבשה, היא מרחה שכבה נוספת עד שהאדומים הבריקו כמו תפוח-עץ על מקל, הכחולים נצנצו, וכל צבע וצבע נראה ממש אכיל.
היא קנתה עוד ערכה של בובות חלקות והתחילה מהתחלה. ציירה עד אמצע הלילה.
"למה את כל כך ישנונית?" שאל אותה נתַניאל כשנפגשו אחרי הצהריים.
בבקרים שאלה אותה אמא שלו, "למה את תמיד מאחרת?"
בשמונה בערב היא נרדמה עם נתַניאל. היא התכרבלה לידו במיטה שלו הענקית והתעוררה כשאביו נכנס ונגע בלחיהּ.
"שאלתי את עצמי אם תרצי לבוא אתנו לקייפ קוד," אמר לה אביו של נתַניאל כשיצאו אל המסדרון על קצות האצבעות.
היא הנידה בראשה לשלילה.
"רק לכמה ימים באוגוסט."
קולו היה נמוך. בעיניו הייתה כמעט הבעת תחנונים. את כל כך יפה אמר לה הארוּס שלה בשעתו.
היא ציירה את אבא של נתַניאל על ערכה של בובות רוסיות.
הראשונה – פעוט באוברול.
שנייה – ילד בתלבושת אחידה של בית ספר קתולי עם מכנסיים קצרים ועניבה.
שלישית – חתן, מרהיב בחליפה כהה עם פרח-שעווה לבן בלולאת הבגד.
רביעית – אבא טרי, עם התינוק נתַניאל בזרועותיו.
חמישית – גבר עם שער אפור ומשקפי קריאה. היא ציירה את אביו של נתַניאל מבוגר משהיה, ועב-גוף משהיה. לא נאה, כפי שהיה במציאות, אלא מקשיש ועם בטן לפי קווי המתאר של הבובה.
כמו קודם, מרחה על כל בובה שכבה שקופה עד שהצבעים בהקו. כמו קודם, כל בובה הייתה חפץ דמוי אבן-חן, אך את מרבית הזמן הקדישה לבובה הגדולה מכולן, הקשישה ביותר.
אחרי שסיימה, קנתה עוד בובות חלקות וציירה עליהן: אנשים שהכירה, אנשים שלא הכירה. אנשים שפגשה. דיוקנאות בסדרות של חמישה. היא ציירה את פטסי, בלונדינית יותר מבובה לבובה. היא ציירה את הארוּס שלה כילד, כספורטאי, כסטודנט למשפטים, כברנש כרסתן וקירח, כזקן תשוש. היא לא הרגה אותו, אבל הזקינה אותו.
היא העמידה את הבובות בשורה וצילמה אותן. היא דמיינה לה מלגות. תערוכות קבוצתיות, תערוכות-יחיד. איך היא מסרבת להתראיין.
היא לקחה את נתַניאל לשיעורי שחייה. היא ירדה אתו אל הנמל והם זרקו גרגרי פופקורן לשחפים שתפסו אותם עוד באוויר.
את יום ההולדת שבע של נתַניאל חגגו בפארק "קסל איילנד". הוא וחבריו בנו עיר של ארמונות-חול מוקפת חפיר. נתַניאל היה האדריכל. אמנדה הייתה הסגנית שלו. אביו היה הצלם. אמא שלו חילקה לכולם עוגה.
בסוף החגיגה אספה אמנדה את המתנות. נתַניאל ואבא שלו היו בדרך לקייפ קוד, ואחר כך, אמר נתַניאל, אמא שלו תיקח אותו ל"מרתה'ס ויניארד" [אי שהוא גם מרכז נופש ושעשועים] לסופ"ש של "יום העבודה". "כשנחזור כבר יהיה ספטמבר."
"נכון," אמרה.
"תוכלי לבוא אתי?" אמר.
"אני לא יכולה. אני צובעת את הדירה שלי."
"באיזה צבע?" שאל.
"האמת, אני עוברת דירה."
"עוברת דירה?"
"נוכל לדבר בטלפון," אמרה לו.
נתַניאל התחיל לבכות.
אמא שלו אמרה, "חומד!"
הוא נאחז באמנדה ובכה. "למה את לא יכולה יותר להיות השמרטפית שלי?"
"אני נוסעת לניו-יורק," אמרה.
"למה?"
כי אמא שלך לא אוהבת אותי, אמרה לו באין-קול. כי אבא שלך רוצה לשכב אתי. כי הסיבה היחידה שבגללה הגעתי לבוסטון היא הארוּס שלי. כי השאלה היא מה אני הולכת לעשות עם החיים שלי. אבל כל מה שאמרה בקול היה, "כי זה המקום שמשם אני באה."
היא כרעה על ברכיה והראתה לו מפה שהכינה. את השוליים חרכה כדי שהמפה תיראה עתיקה.
על המפה הייתה מצוירת המערה במוצאו של נהר צ'רלס [שעובר בבוסטון בדרכו לאוקיינוס האטלנטי], סירות-הברבור של נהר צ'רלס טסות להן, עכברי השוקולד "בָּרדיק". גם חנות-הגלידה "כריסטינה" ובית-הקברות עם שיני הדרקונים.
אמא של נתַניאל אמרה, "זה נהדר."
אביו של נתַניאל אמר, "את באמת מאוד מוכשרת."
נתַניאל אמר שהוא לא רוצה את המפה. שהוא יקרע אותה.
אמא שלו אמרה, "נתַניאל, ככה מתנהגים עם מתנה?"
אביו אמר, "בוא הנה."
נתַניאל קרע חתיכה גדולה מהמפה. הוא צרח אל הוריו, "אנ' לא רוצה אותכם."
"הוא עייף," אמרה אמא שלו לאמנדה."הוא מותש. יותר מדי התרגשות ליום אחד."
"אני לא עייף," צרח נתַניאל, ולא הרפה מאמנדה. הוא נצמד אליה, כמעט חונק את צווארה בזרועותיו.
"תראה, נתַניאל – " פתח אביו.
אמא שלו נכנסה לדבריו, "זה רק יותר גרוע!"
נתַניאל התייפח מרה. הוא בכה בכל גופו. אי אפשר היה להרגיע אותו.
אמנדה עצמה את עיניה. היא אמרה שהיא מצטערת. היא אמרה, "תפסיק, בבקשה." בסוף היא ערסלה אותו בזרועותיה ואמרה, "אני יודעת. אני יודעת."
סיפור מופלא
ועם זאת מייגע קלות מעומס האמצעים הספרותיים
במבט ראשון אווירה , מבט שני אומר שיש לקרוא ולו פעם נוספת כדי לנסות ולהתחיל ולהבין
סיפור עמוק ורגיש על אהבה נכזבת, ליתר דיוק אהבות נכזבות. הן של אישה בוגרת והן של ילד קטן. סיפור הפרדה של המטפלת מהילד והשבר שלו בעקבותיה משקף את סיפור השבר שלה בעקבות עזיבתו של הארוס שאתו עמדה להתחתן. לאורך כל הקשר בין המטפלת לתלמידיה ואחר כך בינה ובין נתניאל היא נתונה בכאב הפרידה שלה מהארוס מה שבא לביטוי באסוציאציות שלה שנזרקות מדי פעם למרחב הסיפור. אכזבתה וכאבה באים לביטוי גם בהשלכות שלה על אבא של נתניאל. היא מיחסת לו נסיונות לנצל אותה באופן מיני ולא נהנית מחיזוריו ומחמאותיו. בכיו המר של נתניאל בסיום הסיפור מבטא גם את בכיה הפנימי של המטפלת שמזהה את הדמיון בין שניהם באמירתה "אני יודעת, אני יודעת". היא אכן יודעת.