הגריפון והכומר הזוטר I פרנק ריצ'רד סטוקטון (1902-1834)

מעל הדלת הגדולה של כנסייה עתיקת-יומין, בעיר שלווה בארץ רחוקה-רחוקה, הייתה מגולפת באבן צורתו של גריפון ענק. הפסָל הקדום ביצע את מלאכתו נאמנה, אך הצלם שיצר לא היה משובב-עין. היה לגריפון ראש כבד עם פה כביר פעור וניבים של חיית-טרף; מגבּוֹ התנשאו כנפי-ענק חמושות קרסים ועוקצים חדים; מלפנים היו לו רגליים חסונות עם טפרים בולטים, אך מאחור לא היו לגריפון רגליים, וגופו התכנס אל תוך זנב ארוך ורב-און שהסתיים בחוד דוקרני. זנבו זה היה צנוף תחתיו בפקעת, וחודו הזדקר בדיוק מאחורי כנפיו. הפסָל, ואולי גם האנשים שהזמינו את תגליף-האבן הזה, היו בבירור מרוצים מאוד מן התוצאה, כי העתקים קטנים של

הכול יהיה בסדר I יָיוּן לי (נ' 1972)

פעם הייתי מכורה למִספָּרָה. אף פעם לא הזמנתי תור ורק לעתים רחוקות נאלצתי להמתין – לא הרבה באו אל לילי להסתפר. הזקנים שלילי קראה להם דוֹדים, ישבו אל שולחן-קלפים  וקראו עיתונים בסינית או בווייטנאמית. הטלוויזיה מעל הדלפק הייתה מחוברת לתחנה בעיר ריברסייד, והדודות – קשורות או לא קשורות משפחתית לדודים – צפו בתכניות בישול ובדרמות טלוויזיה במנדרינית.

אישה מוגנת I יָיוּן לי (נ' 1972)

האמא החדשה, תשושה מתנומה חטופה, ישבה אל השולחן כאילו אינה תופסת למה זומנה לשם. אולי היא לא תתפוס אף פעם, הרהרה דוֹדָה מֵיי. על המַצָעית עמדה קערית של מרק-סויה-ורגל-חזיר, שדוֹדָה בישלה, כמו שכבר בישלה בשביל הרבה אמהות חדשות לפני האמא הזאת. הרבה – לא כך בדיוק. בראיונות-עבודה עם מעסיקות לעתיד, דוֹדָה מֵיי ציינה תמיד את המספר המדויק של המשפחות שעבדה בביתן: מאה ועשרים ושש, כולל המעסיקה הנוכחית, מאה ושלושים ואחד תינוקות בסך-הכול. את פרטי הקשר עם המשפחות, את תאריכי ההעסקה, את שמות התינוקות וימי ההולדת – את אלה רשמה בפנקס בגודל כף-יד שכבר התפרק פעמיים וחובר שוב בנייר-דבק. את הפנקס רכשה במכירת-חצר במוֹלין, אִלינוי. מצאה חן בעיניה תמונת הפרחים התמימים על הכריכה, בארגמן וצהוב, מוקפים פתותי שלג. גם המחיר מצא חן בעיניה: חמישה סנטים. כשהושיטה מטבע של דיים [עשרה סנטים] …

מוזיקה לזיקיות ן טרומן קפוטה (1984-1924)

  היא גבוהה ודקה, אולי בת שבעים, כסופת-שער, מטופחת, לא שחורה לא לבנה, זהובה בהירה, כמו צבע של רוּם. היא אריסטוקרטית ממרטיניק  שמתגוררת בפוֹר-דה-פרנס, אבל יש לה גם דירה בפריז. אנחנו יושבים בגזוזטרת ביתה, בית הדור, אוורירי, שנראה כעשוי תחרים של עץ: מזכיר לי בתים מסוימים בניו-אורלינס. אנחנו שותים תה-מנטה עם קרח, מתובל בקצת אבסינת. שלוש זיקיות נחפזות זו אחר זו במרוצה בגזוזטרה; אחת נעצרת לרגלי מאדאם, יורה את לשונה המפוצלת, ומאדאם מעירה: "זיקיות. כאלה יצורים מיוחדים. האופן שבו הן משנות את הצבעים שלהן. אדום. צהוב. לָיים. ורוד. סגלגל. ואתה יודע שזיקיות אוהבות מאוד מוזיקה?" היא בוחנת אותי בעיניה השחורות היפות. "היית מאמין?" במהלך אחר-הצהריים סיפרה לי הרבה דברים מוזרים. איך בלילה הגן שלה מתמלא עשי-לילה עצומים. סיפרה שהנהג שלה, דמות אומרת-כבוד, שהסיע אותי אל ביתה, הוא רוצח-נשים ברעל שנמלט מאי-השדים. …

הדייג שלא היה לו מי שישוט אתו יחד בסירתו I ויליאם מקסוול (2000-1908) [כמו אגדה]

היֹה היה דייג עני שלא הי לו מי שישוט אתו יחד בסירתו. האיש שיצא לשוט אתו כשעוד היה נער, לקה עכשיו בשיגרון וישב כל היום ליד התנור. שאר הדייגים כבר נחלקו לצמדים, ולא נותר אף בן-זוג בשבילו. הרחק על המים, בלי נפש חיה לדבר אתה, התארכו מאוד השעות בין עלות השחר ושלהי אחר-הצהריים, ולהעביר את הזמן – הדייג שר. הוא שר מה ששרו אחרים, כל מה ששמע מעודו, וזה היה לא מעט במה שנוגע לזמרה, כי בימים עברו שרו אנשים הרבה יותר ממה שהם שרים כעת. לבסוף נגמרו כל השירים שידע, או ששמע בחייו, והוא רצה ללמוד חדשים.

זמרי המקהלה הפרסביטריאנית I ויליאם סארויאן (1981-1908)

אחד משפע הדברים המשונים והמשעשעים בארצנו הוא הקלות שבה האזרחים הטובים שלנו עוברים מדת לחברתה, או משום דת מסוימת – לכל דת המזדמנת להם באקראי, בלי שירגישו הרגשת רווח או הפסד מיוחדת, והם ממשיכים, איכשהו, להיות תמימים וישרי-דרך כמקודם.

אני, למשל, נולדתי כמין קתולי, למרות שלא נטבלתי עד שמלאו לי שלוש-עשרה. עובדה זאת, זכור לי יפה, הרגיזה את הכומר והביאה אותו לשאול את הורי, השתגעתם? והם ענו, לא היינו כאן.

דגמים של אהבה I ויליאם מקסוול (2000-1908)

תרנגול הבָּנטָם של קייט טָלבּוֹט, שהקִיץ מן השינה עם גיחתו הפתאומית של הירח מאחורי ענן בלֵיל יוני לבן, התחיל קורא בקול. היו שלושה עופות בָּנטָם – תרנגול ושתי תרנגולות, והם קיננו בתוך עץ בדיוק מול חלונות חדר-האירוח. חדר-האירוח של הטָלבּוֹטים היה בקומה הראשונה, והאורח אותו שבוע היה צעיר בשם ארנולד, אחד שמתעורר מן השינה בקלות. הוא קם, סגר את החלונות ושב למיטה. בחדר 

הדחליל הצרפתי I ויליאם מקסוול (2000-1908)

כשעבר במכוניתו על פני ביתם של הפישֶרים בדרך לכביש הראשי, אמר ג'רלד מרטין בלבו מתוך פיזור-דעת, "הנה אדמונד עובד בגינה," ואז תפס שזהו דחליל. שני לילות אחר-כך ניעור מכוסה זיעה מחלום-בלהות, ולמחרת סיפר אותו, שוכב מתוח על ספת הפסיכואנליטיקאי.

הפָּרוּש הכחול של עֲרָב I ויליאם מקסוול (2000-1908) [כמו אגדה]

בעשרים וארבעה בדצמבר, בערב, ירדו זקן וזקנה מהרכבת בתחנה קטנה נידחת על המסילה הטרנס-סיבירית ונחפזו בשלג לחנות היחידה בכפר שעדיין דלקו בה אורות, חנות לחיות-מחמד. בהתרגשותם הניחו את הדלת פתוחה, מה שהעיר עליהם את רוגזו של בעלי החנות, שהיה חירש, ורק בדי-עמל הצליחו להסביר לו מה רצונם. הם באים מוונציה,אמרו; מתהלכת שמועה שיש לו ברשותו זוג פְּרוּשים כחולים. הבעלים הניד את ראשו לשלילה. היה לו פָּרוּש כחול אחד, אמר, לא זוג, והבוקר מכר אותו.