איש מְאוּבָּן I יוּדוֹרָה וֶלטי (2001-1909)

"שְלֶחי יד לארנק שלי ותוציאי לי בָקְשָה סיגריה בלי פּודרה, גברת פְלֶצֶ'ר מותק," אמרה לִיוֹטָה לקליינטית של שעה עשר חפיפה-עם-סידור. "אנ'לא אוהבת סיגריות עם בושם."

גברת פְלֶצֶ'ר הושיטה יד ברצון למדף הסגוֹל מתחת לראי עם המסגרת הסגולה, ניערה ושחררה רשת-שער מאחיזתו של  ארנק-הלַכָּה וריסנה בטפיחה זריזה כרית-פּודרה שהתפרצה מן הקופסית עם פתיחת הארנק.

חסר רק סמובר I פֶּנלוֹפֶּה לַיְבלי (נ' 1933)

ביולי הוא נסע למֶרוִיק ובתחילת הסתיו הוא חזר; במבט לאחור זה ייראה תמיד כמו קיץ – ימים כבדים חסרי-תנועה של שיא הקיץ, של מזג-אוויר עכור ופרצי אור-שמש, של שמים כחולים ותלוליות עננים. של תבן וזבובי-סוס. אוכמניות; מרקחת לתה-מנחה; כנסייה בימי א'. משפחת לָנדֶר. דיטֶר הֶלפּמָן היה בן עשרים וארבע, בחור גבוה, בהיר, כבד-סבר אך בעל חיוך מתוק להפליא. בחברת בני גילו הוא נראה קשיש משהיה באמת, מפוכח, מאופק, השָקט שבחבורה, זה שמקשיב. מגרמניה הגיע הנה להשלמת חיבור לתואר שני: יחסי אנגליה-פרוסיה במאה התשע-עשרה. אביו היה עיתונאי גרמני בעל מוניטין. דיטֶר התכוון גם הוא להשתלב בתחום העיתונאות; כעת שימש כתב באנגליה מטעם שבועון חברתי-פוליטי, וסיפק מעת לעת מאמרים על היבטים באנגליה בת-הזמן. האנגלית שבפיו הייתה מושלמת – אנגלית אידיומטית עם שמץ מבטא זר. נימוסיו היו שובי-לב: הוא פתח דלתות לפני נשים, …

נגן הקלרינט והדודה של הכלה I פֶּנלוֹפֶּה לַיְבלי (נ' 1933)

השושבין לא רקד עם השושבינה; השושבינה הייתה בת ארבע וחצי ולשושבין היו דברים יותר חשובים לעשות. חברתו לשעבר של החתן שייטה לה באולם בשמלה מנקרת-עיניים, משכה המון תשומת לב, אמדה את זירת-הפעילות לחודשים יָבוֹאו. הכלה עופפה הנה והנה, קציפה של משי לבן וחצאיות מתבדרות, מתנשקת ומחייכת. החתן הסיר את מקטורנו די מוקדם, עוד כשהמוזמנים היו ישובים אל שולחנות ארוכים באולם-האירועים הגדול, המוזהב והעטור-פרחים של המלון, מלון מחוץ לעיר. אט-אט התרופפו הגינונים שהכתיב הטקס הכנסייתי. עוד לפני בואה של התזמורת כבר הוסרו מקטורנים בזה אחר זה והילדים התרוצצו בחדר מקצה אל קצה והפריעו למלצריות.

המַתָּנָה I אֶדוִיג דָנְטיקוֹט (נ' 1969)

אָניקה הבטיחה לתומס מתנה, אז הם יצאו יחד לארוחת-ערב בארבעה ביולי. כבר יותר משבעה חודשים לא נפגשו, עוד קודם לרעידת-האדמה. המסעדה עם קירות הזכוכית שנשקפה אל מפרץ  בִּסקַיין הייתה רעיון שלה. בעבר סעדו שם לא פעם, בזמנים שמחים יותר, ושניהם מצאו שהתאורה העמומה וספות העור אינן רק מזמינות, גם רומנטיות. שולחנות הקפה בסגנון ארגז שעליהם הגישו את האוכל היו תמיד צרה-צרורה, אך הנוף העוצר-נשימה של קו-הרקיע במיאמי-תחתית משך אותם הנה שוב ושוב. זה יהיה מקום טוב לצפות ממנו על זיקוקי-הדינור של הארבעה ביולי, ולמרות הצפיפות הצפויה במסעדה, הפינה שבה ישבו תמיד תהיה מספיק שקטה כדי לשוחח.

בלי בדיקה I אֶדוִיג דָנְטיקוֹט (נ' 1969)

לקח לארנולד שש וחצי שניות לצנוח לעומק מאה וחמישים מטרים. במשך הזמן הזה התייצבה לנגד עיניו תמונת בנו פֶּריס: פֶּריס במדי בית-הספר בחגיגת הסיום של גן- הילדים – חולצה אדומה ומכנסי חאקי. אותו בוקר התרוצצה אמו של פֶּריס, דָרלין, ברחבי הדירה והחליפה שמלה בשמלה כאילו היא שחוגגת. עוצם את עיניו בחוזקה בעת שהרוח הלוהטת שצלל אל תוכה מכה בפניו, ראה ארנולד את פֶּריס בכיתת הגן. גם את עצמו ראה, עומד ליד דָרלין, שבחרה לבסוף שמלת סאטן מתנפנפת בצבע כחול. הוא לבש את החליפה השחורה האחת והיחידה שלבש בכל הזדמנות, אם לחתונות או ללוויות.

התצהיר I טוֹבַּיאס ווֹלף (נ' 1945)

העד "שיחק אותה" קשה לפיצוח. על הצהרות שהשמיע קודם בפני בת-זוגו, גם היא אחות רחמנייה, הצהרות גורליות בתיק המשפטי של בֶּרק, סירב עתה העד לחזור תחת שבועה. הוא טען שאינו זוכר מה בדיוק אמר, ואפילו אינו זוכר ברור את האירוע שמדובר בו: פזיזות ורשלנות רפואית הגובלות בהזנחה פושעת. כתוצאה מניתוח שגרתי להסרת ציסטה גנגליונית –  שהתפקשש באופן שערורייתי ובלתי-נסלח – איבדה הלקוחה של בֶּרק את היכולת לבצע פעולות מוטוריות עדינות ביד שמאל. עבודתה הייתה בדלפק ההזמנות בסוכנות להשכרת רכב. מה תעשה מעכשיו פקידת-הזמנות בת חמישים ושמונה שאיבדה את היכולת להדפיס?

אחרי הלוויה I טסה הדלי (נ' 1956)

אחרי הלוויה, שתי הילדות, האחת בת תשע והשנייה בת שבע, ליוו את אמא שלהן מוכת-היגון הביתה. מן הסתם היו גם הן מוכות-יגון, אבל, עם זאת, הן לא הכירו את אביהן היטב ולא אהבו אותו נורא. הוא היה טייס בחברת תעופה, והן העדיפו שיהיה הרחק בעבודה; כילדות פקוחות-עין, הן קלטו רמיזות שגם הוא העדיף להיות הרחק בעבודה. זה היה בשנות השבעים של המאה העשרים, כשטיסה עדיין נחשבה למשהו נוצץ. חוצה היה את האוקיינוס במטוסי 747 מטעם "תאגיד התעופה הבריטי מעבר לים" ((B.O.A.C. עד שמת בהתקף לב – למרבה המזל לא במהלך טיסה, אלא על הקרקע, באופן פרוזאי, בזמן ארוחת בוקר בחדרו במלון ניו-יורקי.

השנייה I טסה הדלי (נ' 1956)

כשמלאו להֶלוֹאיז שתים-עשרה, ב-1986, נהרג אביה בתאונת דרכים. אבל הסיפור מעט מורכב יותר. אף ששהה לכאורה בגרמניה, בכנס  בסוציולוגיה, אירעה התאונה בצרפת, ואתו במכונית היו שתי בחורות צעירות. האחת הייתה המאהבת שלו, כפי שהסתבר בימים ובשבועות שתכפו לתאונה, והשנייה – חברתה של המאהבת. הוא אפילו לא נרשם לכנס. זה לא מוזר, שאלה אמהּ של הֶלוֹאיז זמן רב לאחר מכן, בקולה החורקני, המופתע, קול מעט אירוני, כמתוך סקרנות גרידא, שזוג היונים  לקח אתו חברה למפגש-הדודים בפריז? גם המאהבת נהרגה; חברתה נפצעה קשה. אמהּ של הֶלוֹאיז, אֶנג'י, גילתה חלק מזה, כשנחפזה אל מיטת-חוליו של בעלה בבית-חולים בצרפת. עוד ימים אחדים אחרי התאונה הוא המשיך לחיות, אך בלי שהכרתו שבה אליו.

הגריפון והכומר הזוטר I פרנק ריצ'רד סטוקטון (1902-1834)

מעל הדלת הגדולה של כנסייה עתיקת-יומין, בעיר שלווה בארץ רחוקה-רחוקה, הייתה מגולפת באבן צורתו של גריפון ענק. הפסָל הקדום ביצע את מלאכתו נאמנה, אך הצלם שיצר לא היה משובב-עין. היה לגריפון ראש כבד עם פה כביר פעור וניבים של חיית-טרף; מגבּוֹ התנשאו כנפי-ענק חמושות קרסים ועוקצים חדים; מלפנים היו לו רגליים חסונות עם טפרים בולטים, אך מאחור לא היו לגריפון רגליים, וגופו התכנס אל תוך זנב ארוך ורב-און שהסתיים בחוד דוקרני. זנבו זה היה צנוף תחתיו בפקעת, וחודו הזדקר בדיוק מאחורי כנפיו. הפסָל, ואולי גם האנשים שהזמינו את תגליף-האבן הזה, היו בבירור מרוצים מאוד מן התוצאה, כי העתקים קטנים של