הייתם חושבים שצריך להגיש מועמדות כדי להיות אל-גשם. או שמי שחילק את המִשׂרות בשמים עצר רגע לחשוב מה זה אומר למי שלמטה – שמורידים עליו גשם יום-כן יום-לא, בחורף, בקיץ, בבוקר, בלילה. אבל אם להיות הוגן, לא מדובר רק בגשם, אלא בכל סוגי המשקעים: שלג מכל המינים, שֶלֶגֶשֶם, גשם דק, זלֶף, מבול פתאומי, אד סקוטי [תערובת של ערפל וגשם], ערפל לונדוני, גשמי אפריל, סערות-ברקים, ברד, מונסונים טרופיים, וכמובן סתם גשם ישן וטוב: קל, בינוני, כבד, וכל יתר הגרסאות שבנמצא.
אבל מישהו צריך לבצע את זה; ובחמשת אלפים ומשהו השנים האחרונות פה, המישהו הזה הייתי אני.
כמובן, יש לי התגלמויות בכל קצות כוכב-הלכת שלנו. ביערות-הגשם באמריקה הדרומית אני עוד קיים בדמות צ'אק של המאיה, או טְלאלוֹק האל האצטקי, בן-זוגה של צ'אלצ'יאוּטְליק ירוקת-החצאית; בכמה אזורים באפריקה אני עוד פעיל כהֶבִיוֹסוֹ, האפוטרופוס של רוח-הפרצים השמימית; באוסטרליה אני בָּארָא אל-המונסון, במאבק נצחי עם מאמאריגָה רוח-השרב. פגשתי בחיי דרקונים בסין, קאמי [אלוהויות] ביפן; בתור יוּצ'י אדון-הגשמים הבסתי את הואנג-די "הקיסר הצהוב" [לפי המסורת, האב המייסד של תרבות סין]. הייתי טאראני מחולל-הרעמים, אֶנליל מנביט-הדגן וטריטון משכך-הסערות. העריצו אותי; אהבו אותי; סגדו לי; בירכו אותי; קיללו אותי; עתרו אלי וביקשו עזרה.
כיום אני רק עושה כמיטב יכולתי לא להתרטב.
תאמינו לי, לא פשוט להיות אל-גשם שירד מגדולתו. בימי קדם, גשם היה דבר חשוב; סופה בחורף עוררה פחד ויראה; גשם בקיץ היה סיבה למסיבה. בימינו, חזאי מזג-האוויר ממציאים הכול. בימינו, אנשים חולפים ברחוב במעילי-גשם ומטריות פתוחות ואתה חושב: למה לטרוח?
לא יכולתי לבחור אזור מגורים גרוע יותר, זה ברור. מנהטן, ניו-יורק; היכן שאף אחד לא משגיח בשום דבר; היכן שהמדרכות חלקלקות מאריזות משומנות של טייק-אוויי והיכן שאיתני-הטבע הם רק עוד חלק ממופע אור-קולי של עיר-ללא-הפסקה. ובכל זאת, אני מרגיש, הם מודעים לקיומי, ברובד תת-מודע כלשהו. מדוכאים וחמוצי-פנים הם זוקפים לקראתי את צווארוני המעיל, מציצים בשמים בהבעות של אובדן-עצות בזמן שהממוצע החודשי מכפיל ומשלש את עצמו במשך יום אחד ויחיד.
כבר שנים-עשר חודשים אני פה, פי שתיים ממה שהייתי שוהה כרגיל במקום אחד. אבל ניו-יורק מתאימה לי. אני אוהב את האופן שבו הניאון מנצנץ מבעד לזגוגיות-החלון של דירתי הקטנה (שני חדרים) בקומה הרביעית; אני אוהב את הריח החם המעופש של הגשם הקיצי שעולה מן המדרכות המאובקות; את פצפוצי החשמל מעל הבניינים הגבוהים; את השלג כמו אבקה גבישית. השם שלי כיום הוא ארתור פְּליבְיוֹז (Pluviôse – גשום). נשמע מָזה צרפתי, אמר בעל-הבית שלי בנימה של מורת-רוח. אני מספר לו (וזוהי אמת לאמִתה) שאף פעם לא הייתי בצרפת (למרות ששמעתי שאחת ההתגלמויות שלי עדיין חיה בפריז כרקדנית קברט – ולא תאמינו, מתמחה ב"חולצות-T-רטובות" וידועה בכינוי Reine Beau [דומה לצליל המילה – rainbow "קשת בענן"]). לי עצמי אין תעסוקה מוגדרת. אני עדיין מתפרנס מרווחי משרה קודמת בתור שליש של מוריד-גשם מתחזה בדרום של ארה"ב, שאחרי חיים שלמים של יומרות כוזבות, נטרפה דעתו בקיץ שעבר אחרי ביקור בעיירה החקלאית דְיוּטֶרוֹנוֹמי שבטקסס, ביקור שסופו שבר-ענן חריג, בנפח שישה חודשי גשם רצופים.
עד היום אני נזכר בדְיוּטֶרוֹנוֹמי בשמץ נוסטלגיה. זאת הייתה האחרונה בסערות-הגשמים הגדולות החריגות: שדות תירס נשטפו ממקומם, חשרת עננים מעל הראש, רעם שמתגלגל לרוחב השמים כמו שיירת-עגלות. כל אחד היה מתגאה בביצועים מהסוג הזה: לחולל תמורה; מרחבים פתוחים עצומים; להתהלך בארץ כאילו שלך היא.
אך ניו-יורק היא שונה. בתחילה לא הבחנתי בכך – סתם עוד עיר של גושי-גושים של זכוכית ובטון מראש ועד מסד, כהים מן הגשם, מנורות נאוֹן מרצדות מעל חזיתות נוטפות של חנויות, ואנשים במעילים שחורים, ראשיהם רכונים, עיניהם מושפלות. מפעם לפעם מטרייה מסתחררת בעליזות במורד הרחוב – הו, כן, אני אומר לעצמי; את זה כבר ראיתי. לונדון; מוסקבה; רומא. כל הערים דומות בגשם. גם כל האנשים.
ואז פגשתי אותה. את הנערה. אתם יודעים למי אני מתכוון. כבר ראיתי אותה מן החלון כמה-וכמה פעמים, אי-אפשר לא להשגיח בה; היא מתבלטת בכל קהל. שׂער עד המותניים; עיניים כמו ים; אפילו בגשם היא לבשה שמלה צהובה.
הפעם עצרה ומצאה מחסה בלוֹבּי. של הבית שלי. נו, צירוף-מקרים. במקרה הייתי בדרך למטה; במקרה ראיתי אותה; היא הייתה רטובה עד העצם ובכתה מרה. הולכתי אותה אל חדרי הקטן הדל, עם וילונותיו האפורים כמו גשם והשטיח האפור כמו ענן, ונתתי לה סוודר משלי והכנתי לה כוס תה עם לימון.
"גשם ארור," אמרה.
נתתי לה מגבת לייבש את השׂער. היא הייתה בלונדינית אמיתית; שׂערה כמו שמש שפוקחת עין לראשונה מאחורי ענן-סערה. היה לה מן שם זר, אולי שוודי – למרות שחבריה קראו לה סָני [מלשון [sun ופרחי חיננית קטנים היו רקומים על אמרת שמלתה הצהובה – או אולי היו אלה פרחי חיננית אמיתיים, אני לא יודע – והיא נעלה סנדלי קיץ מפתיל ירוק, ואני התאהבתי בה על-המקום בלי שום התראה, כמו סופת-ברד בצהרי-יום.
"גשם ארור."
"אני יודע," אמרתי. "היית צריכה לקחת מטרייה."
"אין לי מטרייה," אמרה סָני.
"תבחרי לך," אמרתי ופתחתי דלת של ארון והראיתי לה מה יש בפנים.
רגעים אחדים הביטה במטריות, עיניה מתרחבות בפליאה.
טוב, האמת שיש לי המון מטריות. מטריות שחורות עם ידית מעץ טיק; מטריות משי עם ידיות
שנהב; מטריות כחולות נוחות, מתקפלות, שאפשר להחזיק בכיס; מטריות שובבות באדום-עסיסי; מטריות לילדים עם עיני-צפרדע בולטות; מטריות שקופות כמו סוכך של מדוזה; מטריות מקושטות ביצירות אמנות (חבצלות-מים מאת מונה, דמויות-אדם קטנות מאת לאוּרי, יפהפיות עם עיני-שקד ישנוניות מאת סזאן); מטריות-גולף אנגליות פסיכדליות; מטריות-סטודנטים אמריקניות בצבעי-אחווֹת; מטריות צרפתיות חינניות עם הכתובת: Merde, il pleut.
היא הביטה בהן ארוכות. "עושה רושם שאתה באמת אוהב מטריות," אמרה וניגבה את עיניה.
"אני אספן," אמרתי. "בואי, תבחרי לך אחת."
"לא הייתי רוצה לקלקל לך את האוסף."
"לא אכפת לי. זה ישמח אותי." בחוץ ירד גשם זלעפות. "בבקשה," אמרתי. "אני חושב שהולך להיות קיץ גשום."
אז היא בחרה לה אחת; מטרייה בצבע תכלת עם ידית דקה מכסף מוזהב ועיטור של פרחי-חיננית. זה הלם אותה, ואמרתי לה שזה הולם אותה, והרגשתי כי משהו חסר-תקדים קורה לי. פעמוני-אזהרה צלצלו בראשי, אך בקושי שמעתי אותם בגלל קולות המלאכים שכנראה ליוו אותה בכל אשר פנתה.
"תודה," אמרה סָני, ואז התחילה שוב להתייפח, מליטה את פניה בידה כמו ילדה, אוחזת במטרייה מול החזה. "מצטערת," אמרה, ושיהקה פעם-פעמיים. "זה פשוט הגשם. אני לא יכולה לסבול גשם. כמו בשיר, אתה מכיר? ימי גשם וימי שני מדכאים אותי תמיד. כל כך קר. ונעשה כל כך חשוך…" היא השתתקה וחייכה אלי חיוך מאולץ. "מצטערת," אמרה שוב. "אני יודעת שזה טיפשי, אבל אני פשוט שונאת גשם. זה נשמע מטורף?"
כבשתי את גאוותי. אפילו לאל-גשם יש גאווה, שתדעו לכם, ואני מוכרח להגיד שהחשבתי את סופת-הגשמים הזאת לאחת המוצלחות שלי. "מובן שלא," אמרתי ונטלתי את ידה. "את בטח סובלת מהדבר ההוא – איך קוראים לזה? – העצוב ההוא – הפרעה עונתית צובטת-לב. נכון?"
"אני מתארת לעצמי." שוב חייכה, וזה היה כמו עלוֹת-השחר. ציפורים זימרו, פרחים פרחו, וחיות מכל הסוגים פיזזו בחדווה בין עצי-יער אביביים. אוהו, חטפתי את זה. חטפתי כהוגן.
"תראי," אמרתי. "הגשם פסק."
לעשות את זה עלה לי בצרבת, אבל היה שווה, ולו רק בגלל הבעת פניה. נדנדתי את הבוהן הגדולה, והעננים נבקעו, רק קצת. בשדה חיטה בקנזס השתאו הפועלים לראות גושים שמנים של שלג צונחים משמים שעד אותו רגע היו חפים מענן.
מעל ראשנו רפרפה מטה נוצה יחידה של שמש.
"תראה, קשת-בענן," אמרה סָני.
"הממ, מה את אומרת." אחת התגלמויות שלי –אֶנְגָליוֹד, נחש-הקשת-בענן – הייתה מסוגלת להעלות מן האוב כביש מהיר שחצה את העולמות ישר אל ממלכת-המתים. זקפתי את הזרת שלי. בקינשָסָה התחילה עונת הגשמים כמעט שלושה חודשים לפני הזמן. במנהטן הזהירה הקשת-בענן, הכפילה את עצמה, ולפתע הוצתה חצי העיר אור-יקרות פי שבעים-ושבעה.
"ואוו," אמרה סָני.
"בלי גשם לא הייתה לנו קשת."
היא הביטה בי בעיניים הללו המדהימות. "אפשר לצאת עכשיו החוצה בגשם?"
"בטח, אם בא לך."
בחרתי מטרייה, חומה עם עיטור של מעגלים קונצנטריים, ויחד – היא עם המטרייה של שמי-תכלת ופרחי חיננית – יצאנו שוב אל הרחוב. השמש נצנצה על פני השלוליות השטוחות הכחולות, שסָני דרסה והשפריצה ברגליה הנעולות סנדלים. ירד גשם דק, אך בצליל עולץ, כמו מחיאות של כפיים קטנות. ענני סערה התקבצו, חשים בקרבתי, אך אני פיזרתי אותם כמיטב יכולתי בתנועת-יד חשאית. באוקינאווה שביפן נגרם נזק משוער של כארבעה-עשר מיליון דולרים ממתקפת-פתע חריגה של ברד על מרכז-קניות.
סביבנו סובבו קשתות-בענן במחול של דרווישים.
"זה מטורף," אמרה סָני וצחקה. "בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה."
הנהנתי בחיוך. ספק אם עוד מישהו בניו-יורק ראה.
מן הסתם קיימות התגלמויות שלנו בכל חלק וחלק בעולם. אלים זקנים, אלים אבודים, אלים בני-תמותה, כמעט שכוחים, שעמלים בדוחק לפרנסתם בקברטים ובמופעים על אם הדרך, במקומות שפעם שׂררנו שם ביד רמה. קל להתבזות; לעבוד בתנאים של בני-אנוש, לנוע ממקום למקום, להסתיר את הסגולות שעדיין השתמרו בנו – הילינג מעת לעת, אותו פרץ לא-צפוי של השראה אלוהית, סופת-עננים שמתקשרת בשמי אוגוסט כחולים ונוחתת בזעף על האדמה החרוכה.
תהיתי אם היא יודעת – אם חשדה, אפילו בחלומות – מה היא באמת. פיסה אחת של התגלמות, מאלה שנפזרו ונזרעו על פני עולם שגדֵל בלי הרף: אָתוֹם שבוקע מהביצה השמשית; תֵיאה, בת-זוגו של היפריון; אָמָתֶרָאסו [אלת השמש והיקום] ביפן; טֶזקאטליפּוֹקה [האל של כוכבי "הדובה הגדולה" ושל השמים] במקסיקו; וסָני המתוקה הפשוטה עם מטריית פרחי-החיננית תחת הגשם הזוהר.
כללית, חשבתי, היא אינה יודעת. יותר מכל דבר היא הייתה יציר של הרגע, הסָני הזאת – רגע מתייפחת ועוד רגע צוחקת בהנאה. מעולם קודם לכן לא ראיתי משהו כמוה. טוב, כבר פגשתי אלים – התגלמויות – התגשמויות. בעסק כמו שלי זה קורה לא פעם, למרות שעל פי רוב אלה ישויות קשישות, חולות, תמיד נאנחות על ימי הזוהר שלהן ועל המחסור במקדשים נאותים, ואיך המאמינים הם כבר לא מה שהיו.
סָני הייתה אחרת. אפילו בניו-יורק, היכן שאף אחד לא משגיח בשום דבר – בה השגיחו. אגב הליכה, מזווית העין, אבל השגיחו; פרצופים התבהרו, גבות שחוחים התיישרו כבמטה-קסם; שוטרי תנועה עם פרצוף גמיש נרגעו באופן לא מורגש כשחלפה על פניהם; ופעמים רבות אנשים רק עמדו מלכת והרימו עיניים, או רחרחו את הרוח, או חייכו פתאום בלי לדעת למה.
ומה בנוגע אלי? להגיד את האמת, זה הרג אותי, העמדת הפנים הזאת. הבטן כאבה לי; הראש התפוצץ; האצבעות והבהונות התפתלו מרוב נדנוד ודחיפה הצידה של העננים. מסביב בעולם דברים קרו מחוץ לשליטתי: מקלחת של דגים במקסיקו-סיטי; הוריקן-זוטא ברובע אילינג בלונדון; גשם בגובה שנים-עשר ס"מ בפחות מעשר דקות על כפר צרפתי לגדות נהר בּייז. ועם הגשם ירדו צפרדעים חיות. ירוקות.
אבל סָני הייתה מאושרת, וזה מה שנחשב. מסביבה רקדו קשתות-בענן; הגשם שר; השמש האירה מבעד לסוגריים של ענן סגול. זה הרג אותי, ובכל זאת רציתי שלא ייגמר לעולם – שמש וגשם צועדים יד ביד ברחוב סואן במנהטן, ניו-יורק.
היא התרטבה, אז קניתי לה מגפי-גומי – צהובים עם ברווזים – לשכשך בשלוליות, ומעיל-גשם כחול עם כפתורים בצורת פרחים קטנים. אכלנו גלידה תחת מחסה המטרייה שלה, מטרייה של פרחי-חיננית, ודיברנו – היא על ילדותה בשוודיה השמשית או בכל מקום אחר שדימתה לה, ואני על הרפתקאותי בדְיוּטֶרוֹנוֹמי שבטקסס. וכל אותו זמן הקשתות רקדו, ואנשים חלפו ברחוב בארשת מבולבלת ערטילאית של הנאה, ולפעמים השמיעו הערה על מזג-האוויר היוצא-דופן, או, על פי רוב, לא אמרו כלום.
החזקתי מעמד. הרבה-הרבה זמן. בשבילה. אבל אפילו אני לא יכולתי להתמיד בכך לעולם. הראש שלי הלם; "גירד" לי באצבעות להרשות לעננים להראות מה הם יודעים לעשות. ולבסוף הם הראו: החשיכו את פני השמש, המיתו את הקשתות-בענן, ואת מחיאות הכפיים הפכו למהלומות גדולות של גשם על מטריית פרחי-החיננית. ובמהרה גם גווע חיוכה.
"ארתור? בבקשה? אני חייבת ללכת."
הבטתי בה. להגיד את האמת, לא הסרתי ממנה את העיניים אף לרגע. "ימי סגריר, מה?"
"מצטערת."
"זה בסדר. לא אשמתך."
"אבל אני רוצה שתדע שביליתי נהדר." היא חייכה, חיוך אחד, חיוך ביישני של ילדה שמודה למבוגר על חגיגה נחמדה. היא פנתה ללכת – ואז קיפצה חזרה והדביקה לי נשיקה על הלחי. "נוכל לעשות את זה שוב?" אמרה. "באיזה פעם שלא יהיה גשם?"
"בטח," שיקרתי. "בכל פעם שתרצי."
כמובן, אפילו אז ידעתי שאי-אפשר. גם בעיצומה של התרוממות-הרוח כבר תכננתי לעבור דירה, לארוז את חפצי ולנוס מן העיר, אולי אפילו מהיבשת עצמה. אך יצא שלא היה עלי להרחיק לכת כל כך. פשוט עקרתי מדירתי הקטנה, ולקחתי את אוסף המטריות אתי. הסוף הוא שמצאתי עצמי בחדר בשכונת ברוקלין, שמסיבה כלשהי יורד שם גשם לעתים תכופות יותר מאשר במנהטן.
לא שלא רציתי לראות אותה שוב – אלוהים עדי, רציתי בזה יותר מכל דבר אחר – אבל היה צריך להביא בחשבון את ההתגלמויות שלנו המנוגדות, את ההשלכות של הפגישה שלנו על העולם. הוריקנים, סופות טורנדו, נחשולי-ענק – גם רומנטיקן, מושבע ככל שיהיה, יודע שקשה לבסס סיפור-אהבה על קשתות-בענן ורק עליהן.
אז נתתי לה ללכת, ועקבתי אחריה לאורך כל הרחוב כולו – היא והשמלה הצהובה והמטרייה עם פרחי-החיננית. וכשהגיעה אל קצה הרחוב ראיתי בבירור מטה-קסמים של שמש מפלח את העננים ונופל בדיוק על הדמות הקטנה המאירה, שפוסעת החוצה לעולמים מתוך חיי.
"אני אוהב אותך," אמרתי לה, עומד לי שם בגשם. מים נזלו מלחיי בפלגים קטנים. כאב-הראש חלף, אך כאב חדש, שלא היה שם רגע קודם-לכן, כיווץ את לבי.
כמו שאמרתי, הולך להיות קיץ גשום.
נהדר! תודה.
סיפור מאד מיוחד. כתיבה כל כך "מחוץ לקופסא"