הוא ניהל יומן, להנאתו. היות שהימים חלפו כה מהר והוא מצא שמעניין לחזור ולראות איך העביר את עתותיו ועם מי. הוא היה מודע לכך שהערותיו היו לא פעם די מרושעות, אך האדם שנגעו אליו אינו צפוי לקרוא בהן, אז מה זה משנה? היומן הנוכחי היה מונח על פי רוב על שולחן-הכתיבה שלו, והקודמים על מדף בארון הבגדים, ושם הם התחילו לתפוס יותר ויותר מקום.
שד משחת I ויליאם מקסוול (2000-1908)
אחי הגדול ואני חלקנו חדר כשהיינו ילדים, והוא הצטיין כל כך בקריאת מחשבותי שהייתי חסר-אונים נגד הצקותיו. כשהתגלה לי משהו שהמשפחה רצתה להסתיר ממנו וגם לא חשבה שבטוח לגלות לי, מיד חשבתי הוא יראה את זה על הפרצוף שלי! אבל אז כבר גרנו הוא ואני באזורים שונים במדינה ונפגשנו רק לעתים רחוקות, והכורח כבר הקנה לי, כמו לכל מבוגר, את היכולת לכסות על מחשבותי ורגשותי. חייו היו קשים ממילא, ופיסת המידע הזאת הייתה מן הסתם מוסיפה קושי על קושי. בני הדור הקודם כבר מתו כולם, ומה שרצו להסתיר מאחי היה נשאר כמוס ונעול בתוכי עד עצם היום הזה אלמלא כבר עמד לבו מלכת בוקר אחד בקיץ 1985.