"זה הכול אי-הבנה," אמר. "אני פשוט בדרך לאיזה מקום. אני אצלצל אליך. או. קיי.?" הפה שלו היה כל כך יבש, שהמילים בקושי יצאו, והוא שמע את הלחץ בקולו של אחיו כשנפרדו לשלום.
הוא כיבה את הטלפון והניח אותו על ארונית-הלילה. דלתות הזכוכית של החדר היו פתוחות, והוא ראה נתח מן המפרץ מעל למעקה המרפסת. המזרן צייץ כשקפץ על רגליו. הוא יצא החוצה ונעמד ליד המעקה. התחשק לו סיגריה, אבל הוא הבטיח להפסיק אחרי החתונה והצליח עד כה לעמוד בדיבורו, למרות חפיסה חצי ריקה של ז'יטן שאורח קודם שכח במגרה התחתונה של הארונית. אור-שמש מאוחר נצנץ על המים והבהיק את שלדותיהם של כלי-השיט במרינה. מכנסי פיז'מה עם דוגמת פּייזלי היו תלויים על חבל-כביסה בגג הבניין שמעבר לכביש, מרקדים במרץ ברוח-הים העזה. הוא וארדן צחקו למראה בקושי חצי-שעה קודם; כעת היה בו משהו טורד-מנוחה, נואש באופן אנושי.
הוא הבין, גם לפני שהשתמש במילה אי-הבנה – תמיד רָפָה על לשונו, תמיד אָקדמה לאליבי – כי אין כאן אי-הבנה. במילים אחרות, כי אשתו זה שישה ימים היא שקרנית וגנבת. יָפֶה.
יפה, יפה.
וריד פעם במצחו; לשונו הייתה כמו חצץ בפיו. הוא צנח אל אחד מכיסאות-הנוח ושתה מכוס המים שהשאיר קודם על מדריך-הטיולים. הקרח כבר נמס והותיר טעם מתכתי. כריכת הספר הייתה לחה מהכוס המיוזעת. הוא מחה אותה על מכנסיו ופתח בעמוד שבו קרא קודם. כעבור כמה דקות סגר את הספר; המילים שׂחו על הדף. הוא שמט לאחור את מסעד הכיסא ועצם עיניים; קיווה להירגע, ובמקום זה ראה עצמו ממרחק, מרביץ תנוחה של נינוחות, מְשחק רגיעה. בשביל מי? בשביל עצמו? להפגין שהוא מזועזע רק קצת? ההרגשה שהוא מגוחך גרמה לו שיזדקף בפנים חמוצות, רגליו משני צדי הכיסא. קטנוע ייבב למטה ברחוב.
רגעים אחדים קודם, לפני שיחת הטלפון, היה עסוק בתכנון הטיול הרגלי לוֶרנָצָה מחר. זה מה שהוא וארדן באו הנה לעשות, לצעוד מכפר לכפר בשבילים ההרריים, והוא שקע עד צוואר בהתוויית המסלול, בחיפוש חופים יפים, בחר מסעדות סבירות. לראשונה מאז החתונה היה מסוגל הבוקר לעשות אהבה ולהתחיל להרהר בשבוע הקרוב בלי פרכוס של אימה.
זאת לא הפעם הראשונה שיש לו בעיה מהסוג הזה עם ארדן, אבל תמיד הניח שהבעיה תחלוף ברגע שהחרדות בנוגע לנישואין או לא נישואין יהיו מאחוריהם. ארדן הייתה בסדר גמור בנושא, "מבינה" אף שבעצם לא הבינה – איך יכלה, כשהוא עצמו לא הבין? הוא ידע שהיא מנסה להקל עליו, אבל כשאמרה שאין מה לדאוג, שזה קורה לגברים "כל הזמן", לא נרגע. האהדה שלה הייתה מצמיתה די והותר, אבל כל הזמן? מאיפה זה צץ? ניסיונן של אחרות, קיווה. אבל איזה סוג של שיחה יזמין את האחרות הללו לצאת בגילוי כזה? האם הוא עצמו הפך חומר זול ל"שיתופים" אינטימיים על כוס משקה בערבי-בנות, או באחד מקורסי הבישול של ארדן? עצם המחשבה על כך סירסה אותו. ארדן לא ויתרה, אך בניסיונותיה לשלהב אותו הוא החל לחשוד שקיים משהו מעבר לדאגה, אפילו מעבר לקוצר-רוח: שעמום. "זה או.קיי. בָּד," אמרה לו אמש כשהכול התחרבן. "בוא ננסה לישון קצת."
שמו היה תומס, והוא אהב לחשוב על עצמו כעל תומס, אבל כולם קראו לו בָּד. אפילו לא תום, פשוט בָּד, מאז שהוא היה תינוק, אולי בגלל שאיזו דודה אמרה שהוא נראה כמו ניצן [bud] בחליפת-התינוק שלו הקטנה הירוקה. עם הזמן התחיל שם-החיבה הזה לצרום, במיוחד מפי אנשים שלא הכירו אותו היטב, כאילו קראו לו מָק או פָּל [כמו: אחי, גֶבר]. אף שידע שלא התכוונו לפגוע, הוא הרגיש כאילו התכוונו. ארדן ידעה להפיח רוך בשם, אך יכלה, כמו אתמול בלילה, להישמע כמו זרה שדוחה הצעה למשקה בצוותא.
שמה לא היה ארדן. היא יצרה אותו על ידי כך שערכה לאחור את אותיות השם שנתנו לה. קראו לה על שם אמו של אביה – נֶדרָא, שנידונה לעשרים וחמש שנות מאסר בעוון מכירת מריחואנה למורים בבית הספר התיכון של באפאלו, שבו לימדה מוזיקה. זה היה בשנות ה-70, בתקופת "חוקי הסמים של רוקפלר". כעבור שלוש שנים התאבדה בתלייה בתאהּ. אישה יפהפייה, פסנתרנית וזמרת מחוננת. אביה של ארדן היה ילד כשנאסרה, ולא התגבר על כך מעולם. מעל האח תלה דיוקן שלה בצבעי שמן, שהועתק מתצלום עבור סכום ידוע. עדיין לא היה מסוגל לדבר עליה בלי מחנק בגרונו.
אז היה להם, לארדן ולבָּד, הדבר הזה במשותף – שניהם נודעו בשמות שלא היו באמת שמותיהם, אף שהוא נתקע עם השם בעל כורחו, ואילו היא את שלה בחרה. הוא לא האשים אותה. ארדן היה שם נפלא, שם פיוטי. למעשה, גילה בה עניין עוד לפני שנפגשו, רק כי שמע כמה חברים משותפים מזכירים אותה בשמה. כשהחברים הללו הפגישו ביניהם בארוחת ערב, היא איכשהו הייתה ארדן – תמירה ודקיקה, רשמית, מיושנת בשמלה של קטיפה "שבורה" ונעליים גבוהות רכוסות, פרצופה, דמוי-לב, מכותר בקווּצות של שער שחור, שחמקו שוב ושוב מהפקעת בעורפה. היא הקרינה תמימות וכנות שנגעו ללבו. היה בה דבר-מה ערטילאי, יותר רוחנית מגשמית, ועדיין מצא עצמו מהסס להתקרב אליה, לכבוש אותה – חושש להיראות בוטה, רעב, תאוותני. הוא היה זהיר עם ארדן, אטי, עדין, אבל אחר-כך חש לעתים אכזבה מצדה שגרמה לו להרגיש גס ומגושם.
שינוי שמה פגע באבא שלה, שעדיין התעקש לקרוא לה נֶדרָא – אפילו, למרות תחנוניהן של בתו ואשתו, בעת נאום הברכה המתפתל הדומע, שנשא בחתונתה. על פניהם של כמה מהקרואים הסתמנה תהייה, כאילו נקלעו לחגיגה הלא-נכונה, ותומס תפס כי הכלה הסתירה מרובם את שמה שניתן לה בלידה, אפילו מחבריה הקרובים במכללה ובמרפאה שבה עבדה כקלינאית תקשורת. גם לוֹ היא לא הזדרזה לספר. רק לקראת פגישתו הראשונה עם הוריה נתגלה לו הדבר. בנסיעה לשם היא סיפרה לו בקצרה – את סיפור שמה, על המאסר של סבתא שלה והתאבדותה. הכול דווח לו בהרצאת עובדות קצרה וצוננת בדקות האחרונות של הנסיעה. "אז כשאבא קורא לי נֶדרָא, זה לָמה," אמרה לו כשהתקרב אל המדרכה לעצור. היא יצאה מהמכונית ונופפה למישהו. תומס המשיך לשבת, המום, עד שתופפה באצבעותיה על גג המכונית. "בוא, בָּד. הם מחכים."
בכל פעם שביקרו את משפחתה של ארדן, מצא עצמו תומס בוחן את דיוקנה של הסבתא על הקיר. בימי בית הספר התיכון ובמכללה קרה לו שעישן חשיש. לא הרבה – זה גרם לו הרגשה לא נעימה של חוסר-ביטחון וכובד-לשון – אלא שלא ראה בכך נזק רב, לא די כדי לאסור מישהו, כמו שנהגו אז, רק בגלל כמה סיגריות. אבל לנֶדרָא היה יותר מכמה סיגריות ברשותה כשנתפסה "על חם" – קילו של חומר, ומאזני שקילה, ושקיקים מיוחדים, וכמה וכמה אלפי דולרים בחשבון, שעד אותו רגע לא ידע בעלה על קיומו.
היא הייתה סוחרת לכל דבר. ויתר על כן, סוחרת שאפתנית, שהרחיבה את חוג הצרכנים שלה עד לפרופסורים צעירים במכללות המקומיות, גם אם לא נודע על כך אלא אחרי מותה וביטול החוקים. עצרו אותה כשסגן-המנהל בבית ספרה חצה באדום אחרי מסיבת חג-המולד, והשוטר ראה חבילה שמנה של נייר-גלגול מבצבצת מתא-הכפפות כשהאיש המסכן פתח אותו להוציא את רישיון הנהיגה. מסומם והיסטרי הוא הקריב בו-במקום את נֶדרָא, וזה כל הסיפור.
הדיוקן הקסים את תומס. נֶדרָא נראתה בו משפילה מבט אל חתול סיאמי בחיקה. כן, היא הייתה יפהפייה, אבל לא באופן הערטילאי שארדן הייתה. שערה היה קצר ובלונדי, כמעט לבן, ואפּה מעט סולד, בו-בזמן שאפּה של ארדן היה נשרי. לבושה הייתה חולצה קצרת-שרוולים, זרועותיה היו שמנמנות, עגולות. לפרקי ידיה ענדה צמידי זהב, ושפתיה היו משוחות אדום עז. מוזיקאית היא אולי הייתה, וסוחרת סמים, אבל לא היה בנֶדרָא דבר משל ילדת-פרחים אמנותית. למעשה נראתה כאחת הרפובליקניות, כמו שנראו סבתו ודודותיו וחברותיהן, טיפוס שהוא נמשך אליו מאז ומתמיד – נשים שעישנו ושתו קוקטיילים וענדו טבעות מנצנצות, והדיפו בושם ועטו פרוות מינק שהוא אהב לתלות עבורן, מלטף את הפרווה שכמו הוליכה פנימה את הקור בלילות החורף. נֶדרָא חייכה אל החתול, ותומס ראה, בעל כורחו ראה, משהו סודי בחיוך הזה, כָּבוש ואוצל-כוח, ואולי לא נחמד במיוחד. וזה מצא חן בעיניו – מצא חן בעיניו לדעת כמה שונה היא נֶדרָא ממה שהיא נראית. סוחרת… עבריינית! ועם זאת הבין שלא מן הנמנע שהוא כופה פירושים על הדיוקן.
תומס הביא אתו במזוודה את המצית הצבאי הישן של אביו. רק מתוך רגשנות – הרי החליט בפירוש להפסיק לעשן. הוא הוציא אותו, ואז משך את חפיסת הז'יטן מתחת לחולצותיו, שלף בנקישת ציפורן סיגריה אחת וגלגל אותה בין אצבע ואגודל. היא הייתה יבשה, עבשה. הוא חזר אל המרפסת, הציב את מרפקיו על המעקה. המצית התלקח כבר בסיבוב הראשון של הגלגל. הוא צרב את קצה הסיגריה בלהבה הגבוהה השמנונית, שואב הנאה מהפציחה החרישית של העלים. היניקה הראשונה עלתה לו ישר לראש. הוא עצם את עיניו. הוא הרגיש שהוא מתנדנד קצת. אוי, כמה שזה טוב. הוא לקח עוד מציצה ופקח עיניים אל מול המראה המדהים של מכנסי הפיז'מה מבצעים ריקוד קנקן – מכנס אחד מעלה-מטה, ואז השני, פעם אחר פעם. צחוק התמלט לו. הסחרחורת חלפה. הוא המשיך לעשן ולהרהר, לא הרהורים משמחים. מציצה אחת אחרונה והוא התיז את הסיגריה מטה אל הסמטה הריקה. היא נחתה על סככה. סככת-מתכת למרבה המזל. לשרוף את המלון – לא זה מה שיעשה לו את היום!
טוב, האי-הבנה. מה לעשות? ליבי, אשת אחיו, לא הייתה מסוגלת להיפרד מהטלפון. הקלידה בזמן שפתרה תשבץ, כשהעיפה צלחת פריזבי אל הכלב המופרע שלהם, אפילו כשהחליפה חיתולים. עכשיו כולם במשפחה כבר מכירים כנראה את ג'ני וקלייר, השושבינות הנוספות שגרו בדרום המדינה, וליבי פגשה אותן לראשונה בחתונה, אבל תצליח למצוא אותן. אולי כבר מצאה. מה אלה יחשבו? הן היו שותפות-לחדר עם ארדן בתקופת הלימודים, החברות הכי טובות. וליבי, בלתי-נלאית, חטטנית, בכל זאת היה לה לב טוב. היא לקחה את ארדן תחת חסותה, התייחסה אליה כמו אל אחות – אפילו עזרה לה לתכנן את החתונה. אבל ליבי היא שחשפה את הפשע, זה ברור. ועכשיו היא במצב-רוח קרבי.
ארדן בחרה את השמלות לשושבינות בחנות שליבי המליצה עליה. השמלות עלו יותר מחמש-מאות דולר האחת; לתומס נראה המחיר מופרך, אבל כנראה התיישב יפה עם החתונה הראוותנית שתכננו. ליבי וג'ני וקלייר לקחו כמדומה את העניין ברוח טובה; הם מינו את ארדן לקנות את השמלות עבורן ושילמו לה חזרה בלי להניד עפעף. והשמלות היו נהדרות, תומס נאלץ להודות בכך. בעצם, המילה שעלתה במוחו הייתה "מהממות". אבל זאת הייתה ככל הידוע מילה של נשים, לכן לא השתמש בה, אך הגה אותה במוחו כשראה את שלוש הנשים יחד בכנסייה, נרגשות, דומעות, זוהרות במשי ירוק-אזמרגד שאיווש בעת שרקדו לפי חלילהּ של מלכת-השנהב הצוננת. נעם לו להתפעל ממה שלא שילם תמורתו, אף כי ידע שהיה מוצא אותן פחות שובות-לב לוּ שילם על כל אחת חמש-מאות דולר מכיסו.
הבעיה הייתה שגם לארדן הן לא עלו חמש–מאות דולר כל אחת. זה היה המחיר המקורי, עדיין רשום על התוויות כששלחה את השמלות לליבי, לג'ני ולקלייר, אלא שהשמלות נמכרו בפועל בחצי המחיר כשקנתה אותן. ליבי לקחה את שמלתה לחנות אחרי החתונה לבצע בה איזה תיקונים קטנים, ובעלת-החנות הפטפטנית חשפה בפניה בטיפשותה את ההונאה של ארדן.
כל שמלה מאתיים-וחמישים דולר, ויחד שבע-מאות וחמישים. לא פרוטות, אבל גם לא "מכה" מי יודע מה. השותפים הבכירים במשרד עורכי-הדין שעבד בו מרוויחים את הסכום הזה בשעה. גם הוא עצמו הרוויח לא רע, וירוויח עוד יותר בעתיד, וארדן קיבלה העלאה נאה במשכורת רק לפני חודשיים. אז למה לעשות את זה? לא מדובר בכסף; במשהו אחר, איזה דגדוג או דחף. לְמה? חדוות סכנה? חציית גבולות? אולי סוג של הרפתקה. שחרורו של משהו הכלוא בפנים, אולי של גרעין הווייתה.
אמו של תומס סיפרה לו על חלום חוזר שבו היא מתעוררת במיטתה, בביתה, יורדת במדרגות ומוצאת איש זר יושב אל השולחן במטבח. הוא לובש מדים, ועל לחיו צלקת ארגמנית. כשהוא רואה אותה בפתח, הוא קם ומברך אותה כאיש המברך את אשתו ומתקרב אליה בזרועות פשוטות. את הסיפור הזה סיפרה לתומס פעמיים, בכל פעם בחיוך מבולבל. עכשיו הרגיש כאילו נכנס הוא עצמו איכשהו למין חלום כזה. מי היא? מיהי האישה הזאת?
זה היה מזעזע. כלומר, הוא שיער שעליו להיות מזועזע, אבל למען האמת הוא לא היה מזועזע. נבוך, בוודאי, אבל לא מזועזע. זה נראה מוזר. עליו לשאול את עצמו מדוע. ותמיהה זו העלתה בזיכרונו את הסיפורים שסיפרה ארדן כשהופיעה מאוחר לארוחת-ערב או לסרט או כמעט לכל דבר – תמיד איחרה, ותמיד היה לה סיפור. תומס קיבל את המעשיות האלה, לא פעם רופפות, כסוג של התנצלות; לפי ניסיון-חייו המוגבל, נשים יפהפיות לא הרגישו בדרך כלל מחויבות לתרץ תירוצים. והיה משהו מלבב בהמצאות הללו של ארדן: אישה החליקה על חתיכת קרח והיא הצטרכה לחכות עד שהאמבולנס יגיע; דלת המשרד נסגרה אחריה עם המפתחות בפנים בזמן שאיש-האבטחה היה בהפסקה. ערב אחד, אחרי שהמתין לה יותר מחצי שעה בחזית אולם הקונצרטים, פוסע הנה והנה, סיפרה לתומס שנאלצה להסיע לקוח הביתה כי מכוניתו נגנבה ממגרש-החנייה של הקליניקה. כעבור כמה חודשים היא חזרה על התירוץ כמעט כלשונו. כאילו לא ציפתה שיאמין לה, כאילו זה חלק ממשחק שהסכים לקחת בו חלק, כי מעולם לא תבע ממנה הסבר.
לא. זה היה מקלקל את מה שהוסכם ביניהם לפי הבנתו: שמותר לה לטוות חוטים שקופים, ושהוא ייכנע לרצונה, ואפילו ישתעשע משקיפותם. ההסדר הזה זימן לו את העונג שבגיחוך אבהי בינו לבינו, בעוד שהכּנות ביניהם נשמרת – ארדן טוֹוה את מעשיותיה ויודעת בלבה שהוא מבין שאלה הן בדיות ושהוא סולח לה על הרמאויות הקטנות כל עוד היא נכונה לספק אליבי. או כך שִיער.
אבל מה אם הוא טועה? מה אם היא חושבת שהוא מאמין לה? תומס ניער סיגריה נוספת מן הקופסה והשאיר אותה תלויה, לא-דלוקה, מזווית פיו. הרוח מן הים נחלשה והלכה, השמים התכהו עד שהעריבו. מכנסי הפיז'מה תלו נרפּים על חבל הכביסה, מעת לעת מחלצים מתוכם רטט קל כאילו לזכרו הקלוש של הריקוד שביצעו פעם.
היא באמת חושבת שהוא קונה את הסיפורים שלה? קשה לו להאמין שזה אפשרי, אלא ש… טוב, אלא שהוא רואה שזה כן אפשרי. למשל אותו ערב באפריל כשקיבלה העלאה במשכורת והתעקשה לקחת אותו לארוחה בביסטרו "קלוד". משולהבת מהשבחים שקיבלה ממנהל הקליניקה, היא הייתה, שלא כדרכה, רעבה עד זרא; הִריצה את המלצרית להביא את המנה הזאת, ואת המנה ההיא, חצי בקבוק בורדו אחרי שכבר הזמינה בקבוק שגמרו, וקינוח, וקפה, וברנדי. אף פעם לא ראה אותה זללנית כל כך. הם יצאו מן המסעדה וכמעט חצו את הכביש והנה יצאה המלצרית החוצה וקראה אחריהם. הם עצרו. היה קר, והמלצרית, בחולצת משי לבנה, כרכה סביבה את זרועותיה בעת שניגשה אליהם.
"היה משהו לא בסדר עם השירות?" שאלה. עיניה כוונו אל ארדן ופניה היו חיוורות תחת פנס הרחוב. "השירות לא היה לשביעות רצונך?"
"השירות היה בסדר גמור," אמרה ארדן.
"אז – אם היה בסדר גמור, לא מגיע לי תשר?"
ארדן פנתה אל תומס. "לא השארת תשר?"
"לא. חשבתי – " הוא הניד בראשו. "טעות שלי. מה היה החשבון?"
המלצרית נקבה בסכום ותומס נתן לה שני שטרות של עשרים – כמעט שלושים אחוזים. היא לקחה אותם בלי אומר וחזרה למסעדה.
"חשבתי שהשארת תשר," אמרה ארדן מיישירה אליו מבט, "זה לא התפקיד של הגבר?"
הוא האמין לה, או לפחות הצליח לחשוב שהוא מאמין לה. אז למה הערב ההוא צץ עכשיו בתודעתו בבהירות כזו? היה בכך משהו שאינו מתיישב עם ההיגיון, משהו שהוא החליק, הִרפה, אל מול הנינוחות שלה, הוודאות, כאילו הטעות הייתה באמת שלו. אבל כששילמה לא אמרה לו מה הסכום, אז איך יכול היה לדעת את גובה התשר? בדיוק כמו סיפור השמלות ההוא, ואם מתעמקים בעניין – אז בדיוק כמו דברים מסוימים אחרים: תו-הנכים שאיכשהו השיגה לעצמה, החזקת ספרי-הספרייה אחרי שפג תוקף ההשאלה – דברים קטנים, לא חשובים כשלעצמם, אבל מתחרזים יפה יחד.
תומס לא היה מזועזע, ובעצם גם לא מופתע. אפילו קצת הוקל לו, למרבה הפליאה. הוא הבין שתמיד ידע. עכשיו הוא פטור מן המאמץ להעמיד פנים שלא ידע.
טוב. אז איך מסבירים את העניין ההוא עם השמלות? כי להמציא לכך הסבר הוא מתפקידו, יתר על כן הסבר שיקבור את הפרשה לעולמים. וכזה שיעלים מארדן כי נתפסה בשקר, כדי שלא תתחמק ממשפחתו או תרגיש נבוכה בנוכחותם. ואסור שתדע כי הוא שטיפל בדבר – שהוא ידע. היא לעולם לא תסלח לו שהוא יודע.
הוא אינו מסוגל לאבד אותה. הוא התחייב, ולא רק במילות טקס החתונה. כשנפגשו לראשונה, היא הייתה מאורסת לסוחר אמנות, איש עשיר, אוסטרי. היא לא עשתה שום חשבון כשעזבה אותו לטובת תומס, עורך-דין בראשית דרכו, עובד סוציאלי לשעבר. ונישאה לו! אז שאל את עצמו האם הוא ראוי לאמון שנתנה בו. בחיי אלוהים, ראוי גם ראוי. ראוי ועוד איך.
הרי יוכל לבוא עם איזה סיפור לליבי ולאחרים. יוכל להגיד כי הוא שהלך לאסוף את השמלות ושכח לספר לארדן על מחירי המבצע, שהוא שחייב אותן לפי המחיר שהיה רשום עדיין על התוויות. או. קיי., אולי לא הסיפור הזה, אבל משהו דומה שיש לו לפחות סיכוי סביר להישמע אמיתי. כל מה שיעלה בדעתו יגובה על ידי הכסף שישלח להן. ומובן שיבקש בכל לשון לא להזכיר את הטעות המביכה הזאת באוזני ארדן.
את הכסף ימשוך מחשבונו שלא מיזג עדיין עם חשבון-הבנק של ארדן, ואז יפתח חשבון נוסף בבנק אחר, כדי שיוכל לכתוב המחאות נוספות כגון אלה כשיעלה הצורך. כי בטוח שיהיו עוד מקרים במשך הזמן, עוד בלבולים, אי-הבנות, שיהיה צורך להסביר, להחליק ולהסדיר עם חבילת שטרות ירוקים שנופחה כדי לשמור את הדברים "בינינו", פן חלילה אשתו תגלה. הטעות תהיה שלו, תמיד שלו.
כבר עכשיו הוא מסוגל לראות את שניהם במרחק שנים מהיום, יושבים על ספסל באולם ההתעמלות של חטיבת-הביניים, בנם מתרוצץ במגרש על רגליו הרזות, או בתם שרה במקהלה שירי השראה. הוא יביט באשתו היפהפייה וידע, וישמח בידיעה, ובביטחונה בתמימותו.
השובבה הזאת. איפה היא? יצאה לקניות. כמה זמן זה עשוי לקחת?הוא שלף את הסיגריה משפתיו, החזיק בה מעל המעקה כאומר לשמוט אותה, ואז הדליק אותה. הוא צעד במרפסת ועישן. נֶדרָא תחזור עמוסה חבילות. היא תדגמן עבורו את הבגדים, תעבור מבגד לבגד לעיניו, תתפשט, תתכופף, בעוד הוא צופה בה; הוא יתבע את שלו. היא תשמע את קולו מתעבה, ותהסס, ותחייך. הוא מכיר את החיוך הזה, הוא רואה אותו לנגד עיניו – חיוכה של אמו, כשנזכרה בזָר המצולק במטבחה ואיך התמסרה לחיבוקו.
תרגום מעולה לסיפור מאד מיוחד ומעניין
סיפור מרתק. מטורף בעצם. על רקע התרחשות עדינה מאד על המרפסת מול מכנסי פיג'מה מרקדים ברוח מתרחבת התודעה של הגיבור צעד צעד בכל שורה ממש עד שהיא מכילה לגמרי את ממדי המרמה של אשתו. איזה פירוש מפתיע של אהבה…
סיפור מעניין מאד
אך לצערי לא הצלחתי להבין את השורה האחרונה, הקובעת…
אשמח ואודה להסברה
סיפןר בנוי לתלפיות. בעיקר האקספוזיציה של הפרטים האישיים של בני הזוג. הבחור מאוהב ומבין די מהר שאשתו שקרנית כפייתית וקלפטומנית והוא חייב להכחיש זאת כפי שהכחיש את העובדה שכילד מיהר להכחיש את סיפור "בגידתה" של אמו בחלום. למרבה האירוניה הוא מתחתן עם אשה שמקצועה הוא לשפר יכולת תקשורת של מי שלקוי בכך אך ששה ימים אחרי הנישואים כבר ברור שבין בני הזוג לא תהיה תקשורת אמיתית. הוא לוקח על עצמו לשתף פעולה עם שקריה הן כלפי אחרים והן כלפיו. הנישואים יהיו בנויים על שקרים יומיומיים. שניהם יעמידו פנים ובלבד שאהבתם לא תפגע. כמה זמן זה יחזיק מעמד? כל קורא יצטרך להחליט.
מדהים.