מעונו הכפרי של מר ג'ון הינקמן היה בעיני אכסנייה מופלאה מכמה וכמה סיבות. שרתה בו אווירה לבבית, אם גם אימפולסיבית במקצת, של הכנסת-אורחים. היו במקום מדשאות נרחבות, מהוקצעות למשעי, אלונים ובוקיצות נישאים; היו פינות צל עבותות, ולא הרחק מהבית נמשך פלג קטן עם גשרון עץ לא-משויף; היו פירות ופרחים, אנשים חביבים, שחמט, ביליארד, פָרָשוּת, טיולים ברגל ודיִג. כל אלה היו מושכי-לב ביותר, ועם זאת אף לא אחד (גם לא כולם יחד) די היה בו להחזיקני שם תקופה ארוכה.
רוח-הרפאים של יולי I א"ס בָּיָאט (נ' 1936)
"אני חושב שאני חייב לעזוב את המקום שאני גר בו," אמר. "יש לי בעיה עם בעלת הבית שלי."
הוא צבט והרים שערה בהירה ארוכה מגב שמלתה, הרים בכזאת זריזות שהמעשה נראה כמו סתם התחשבות. גם היה לו כישרון להחזיק יחד כוס, צלחת וסכ"ום בלי שיפלו. הייתה לו הבעה של אומללות אומרת-כבוד כשל נץ עצוב. היא גילתה עניין.
"בעיה מאיזה סוג? סקס, משק-בית, כסף?"
הלילה שרוח-הרפאים נכנס לביתנו I ג'יימס ת'רבר (1961-1894)
רוח-הרפאים שנכנסה לביתנו בליל ה-17 בנובמבר 1915 חוללה כזאת מהומה של אי-הבנות, שחבל שלא הנחתי לה פשוט להמשיך לשוטט, והלכתי לישון. התגלותה הפלאית גרמה לאמא לזרוק נעל דרך החלון של הבית השכן, ולסבא – לירות בשוטר. אז חבל, כמו שכבר אמרתי, ששמתי לב בכלל לצעדים. הם התחילו בערך באחת ורבע לפנות בוקר, טפיפה קצבית סביב השולחן בחדר-האכילה. אמא ישנה באחד החדרים בקומה השנייה ואחי הרמן בחדר שני; סבא ישן בעליית הגג, במיטת אגוז-המלך הישנה, שכזכור לכם נפלה פעם על אבא. בדיוק יצאתי מן האמבטיה, ובעודי משפשף טוב-טוב את גופי במגבת שמעתי צעדים. צעדים של אדם שפוסע במהירות סביב שולחן חדר-האכילה למטה. האור מחדר האמבטיה נשפך על גרם-המדרגות האחורי שהוליך חיש ישירות לחדר-האכילה. יכולתי להבחין בברק העמום של הצלחות על מדף-הצלחות שעל הקיר;