לקראת סוף היום בלונדון סרה מרת דרוֹבֶר אל ביתה הנעול כדי לתור אחר חפצים אחדים שביקשה לקחת עמה. קצתם היו שלה, קצתם של בני משפחתה שעתה כבר התרגלו לחיים בכפר. היו אלה שלהי אוגוסט, והיום יום מהביל של ממטרים קצרים. אותו רגע נצנצו העצים במורד המדרכה בהֶבלֵחַ של שמש אחר-צהריים צהובה ולחה. על רקע צובר-העננים הקרב ובא, שכבר נערם כהה כמו דיו, התבלטו מעקות וארובות שבורות. ברחוב שהיה מוכר לה פעם, כמו בכל ערוץ שאין משתמשים בו, נערמה, כמו סחוֹפֶת, זָרוּת בלתי-מוכרת; חתול השחיל עצמו פנימה וחוצה מכלונסאות גדר, אך שום עֵין אדם לא צפתה במרת דרוֹבֶר בשובה. אחרי שהסיטה מצד אל צד כמה חבילות שתחת זרועה, סובבה במאמץ את המפתח שלה במנעול סרבני, ואז דחפה בבִרכָּה את הדלת שכבר הייתה מעוקמת. אוויר מת קידם את פניה בכניסתה. מחלון גרם-המדרגות, …