חודש: אוקטובר 2017

תנו דעתכם רגע לגוון הקרוי סגול. הסגול רכש לו, ובצדק, מוניטין בקרב בני-אנוש, גברים ונשים. קיסרים מנכּסים אותו לצבעם הייחודי. בחורים מצוינים בכל מקום ומקום מתאווים לקרב את אפם לצבע החביב פרי מיזוגם יחד של אדום וכחול. אומרים על נסיכים כי נולדו לסגול; ואכן כך הוא, כי הקדדת [כאב-בטן עוויתי] צובעת את פניהם בגוון המלכותי בדיוק כמו שהיא צובעת את פרצופו חרום-האף של פרחח מדלת-העם. כל הנשים אוהבות סגול – אם הוא באופנה.

ועכשיו לובשים סגול. רואים את הסגול ברחובות. כמובן, גם צבעים אחרים אופנתיים למדי. ובאמת, ראיתי לא מזמן ברייה נחמדת בחצאית של ירוק-זית בת שלוש רצועות קפלים משובצת ריבועי-משי, וצוורונית תחרה סביב המחשוף על חולצית של כיווצים-כיווצים, בעלת שרוול-תפוח פעמיים עם פס תחרים בקָצֶה מעוטר קפלולים כפולים; אבל עדיין רואים גם הרבה סגול. כן, רואים בהחלט; פשוט צאו לטייל ברחוב עשרים ושלושה אחר-הצהריים.

המשך קריאה "%s"

מרת הנסון הייתה אישה יפה בת ארבעים, מעט דהה, שמכרה מחוכים וחגורות-בטן מחוץ לשיקגו. מעגל הפעילות שלה סובב שנים רבות את טולדו, לימה, ספרינגפילד, קולומבוס, אינדיאנפוליס ופורט-ויין, והעברתה לאזור איווה-קנזס-מיזורי הייתה קידום, כי לחֶברה שהעסיקה אותה הייתה אחיזה איתנה יותר דווקא מערבית לנהר אוהיו.

ממזרח, היכרותה עם חוג לקוחותיה הייתה של פטפוטי-חולין, ומעת-לעת הוזמנה למשקה או לסיגריה במשרדו של הקונה אחרי סיום עסקה. אך במהרה גילתה כי במחוז החדש שלה הדברים הם שונים. לא רק שמעולם לא שאלו אותה אם היא רוצה לעשן, פעמים רבות שאלתהּ האם אכפת למישהו אם תעשן נענתה בנימת התנצלות-למחצה במילים "לא שלי אכפת, אלא יש לזה השפעה רעה על העובדים".

המשך קריאה "%s"

החשד הרציני הראשון שמשהו איננו כשורה ניעור במייבל כשהסירה את מעילה ומרת בארנט, בעת שהושיטה לה את הראי ונגעה במברשות ובכך העירה את תשומת לבה, אולי במודגש מדי, לכל הכלים לסידור ולשיפור התסרוקת, עור-הפנים, הבגדים, שהיו מונחים על שולחן-התשפורת עוד אישרה אותו (שזה לא בסדר, לא לגמרי בסדר) – התחזק בה כשעלתה במדרגות, ועט עליה במלוא הוודאות כשבירכה לשלום את קלריסה דאלוויי, ומייבל פנתה אז ישר לקצהו הרחוק של החדר, לפינה לא-מוארת, היכן שמראָה הייתה תלויה, והביטה. לא! זה לא בסדר. ומיד העליבוּת שתמיד ניסתה להסתיר, חוסר-הסיפוק העמוק – ההרגשה שהייתה לה מאז שהייתה ילדה שהיא פחותה מאחרים – הסתערו עליה ללא רחם, באכזריות, בעזות שלא הייתה מסוגלת להדוף, כמו שדווקא הצליחה להדוף כשניעורה בלילה בביתה על ידי קריאה בבּוֹרוֹ או בסקוט; כי אוי, הגברים האלה, אוי, הנשים האלה, כולם חושבים "מה זה הדבר שמייבל לובשת? כמה נורא היא נראית! איזה שמלה חדשה איומה!" – עפעפיהם רוטטים כשהם מתקרבים ואז נעצמים בחוזקה. מה שדיכא אותה הוא אי-התאמתה המחרידה; פחדנותה; דמהּ הנחות המהול. ומיד החדר כולו, ששעות על שעות תכננה עם התופרת הקטנה איך דברים יתגלגלו בו, נראה נקלה, דוחה; והטרקלין שלה עצמה כה בלוי, והיא עצמה, היוצאת לבלות, מנופחת מגאוות-הבל כשנגעה במכתבים על שולחן הפרוזדור ואמרה ברברבנות: "כמה משעמם" – כל זה נראה עכשיו מטופש לאין-הביע, עלוב וקרתני. כל זה נהרס לגמרי, נחשף בקלונו, התפוצץ ברגע שנכנסה אל טרקלינה של מרת דאלוויי.

המשך קריאה "%s"