אפתח במין משל. לפני שנים רבות, כשנמניתי עם צוות ההוראה של בית ספר ציבורי גדול, שכרנו מורה חדש לשחייה. כבר שנים לא היה לנו מוצלח ממנו במקצוע הזה.
ואז, באחד הימים, התגלה שהוא אינו יודע לשחות.
עומד היה על שפת הברכה ומסביר לנערים שבמים איך שוחים "חזה", והנה איבד את שיווי המשקל ונפל המימה. וטבע.
בעצם לא. הוא לא טבע; זכור לי שכמה מהתלמידים שלמדו שחייה מפיו, משו אותו והצילוהו.
אחרי שהתבצעה בו החייאה – גם היא אחד הדברים שלימד את הנערים – פוטר מהעבודה.
כמה נערים שריחמו עליו לימדו אותו לשחות, והוא קיבל עבודה כמורה לשחייה במוסד אחר.
אך הפעם נכשל האיש כישלון חרוץ. הוא שחה היטב, אך אמרו עליו שאינו יודע ללמד…
ואז חיפשו לו חבריו פרנסה חדשה. זה קרה בדיוק כשהתרגש על העולם שיגעון האופניים. במהרה מצאו לאיש משרת מדריך לרכיבת אופניים. וכיוון שלא עלה על אופניים מימיו, יצא ממנו מורה מעורר השתאות. היה עומד איתן על הקרקע ואומר: "מעתה והלאה, כל מה שנחוץ הוא ביטחון עצמי".
אבל יום אחד החל לחשוש פן יגלו שאינו יודע לרכוב. הוא פרשׁ אפוא לפינה שקטה בראש מדרון ועלה על אופניו. האופניים "ברחו" לו, ולולא הֶעָזתו וזריזותו של אחד מתלמידיו שעקב אחריו, היה נהרג.