צעיר נמוך-קומה ישב ליד חלון של בקתה נאה על שפת הים וניסה לשכנע עצמו שהוא קורא את העיתון. השעה הייתה בקירוב שמונה וחצי בבוקר. בחוץ השתלשלו ורדי "גלורי" [ורד מטפס בצבע ארגמן] בשמש הבוקר, כמו כדורי אש קטנים, נטויים מעלה. הצעיר הביט בשולחן, הציץ באורלוגין ואחר כך בשעון-הכסף שלו הגדול. הבעה קפוצה של סְבוֹלת הסתמנה על פניו. ואז קם ממקומו, התעמק בציורי-השמן התלויים על הקירות, ולתמונה "צבי בין המְצרִים" הקדיש תשומת לב דקדקנית אך עוינת. הוא ניסה את מזלו אצל מכסה הפסנתר, אך מצאוֹ נעול. הוא צד את מראה פניו במראה קטנה, משך בשפמו החום, וברק של עניין ניצת בעיניו; הוא איננו רע-מראה, חשב. ואז סלסל את שפמו. גופו היה קצר, אך עירני וחסון. כשנפנה מהראי, התערבבו רחמיו על עצמו בקורת רוח מתווי פניו.
בהלך-רוח של ריסון-הרגש יצא החוצה אל הגן. למרות הכול, מקטורנו לא נראה עגמומי. המקטורן היה חדש והקרין אופנתיות ובִטחה והיה מונח על גוף בוטח. הצעיר מדד בעיניו את עץ האיילנטוס שלבלב ליד המדשאה, ומשם המשיך וטייל להנאתו לעבר הצמח הבא. הבטחה גדולה מן הקודמת מצא בעץ תפוחים עקוֹם, שהיה מכוסה פֵּרות חומים-אדומים. עם שהוא מעיף מבט על סביבותיו, קטף תפוח, ובגבו אל הבית נתן בו נגיסה הגונה חדה. להפתעתו היה הפרי מתוק. הוא נגס פעם נוספת. אחר כך הסתובב שוב על מקומו וסקר את חלונות חדר-השינה הנשקפים אל הגן. ואז נרעד בראותו דמות אישה; אלא שאישה זו הייתה רעייתו. מבטה בהה אל הים, ומן הסתם לא חשה בנוכחותו.