העד "שיחק אותה" קשה לפיצוח. על הצהרות שהשמיע באוזני בת-זוגו, גם היא אחות רחמנייה, הצהרות גורליות בתיק המשפטי של בֶּרק, סירב עתה העד לחזור תחת שבועה. הוא טען שאינו זוכר מה בדיוק אמר, ואפילו אינו זוכר ברור את האירוע שמדובר בו: פזיזות ורשלנות רפואית הגובלות בהזנחה פושעת. כתוצאה מניתוח שגרתי להסרת ציסטה גנגליונית – שהתפספס באופן שערורייתי ובלתי-נסלח – קיפחה הלקוחה של בֶּרק את היכולת לבצע פעולות מוטוריות עדינות ביד שמאל. עבודתה הייתה בדלפק ההזמנות בסוכנות להשכרת רכב. מה תעשה מעכשיו פקידת-הזמנות בת חמישים ושמונה שאיבדה את היכולת להדפיס?
בֶּרק החליט לבקש לו פסק-זמן. רק אתמול טס הנה מסן-פריציסקו כדי לקבל את התצהיר החשוב הזה בפגישה פנים-אל-פנים. עדיין היה סחוט מן הנסיעה הארוכה הלא-נעימה: המראה באיחור מנמל התעופה הבינלאומי של סן-פרנציסקו, טיסה דרך נמל התעופה דאלס-וושינגטון כדי לתפוס טיסה במטוס קל לאולבני, ואז נהיגה מייגעת במעלה הנהר אל ניו-דלפט. נסיעה ארוכה, ליל שימורים. הוא הפגין מורת-רוח על שכחנותו של העד, ובתגובה ביטא העד זעף וטינה, מה שלא התאים לבֶּרק כלל וכלל. הוא קיווה כי הפסקה קצרה תרגיע את האווירה ותְחיה את זיכרונו של העד בהשפעת מצפונו – אם עודנו נוח להשפעות כאלה. בֶּרק הניח כי העד יתרצה.
יועצו המשפטי של העד הסכים להפסקה: ארבעים וחמש דקות. בֶּרק דחה את ההצעה לקפה ועוגיות לטובת טיול רגלי מזורז. הוא יצא מן הבניין, בית-מידות בסגנון קלסיציסטי שהוסב למשרדים של עורכי דין, והתחיל יורד בגבעה לעבר הנהר. היה אחר-צהריים נאה של אוקטובר, חמים וזהוב, עם עצים כמו שלהבות, עם אוויר דחוס בעסיס של עלי שלכת. הריח ההוא, האור הדבשי… מצעדו כָּבַד, מושהה בידי זיכרון ימים דומים במחוז ילדותו באוהיו. למשל אותו קיץ אנדיאני, בשנתו הראשונה בבית הספר התיכון, כשיום אחר יום, שטוף תאווה, מרעיד כולו, היה נחפז אל ביתה של נערה מבוגרת ממנו, לעלוץ בתעוזתה במשך שעה של טירוף-חושים לפני שובה של האם מן העבודה. ג'וּלי אֶן רוֹז. כתם-הלידה על צווארה בצורת שעון-חול… עדיין ראה אותו בדמיונו, והווילונות הדקיקים המרפרפים על חלון חדרה, ברק העלים הזעים ברוח הקלה החמימה.
איזה ביזיון! להתבוסס בנוסטלגיה למקום שלמד לבוז לו וחלם לברוח ממנו.
המרחק מטה אל הנהר היה גדול ממה שבֶּרק שיער. בֶּרק היה גבר מגודל וכבד-בשר, שנאבק להקטין את נפחו בעזרת ספורט ודיאטות, אך לאחרונה בילה שעות ארוכות בטיסות, אוכל באווירון ומחסיר את הפעילות הגופנית בחוץ; אפילו הצעידה הקלה הזאת גרמה לו להזיע. הוא ריפה את עניבתו. בהגיעו לרגלי הגבעה הסיר את מקטורנו והטילו על הכתף.
בֶּרק קיווה למצוא שביל לאורך הנהר, אבל את הדרך חסמו זוג בנייני מפעל שהתנשאו מעל הגדה מאחורי גדר-רשת נעולה. הבניינים היו שוממים, לבֵנים נשמטו ארצה מן הקירות, וכל השמשות היו שבורות, חוץ מהעליונות; הן נצנצו בעליזות בשמש הקרובה לשקוע. משטחי-שינוע סדוקים היו מוטלים פה ושם על האספלט המבוקע בידי עשבים שוטים, שריצף את חצרות המפעל. התמונה הזאת סיפרה סיפור המוכר לבֶּרק משכבר. הוא צפה בה בפנים חמוצות, ואז נפנה והלך.
כברת דרך צעד במקביל לגדר ואז סבב ועלה חזרה בגבעה במה שנראה כמו רחוב חנויות. ריח מתוק להחליא וגם מלוח נשב מן הדלת הפתוחה של מסעדה סינית למזון מהיר. בֶּרק ראה צלחת חצי-גמורה של איטריות עם שקיקים של רוטב סויה פזורים מסביב על השולחן היחיד במקום. האישה הממושקפת על יד הדלפק נשאה את עיניה מהעיתון ופגשה את מבטו. הוא הסתובב והמשיך לצעוד, חלף על פני בית קולנוע ישן עם תיבות-ראווה ריקות של כרזות ושלט-מרקיזה ללא כתובת; על פני סלון יופי לכלבים, חלונותיו מלאים תצלומים דהים של גבר ג'ינג'י מחייך חיוך רחב מעל כלבים בתספורות מגוחכות מעשה ידיו; על פני "חמישה בדולר" שהוסבה לחנות יד-שנייה "גוּדוויל", על פני חנות חייטים עם שלט "סגור" בחלון. בפינה עמדה תחנת-דלק "מובּיל" נטושה, חלונותיה חסומים, המשאבות הוסרו.
בֶּרק עצר והביט למעלה על הסוס האדום המכונף שהתנוסס עדיין מעל המתחם. אחר כך אמד בעיניו את גוש-הבניינים שזה עתה חלף על פניו. אישה שחוחה במעיל הלכה במורד הרחוב ממול – נפש-חיה יחידה בכל הסביבה. לכאורה רחוב בעיר הולדתו, עם מפעלים פושטי-רגל משלו ומבע של קיפאון. אמו האלמנה של בֶּרק עדיין התגוררה בבית הישן. רגש-החובה דחק בו לבקר שם עם אשתו, שהכריזה כי העיר מקסימה לדעתה, שלווה ומרגיעה. אבל בֶּרק לא היה מעלה בדעתו לחיות שם, והתקשה להבין איך מישהו מסוגל. להשלים בלי טרוניה עם אפיסת-כוחות כזאת, עם דעיכה כזאת…
נראָה לו כי עם כל הדיבורים הללו על משפחה ואמונה ושכנות טובה – ערכי-הליבה שמנופפים בהם כנגד ערי-קָלוֹן תחרותיות וחומרניות כדוגמת סן-פרנסיסקו, יש משהו לא בריא ברוגע הזה, משהו עצלני תלוי-חושים. בֶּרק הרגיש זאת כששוטט בחוצות עיר-הולדתו, הוא הרגיש זאת עכשיו.
ברמזור חצה את הכביש והחיש את צעדיו; עליו להזדרז אם הוא רוצה לחזור בזמן. הוא חלף על פני מתחמי-מגורים של בתים קטנים דחוקים יחד על מגרשים עלובים – מן הסתם מעונותיהם של מי שעשו את ימיהם בבתי-החרושת. רוב הבתים היו במצב ירוד: גגות שקועים, תריסים שהחלודה כילתה. איש לא שמע פה על הכנסה פנויה.
בֶּרק הכיר את הסיפור – הוא עצמו הימר על כל הקופה. איגודים התמוטטו או שוחדו. משכורות וגמלאות קוצצו באיום של פיטורין, שקרו ממילא כשהעבודה הועברה לחו"ל בשכר נצלני, בעוד בעלי המפעלים מציירים חזונות–כזב מרנינים של "משפחה" שיתופית, ועתיד ורוד, ואז מוכרים הכול בעוד מועד כדי להתחמק מהקנסות על זיהום הנהר מאה שנים; ואז הבעלים החדשים, עופות-טרף עם תואר במנהל עסקים, גולשים פנימה כדי לבזוז את קרן הפנסיה, קצת לפני שיכריזו על פשיטת רגל. בֶּרק הכיר את כל הסיפור והוא עורר בו בחילה, בעיקר הפועלים שאפשרו לבעלים לדפוק אותם ככה, ללטף להם את הראש ולשבחם שהם עמוד-השדרה של המדינה, מלח הארץ, האמריקנים האמיתיים. אלוהים אדירים! והם בלעו את התרמית, ונתנו את קולם כאילו הם השודדים לא הנשדדים. הגיע להם.
לבו ההולם של בֶּרק שילח פרץ של חום אל פרצופו שהפיל עליו סחרחורת משונה, לכאורה מרחף היה מעל המדרכה. הוא פשט קדימה את ידיו והדף את דרכו במעלֶה בצעדי-ענק. נער בראסטות בלונדיות גרף עלים אל שק אשפה. שעוּן על המגרפה הוא לטש עיניים בבֶּרק החולף על פניו, אוזניותיו מטפטפות הלמות צורמת של שאון-גלים.
המדינה כולה עברה תהליך דומה של ריקון, של זלילה מבפנים, ואף אחד לא השיב מלחמה. היה מביך, גם קצת מבייש, לראות איך "רוכבים" על אנשים בלי שייאבקו. זאת הסיבה שבגללה קיבל עליו את התיק של הלקוחה ההיא, כלבלבונת פעורת-עיניים, עם היד הדפוקה שלה – היא הייתה פַייטרית. נתקלת במחסומים על כל צעד, מופגזת בדרישות למסמכים, בהצעות פשרה עלובות, מצולמת בחשאי בווידאו, ואפילו מאוימת בתביעת-נגד – בכל זאת השפילה ראש והמשיכה להגיע. את כל חסכונותיה הוציאה במרדף אחרי המנתח שחירבן לה את היד, עד כדי כך שנאלצה לעבור להתגורר בסן-פרנסיסקו אצל בנה, עוזר משפטי במשרדו של בֶּרק. עורך-הדין שלה הקודם, ההוא מניו-דלפט, לקה באירוע מוחי ופרש. התיק היה בעל סיכויים קלושים, אך בֶּרק קיבל עליו את התיק על בסיס תוצאת הטיפול כי הבין שהאישה לא תיסוג, היא תלך עד הסוף.
ועכשיו נראה שאולי יש לה סיכוי, אחרי הכול. בחודש שעבר חלה פריצת דרך, כשנודע על התלונות שהשמיע העד (אח במקצועו) באוזני מי שהייתה אז בת-זוגו. פרטי השיחות הללו, שהגיעו אל בֶּרק, לא היו יותר משמועה שאיננה ראיה קבילה, גם לא כדי לאכוף פשרה הוגנת, אך סימנו לבֶּרק כי העד שומר בלבו רגשי אשמה וכעס – כי הוא איש של כבוד ואינו מוכן שיהפכו אותו לשותף בהטלת מום. מן הסתם היה נתון ללחץ גדול לצדד במנתח, ועם זאת לא הכחיש בעצם שראה מה שראה ולא התכחש לדברים שכבר אמר. הוא פשוט טען שדבר מכל אלה לא זכור לו בבירור.
מה שאדם שוכח הוא מסוגל להיזכר בו. זאת שאלה של רצון. וגם בהתחמקויותיו של העד הצליח בֶּרק לאתר את אי-נכונותו לשקר, ויותר מזה, את תשוקתו, עדיין אינה נחרצת ועם זאת עיקשת ומטרידה, להגיד את האמת.
בֶּרק האמין כי בורך בסגולה לחוש לא רק את יסוד-האמת בתשובתו של אדם לשאלה מסוימת, גם, וחשוב מזה, את נטייתו מטבע ברייתו לדבר אמת. כמו יצר ההתבייתות. ככל שגדולה הסכנה, כל כמה שיקפידו לגונן על עצמם בעזרת דו-משמעות ומעידות-זיכרון מתאימות, היא עודנה שם, הנטייה הזאת, מאותתת כדי שיגלו אותה. במשך השנים שיפר בֶּרק עוד ועוד את מיומנותו לסייע לאנשים להתגבר על נטייתם לדשדש במקום ולהדחיק, אפילו במחיר טובתם האישית, כדי שיגידו מה באמת רצו להגיד. האח היה צריך לספר את סיפורו; בֶּרק היה בטוח בכך ובטוח ביכולתו שלו להציל את הסיפור מפיו. הוא יצליח לדובב את העד החומקני.
ובעוד הוא הופך בדעתו איך יעשה זאת, הרגיש בֶּרק, לראשונה אותו יום, שהוא נע קדימה בקלות. חזר אליו הקצב, חזרה אליו נשימתו, גם תחושת-כוח נעימה. אלמלא נעל נעליים קלות, איטלקיות ומאוד יקרות, היה פותח בריצה.
ככל שטיפס בגבעה היו הבתים גדולים יותר והמדשאות רחבות ואפלוליות יותר. עצי אדר נישאים התקשתו מעל הרחוב. בֶּרק האט כדי לעקוב אחר נשירה פתאומית של עלים, איך הם מתנדנדים ומנמיכים ומשתהים באוויר, מתערבלים במשבים כה קלים וחמימים, עד שכמעט לא הרגיש בהם על עורפו, כמו נשיפות קנטרניות. ואז חלף אוטובוס בשאגה, עצר ליד המדרכה קצת לפניו, הדלתות נפתחו בשריקה חרישית והנערה ירדה.
בֶּרק בלם את מצעדו – גם אם כמעט לא היה ער לכך, או להשתנקות בגרונו. היא הייתה גבוהה, ובעיניו גבוהה לתפארת. הוא לכד לא יותר מרמיזה של שפתיים משוחות בשחור, בטרם נשמט שערה הכהה קדימה וציעף את פניה כשהציצה מטה למצוא אחיזה לכף-רגלה. היא עצרה על המדרכה והתחקתה אחרי האוטובוס שיצא לדרך בנפיחה של עשן שחור. אחר כך החליקה את התיק מכתפה והתמתחה בשמחה, מתייצבת על בהונותיה בזרועות פשוטות גבוה מעל ראשה. עדיין על ראשי הבהונות, שילבה את אצבעותיה והנידה את אגן-הירכיים מצד לצד. היא הייתה במרחק של שבעה מטרים מבֶּרק, לא יותר, אבל היה ברור שלא השגיחה בו, שחשבה שהיא לבד. הוא הרגיש איך הוא מחייך. הוא המתין. היא שמטה את זרועותיה, סובבה את הצוואר פעמים אחדות ואז הטילה שוב את התיק על שכמה והתחילה ללכת. הוא פסע בעקבותיה, התאים את קצב הילוכו לשלה.
היא צעדה לאט, בהליכה שקולה וכמעט שטוחת-רגל של רקדנית, בהונותיה נוטות מעט החוצה. היא פיזמה שיר. חצאית-המשבצות באורך הברך התנדנדה קצת בלכתה, אך את גבה החזיקה זקוף ובלי זיע. בחולצתה הלבנה היו שני כתמי זיעה מתחת לשכמות; בֶּרק צייר אותה בדמיונו שעונה אחורנית על מושב הפלסטיק באוטובוס, נים-ולא-נים באוויר הדלוח, ואת הגברים מגניבים בה מבט מעל עיתוניהם המקופלים.
צליל הפיזום שלה השתנה; הפך מקצבי יותר, מזדמר פחות. אגן-ירכיה חג מתחת לחצאיתה, כתפיה זעו בקונטרָפּונקט רך. רגליה היו מאוד לבנות, ובאחורי השוק הימיני הייתה לה נקודה שחורה בגודל פֶּני – אולי שומה, אולי מריחה של בוץ.
פתאום דָממה ושלחה יד אל תיקהּ, תיק בד גדול מלא עד אפס-מקום. אבל היא מצאה מה שחיפשה בלי שתציץ פנימה, הוציאה והחליקה אותו על פרק-ידה – רצועה אדומה פרוותית. היא שלחה שתי ידיים אל מאחורי צווארה ואספה את שערה והרימה אותו, ניערה את ראשה והניחה לשערה שיישמט אחורנית. עכשיו התקדמה עוד לאט ממקודם, בלאות, חולמנית. שוב שלחה אחורנית את ידיה והרימה את שערה והחלה מפתלת אותו לקווצה אחת. בתנועה יחידה ביצעה סיבוב אחרון והחליקה את הרצועה האדומה מפרק-ידה ובמעלה המחלפה העבה הכהה, משכה את המחלפה קדימה אל מעבר לכתפה והתחילה צובטת בקצוות.
בֶּרק בהה בעיקול צווארה, כה לבן, כה חשוף. מראהו לח וענוג. היא המשיכה בהילוכה האטי הגולש והוא הלך אחריה. הלך לא מָהר יותר לא לאט יותר, אבל כה שקוע במשימה עד שאיבד את הקצב, ולקול צעדיו היא פנתה אחורנית והביטה בו ישר. בֶּרק היה ממש מאחוריה – סגר על המרחק בלי שישים לב. עיניה התרחבו. הוא נלכד בהן, קפא. עיניה היו בצבע כחול עמוק, כחול של חבּורה, כמעט סגול, ותחם אותן קו כהה של עיפרון-איפור. הוא שמע איך היא שואבת פנימה נשימה שבורה.
בֶּרק ניסה לדבר, להרגיע אותה, אבל גרונו היה חנוק וניחר; אילם. הוא בלע את רוקו. לא עלה בדעתו מה יגיד.
הוא עמד והביט אל פניה. עור לבן מרובב, המסוגנָנוּת מכמירת-הלב של השפתיים השחורות. אבל העיניים ההן, המצח הגבוה החמוד. יפָה-להפליא; עוד יותר ממה שדימה. הנערה נסוגה כדי-פסיעה, עיניה עדיין לוכדות עת עיניו, ואז הסתובבה וחצתה באלכסון מדשאה לעבר בית גדול לבן. בחצי הדרך פרצה במרוצה.
זה מה שהִתיר איכשהו את המתח באבריו של בֶּרק. הוא המשיך בדרכו, כופה על עצמו הילוך מכובד, אפילו נעצר רגע להתעטף במקטורנו – החליק חיש את חפתיו, התנער אל תוך כתפי הבגד, משך מטה בדשים. הוא אסר על עצמו להביט אחורנית. כשרפה הדְחַק בגרונו, מצא שהוא רעב לאוויר, כמעט מתנשף, ותפס כי בקושי נשם בזמן שצעד אחרי הנערה. כמה שהיא פחדה! מה זה היה בכלל? את השאלה הציג לעצמו לא בלי רהב שבעצם לא הרגיש. הוא ידע; ידע מה נשקף מפניו. הוא גירש את המחשבה.
בֶּרק המשיך לצעוד. עתה זה הגיע אל ראש הגבעה, שמונה-תשעה גושי-בניינים מן המקום שראה לאחרונה את הנערה, והיה נכון לפנות ימינה, לעבר בניין המשרדים של עורכי-הדין, שכבר נשקף אליו בהצטלבות עם הרחוב הראשי, והנה שמע מאחור יללה של סירנה. קריאת-ציווי, לא יותר – אבל הוא זיהה את הצליל, עצר ועצם עיניים לרגע ואז הסתובב והביט בניידת הנדחקת אל המדרכה.
הוא חיכה. אישה אפורת-שער נעצה בו מבט נרגז מהחלון האחורי הקרוב אליו. ליַדה הייתה הנערה, רוכנת קדימה להסתכל בו, מהנהנת לשוטר. השוטר פתח והניח פנקס על ההגה, רשם משהו, ואז שם אותו על המושב לידו, חבש את כובעו על ראשו הלבן הקירח, שב והיטיב אותו על פדחתו ויצא מן הניידת. הוא ניגש אל הדלת האחורית, פתח והחזיק בה בעוד האישה והנערה מחליקות חרש החוצה. כל אחת מהפעולות הללו התבצעה מתון-מתון, כהלכתה, כמו מפגן טורד-מנוחה של שיטה ושל בטחה, אמר בֶּרק בלבו.
הוא בירך בניד ראש את השוטר שהתקרב אליו. "מה אוכל לעשות בשבילך, אדוני?"
"תעודה, בבקשה."
בֶּרק היה רשאי לסרב, אבל תחת זאת משך בכתפיו, הוציא את ארנקו מכיס המקטורן והושיט את רישיון הנהיגה.
השוטר הציץ בו, העיף מבט בבֶּרק ושב והתבונן ברישיון. בֶּרק ראה כי לפניו איש צעיר, פניו נטולות-משקעים כפני תינוק, הקרחת מעשה-ידיו. "אתה לא מכאן," חתם השוטר.
בֶּרק כבר החזיק את כרטיס-הביקור. הוא הושיט אותו, ואחרי שהציץ בו בחשדנות, לקח אותו השוטר מידיו. "אני עורך-דין," אמר בֶּרק. "אני פה בשביל לקחת תצהיר, תוך, בוא נראה…" הוא הציץ בשעונו. "לפני שלוש דקות. בארבע וחצי. ממש כאן ברחוב קלינטון." הוא חיווה תנועה סתמית. "אז מה הבעיה?"
האישה אפורת-השער ניגשה קרוב אל בֶּרק ונעצה בו מבט נוקב. הנערה השתהתה ליד הניידת, חיווריינית, ידיה משתלשלות לצדי גופה בנדנוד מגושם.
"נתקבלה תלונה," אמר השוטר. "מעקב והטרדה," הוסיף בחצי-קול.
"מעקב? אחרי מי?"
"אתה יודע מי," אמרה האישה בקול ניחר, אינו מסירה מעליו את מבטה. היא הייתה נאה, מהנשים הללו רבועות-הלסת, ושזופה מאוד. זרועות דקות כמו חבלים הזדקרו בכל רזונן מחולצת-הפולו שלה, כתמי עשב התנוססו לה על ברכי המכנסיים, מכנסי חאקי. בֶּרק לא התקשה לדמות אותה על סיפון סירה, מצמצמת מפרשים במכה אחת.
"הגברת הצעירה שאתנו?" שאל בֶּרק.
"תפסיק לשחק את הנחמד," אמרה האישה. "בחיים שלי לא ראיתי מישהו מבוהל יותר. המסכנה בקושי יכלה לדבר כשהיא הגיעה אלי."
"בטח משהו הפחיד אותה," אמר השוטר.
"ומה החלק שלי בזה?" שאל בֶּרק. הוא היישיר מבט אל הנערה. חובקת הייתה את עצמה ומכרסמת בשפתה התחתונה. היא הייתה צעירה ממה שחשב, רק ילדה. הוא אמר ברוך, "עשיתי לך משהו?"
היא הציצה בו ואז הסבה את פניה.
בנעימה דומה אמר לה, "אמרתי לך משהו?"
היא כבשה את עיניה בקרקע.
"אז מה?" אמר השוטר בחדות. "מה הוא עשה?"
הנערה לא השיבה.
"אתה חלקלק אתה," אמרה האישה.
"אני זוכר שעקפתי אותה לפני כמה זמן," אמר בֶּרק, דבריו מופנים אל השוטר. "אולי הפתעתי אותה – אני מתאר לעצמי שכן. הייתי חייב למהר." ואז, בשלווה גמורה, הסביר בֶּרק מה מעשיו בניו-דלפט, על ההפסקה בת ארבעים וחמש הדקות, על המסלול שבחר ושאסור היה לסטות ממנו כדי שיחזור בזמן, אפילו אם זה הכריח אותו לעקוף אנשים אחרים על המדרכה. את כל זה יאשרו במשרד עורכי-הדין, והם בטח מחכים לו שם. בֶּרק הזמין את השוטר לבוא אתו ולהסדיר את העניין על המקום. "מצטער אם הפתעתי אותך," קרא לעבר הנערה. "ממש לא התכוונתי."
השוטר הביט בו, ואז הביט בנערה. "אז מה?" חזר ואמר.
היא הפנתה אליהם את גבה, הניחה את מרפקיה על גג הניידת והליטה את פניה בידיה.
השוטר עקב אחריה איזה זמן במבטו. "בחיי," אמר. שוב בחן את רישיון הנהיגה, החזיר אותו עם כרטיס-הביקור וניגש אל הנערה. הוא מלמל משהו, אחז בה במרפק והתחיל דוחק אותה אל המושב האחורי.
האישה לא זזה ממקומה. בֶּרק הרגיש את עיניה נעוצות בו כשהחזיר את הרישיון והכרטיס לארנקו. לבסוף הרים את מבטו נתקל בעיניה, ירוקות כל כך וקרות כל כך. הוא לא הסיט אותו ולא מצמץ. ואז היכה בו בָּזָק של כאב מפלח וראשו ניטח הצדה בחוזקה שכזו, שהוא חש שבסיס צווארו מתפצח. ההלם חרך את עיניו בדמעות לוהטות, סימא אותו. פניו בערו. לשונו כמו נדחסה פנימה אל לועו.
"שקרן," אמרה.
עד ששמע את קולה לא תפס שהיכתה אותו – עד כדי כך היה המום. זה העיר בו רווחה מסוימת, כי אלמלא הבין היה פוחד שקרה משהו גרוע יותר.
הוא שמע את דלתות הניידת נטרקות זו אחר זו. הוא רכן, ידיו על ברכיו, ייצב את עמידתו, אחר-כך הזדקף ושפשף את עיניו. הניידת נסעה. לחיו השמאלית עדיין בערה, הייתה אפילו לוהטת למגע. איש מזוקן בחליפה שחורה חלף על פניו במורד הגבעה, ירה בו מבט ואחר כלא את מבטו היישר לפנים. בֶּרק בדק מה השעה. כבר איחר בשבע דקות.
הוא פסע, רגל אחר רגל, והמשיך לפסוע, משתאה באיזו בטחה וקלות הוא צועד. במורד הרחוב קשקש איזה סנאי ממש אל תוך אוזנו, או כך סבר, אך כשהרים את עיניו גילה שהוא מפטפט לו על ענף, גבוה מעל ראשו. בכל זאת היה זה קול מבהיל – בוסרי, קרוב. האור בצמרות העצים נראה כמו אובך.
בֶּרק עצר בקדמת בניין המשרדים והבריק קצת את נעליו בשיפולי מכנסיו מאחור. הוא טיפס במדרגות והשתהה ליד הדלת. החבטה עדיין צרבה את לחיו. רואים? ישאלו אותו מה זה? לא משנה – כבר יחשוב על משהו. אבל הוא לא התאפק ונגע שוב בלחיו, בעדינות, כאילו לנצור את זכרה, בעודו מחיש את צעדיו פנימה לחלץ את האמת מפי העד.
עוד סיפור מעניין.
התרגום משובח.
עוד סיפור מעניין.
התרגום משובח.
נהניתי לקרוא.
סיפור מעניין ומפתיע ; מתחיל כסיפור אחד ונקטע ע"י סיפור אחר ולא שייך. הסיפור הראשון לא נסגר כלל, אלא ממשיך אחרי סוף הסיפור.
תיאור העזובה בבית החרושת על שפת הנהר – פנינה של דיוק ומצב-רוח. הלשון שלו ממריאה וקורסת חליפות. יופי של תרגום.
הסיפור נוגע בהמון המון נושאים משמעותיים ומתפתח באופן מעניין ביותר
מאחל למתרגמת להמשיך בדרכה זו עוד שנים ארוכות
וולף אשף בלצוד את החמיקה המינורית אך המדוייקת של האמת (מהי ומי אכן מצביע עליה). החא שמסרב לתת עדות, עורך הדין החשוד שמנסה להאשים אותו ובו-זמנית להסתיר את העניין שלו בנערה, מה שעורר את חשדנותה? לא קראתי את הסיפור במקור כך שאינני יכולה לדבר על התרגום אבל מה שעורר את התפעלותי זו העברית הייחודית כל כך של ליאורה. תיאורים כמו "עצי אדר נישאים התקשתו מעל לרחוב", "בטרם נשמט שערה… וציעף אתפניה כשהציצה מטה למצוא אחיזה לכף-רגלה", "עור לבן, מרובב, המסוגננות מעוררת-החמלה של השפתיים השחורות". עונג אמיתי.
אפשר לנתח באופן עמוק מה עושה רובד שפה גבוה כזה והפער שנוצר בין ההתרחשויות המינוריות לבין התחושה הלירית שמלביש עליהן ברק. בין אם זו שפת המקור או בין אם זה התרגום -זה נפלא.