לאמא היה הרבה מה להגיד. זה לא אומר שהיא דיברה כל הזמן, אלא שאנחנו, הילדות, הרגשנו כי המקורות שמהם משכה והעלתה היו עמוקים, עמוקים, עמוקים. הנושא העיקרי שלה היה שמחה: מה זה שמחה, מה זה לא שמחה; איפה נוכל למצוא אותה, איפה לא; ואיך, כשמוצאים, שומרים עליה. שאף פעם לא נבלבל בין שמחה לבין הנאה. שלא נחשוב שצער הוא בדיוק ההיפך משמחה.
"למשל האב יוּ," עיניה של אמא נצצו כשהביטה בו. "לפי מה שהוא אומר, צער זה מרכיב של שמחה – מרכיב הכרחי, אם לא אכפת לכם!" וכשניסה למחות, עצרה אותו בהרמת יד. "בשביל כמה אנשים יש אולי משהו טיפטיפה מוזר בתיאוריה הזאת. לא בשבילי. ולא, אני מקווה, בשביל הילדות שלי." היא הביטה בחומרה בנו, בשלוש הבנות. צחקנו. לא היה לנו הרבה ניסיון בצער. בִּי ואני היינו ילדות קטנות ולינדה רק בת שנה כשאבא שלנו מת פתאום אחרי מחלה קצרה, שבתחילה לא נראתה רצינית. "אני מכירה אנשים שמחליפים בין שמחה וצער," אמרה אמא.
האב יוּ מיחה שוב. "את לא כוללת אותי במחלקה הזאת, אני מקווה?"