מעל הדלת הגדולה של כנסייה עתיקת-יומין, בעיר שלווה בארץ רחוקה-רחוקה, הייתה מגולפת באבן צורתו של גריפון ענק. הפסָל הקדום ביצע את מלאכתו נאמנה, אך הצלם שיצר לא היה משובב-עין. היה לגריפון ראש כבד עם פה כביר פעור וניבים של חיית-טרף; מגבּוֹ התנשאו כנפי-ענק חמושות קרסים ועוקצים חדים; מלפנים היו לו רגליים חסונות עם טפרים בולטים, אך מאחור לא היו לגריפון רגליים, וגופו התכנס אל תוך זנב ארוך ורב-און שהסתיים בחוד דוקרני. זנבו זה היה צנוף תחתיו בפקעת, וחודו הזדקר בדיוק מאחורי כנפיו. הפסָל, ואולי גם האנשים שהזמינו את תגליף-האבן הזה, היו בבירור מרוצים מאוד מן התוצאה, כי העתקים קטנים של
רוח-הרפאים שעבר דירה I פרנק ריצ'רד סטוֹקטוֹן (1902-1834)
מעונו הכפרי של מר ג'ון הינקמן היה בעיני אכסנייה מופלאה מכמה וכמה סיבות. שרתה בו אווירה לבבית, אם גם אימפולסיבית במקצת, של הכנסת-אורחים. היו במקום מדשאות נרחבות, מהוקצעות למשעי, אלונים ובוקיצות נישאים; היו פינות צל עבותות, ולא הרחק מהבית נמשך פלג קטן עם גשרון עץ לא-משויף; היו פירות ופרחים, אנשים חביבים, שחמט, ביליארד, פָרָשוּת, טיולים ברגל ודיִג. כל אלה היו מושכי-לב ביותר, ועם זאת אף לא אחד (גם לא כולם יחד) די היה בו להחזיקני שם תקופה ארוכה.