אף כי בֶּרתה יאנג כבר הייתה בת שלושים, היו רגעים שבהם רצתה לרוץ בִּמקום ללכת, לצאת במחול על המדרכה, לגלגל חישוק, לזרוק משהו למעלה באוויר ולשוב ולתפוס אותו או לעמוד בלי נוע ולצחוק – על כלום, פשוט על כלום. כי מה תוכלי לעשות כשְבָּת שלושים את סובבת ופונה אל הרחוב שלך, ונשטפת פתאום רגש של אושר – אושר עילאי! – כאילו בלעתְ פתאום חתיכה זוהרת של שמש-אחר-הצהריים, והיא בוערת בתוכֵך, מתיזה אל כל חלקיק בָּך זרזיף דק של ניצוצות, אל כל אצבע, אל כל בוהן… תגידו, יש דרך לבטא אושר בלי שיאמרו עליך שאת "שיכורה ופורעת סדרים בציבור"? תרבותיות היא משהו אידיוטי לגמרי! למה לתת לאדם גוף, אם חובה לשמור עליו סגור בקופסא כמו איזה כינור נדיר? "לא, כינור זה לא דוגמא טובה," חשבה בעודה מטפסת במהירות במדרגות ומפשפשת בארנק …
מלפפון כבוש I קתרין מנספילד (1888–1923)
ואז, כעבור שש שנים, היא ראתה אותו שוב. יושב היה אל אחד מאותם שולחנות קטנים מבמבוק, מקושטים באגרטל יפני עם נרקיסי נייר. צלחת-קומות של פֵּרות עמדה לפניו, ובקפדנות יתרה, בשיטתו "המיוחדת" שזיהתה מיד, קלף לו תפוז.
תפילת-ערבית I לוֹרי קוֹלוִין (1992-1944)
זה איננו דיווח על פרשת-אהבים, גם לא סיפור על המרת-דת, למרות שיש בו משתיהן. כמובן, בחַיִּים, שהם עניין עתיר-הפתעות, קשה לדעת מה הוא מה. אני ובעלי, ג'ון פֶליקס, גרים עם בתנו בת העשר, אליס, בשתי קומותיו התחתונות של בניין-אבן חום [בניין עירוני אמריקני קלאסי, שחזיתו אבן-חול חומה] בשכנות לסמינר אנגליקני, שהוא אוסף בתים בסגנון גותי ומדשאה. באביב אפשר לראות שם כוהני-דת ומשפחותיהם משחקים קריקט על הדשא. בקיץ, אדי עשן ממִתקני הברביקיו שלהם הזעירים מתאבכים מבעד לחלונות החזית שלנו. גם אם היית אידיוט מושלם שאינו מבחין בין דבר לדבר, התנהלותו הסדירה של המקום הזה – נגינה בחמת-חלילים בחגו של אנדרו הקדוש, תהלוכת חג-המולד, הפיקניק בפסחא – היא שמזכירה לך את חילופי-העונות; ואת השעה תדע לפי צלצול פעמוני הכנסייה, חמש פעמים ביום לפחות. גם מי שאינם נותנים כלל את דעתם למוסד הזה, …
נערה מחליקה על קרח I לוֹרי קוֹלוִִין (1992-1944)
גדלתי בצלו של איש דגול – ג'יימס הוֹנימֶר, המשורר האמריקאי הנודע. משפחתי התגוררה בקמפוס אוניברסיטאי, והוֹנימֶר היה היהלום שבכתר. כיתות-הלימוד שלו היו גדולות מדי להתכנס בחדר אחד; הרצאותיו הפומביות יצרו פקקי תנועה בכבישים הסמוכים. כשחזר מטקס חלוקת פרסים, אחד מני רבים, ערכו לו קבלת-פנים בכנסייה; שום בית מגורים לא היה גדול דיו. כששיחק טניס, הוקף המגרש סטודנטים שנהנו לעקוב אחר הגיבור שלהם מזיע כמו בן-תמותה רגיל; וכשיצא מגבולי הקמפוס, יכולת לחוש שינוי – משהו הפסיק להתרחש.
המבוגר האחרון I אלגרה גודמן (נ' 1967)
היא שמעה את צעדיהן במדרגות. היא חשה את בנותיה בכל מקום ומקום, אבל זה היה רק בדמיון. הן נסעו. ברור שהן יחזרו. הן מוגנות, וזה רק עד יום ראשון. זה לא מוות – זה רק מרגיש כמו מוות. חברים שלה אמרו, עכשיו תוכלי לנוח! עכשיו תוכלי לחשוב! עכשיו תוכלי להתאמן! תאורטית היא יכולה לעשות את הדברים האלה. היא יכולה לחשוב, ללכת למכון-כושר ולנוח, אבל כשהילדות יצאו עם אבא שלהן, ישבה דֶבְּרָה על הספה ובכתה. שזה בסדר. לבכות זה טוב. הגירושין היו קשים! כל מה שהיא צריכה לעשות זה לטלפן, ואחותה בֶּקָה תבוא מיד. אבל דֶבְּרָה לא מבקשת לה אהדה, אז אף אחד לא ראה את הדמעות שלה חוץ מהכלב.
וָרוד-פנטזיה I אלגרה גודמן (נ' 1967)
רוז מתבייתת. בנעלי-בית, בצעדים רכים, היא סובבת בחדר-השינה, רוֹוה נחת מהשטיח הוורוד-עתיק בחדרהּ לשעבר של נכדתה מריָם. זה הצבע החביב עליה, זה החדר החביב עליה בבית. "פינינו את שתי המגרות העליונות," אומרת שֶׂרה לחמותהּ. "אני לא צריכה הרבה מקום," אומרת רוז, עורמת בקפידה את כותונות-הלילה שלה במגרה העליונה בפינה. "כזאת שידה גדולה!" "היא עברה הרבה." שֶׂרה מסתכלת על השידה. היא הייתה שלה בילדותה והיא עדיין במצב מצוין, חוץ מהתקרה, שהילדים נהגו להעמיד עליה את האקווריום ואת ציוד-הלוואי: מצע-גרגרים סגול, צמר-זכוכית, פחמן למסנן, מברשות שיניים מוכתמות בירוק-אצות. הדגים עצמם היו חתיכת הפקה – במיוחד כי לא האריכו ימים. דגי-הנאוֹן הכחולים הקטנים התפגרו תוך כמה שבועות, ודגי-המלאך היו נושכים זה את זה ושוחים במעגלים עם סנפירים מחורצים. עד שמריָם יצאה למכללה כבר נותר דג אחד בלבד – פְּלֶקוֹסטוֹמוּס [דג מְנקה] גדול, עגמומי, …
תמיסת-פלא I סטיבן מילהאוזר (נ' 1943)
הייתי צריך להגיד 'לא' לזָר שבפתח עם הצוואר הכחוש ומזוודת הסחורות השחורה שמשכה אותו מעט הצִדה, כך שאחד מחפתי המקטורן שלו היה גבוה מהשני; 'לא' מנומס היה פותר את הבעיה, לא תודה, לא אני מצטער, לא היום – ואחר כך סגירת הדלת והנקישה הרמה של הבריח. אלא שראיתי את פסי הזוהמה בחריצי נעליו השחורות, את העקבים השחוקים, את הברק על שרוולי המקטורן, את זיק הייאוש בעיניו. סיבה טובה לשלח אותו, אמרתי בלבי, ובתוך כך זזתי קמעה ועקבתי אחריו בהיכנסו אל הסלון. הוא הציץ סביבו חיש ואז הניח את המזוודה על השולחן הקטן ליד הספה. החלטתי שאקנה ממנו משהו, מברשת-שער, גלויה של "גשר ברוקלין" – אקנה ואסלק אותו מפה, למה שאבזבז עליו זמן. אך אי-אפשר היה לזרז אותו בעת ששחרר לאטו אבזם ועוד אבזם באצבעותיו הגרומות והסביר בקול אבֵל שהיום הוא יום המזל שלי. במזוודה שנפערה פתע-פתאום ראיתי שש שורות של בקבוקים מזכוכית חומה, קטנים במקצת מבקבוקים של סירופ נגד שיעול
ביקור I סטיבן מילהָאוּזר (נ' 1943)
למרות שלא שמעתי מידידי כבר תשע שנים, לא הופתעתי, לא ממש, לקבל ממנו מכתב קצר ששורבט בעיפרון, ובו הוא מודיע כי "לקח לו אישה" ומזמין אותי לבקר בביתו בעיר נידחת בצפון המדינה שלא שמעתי את שמה. "בוא לבקר אותי ב-17-16" – זה מה שכתב, בעצם. "בוא ללאנץ'." הנימה הלא-רשמית והנחרצת הייתה טיפוסית לאלברט. הוא קשקש איזו מפה, ובה עיגול שחור קטן שמעליו כתוב "כפר", וריבוע לבן קטן שכתוב מעליו "ביתי". קו גלי חיבר בין השניים. מתחת לקו נכתב "בערך 5 ק"מ". מעליו היה כתוב "כביש מחוזי 39".
המטרייה הלבנה I ג'יש גֶ'ן (נ' 1955)
כשהייתי בת שתים-עשרה יצאה אמא שלי לעבוד בלי לספר לי או לאחותי הקטנה.
"לא שאנחנו צריכים משכורת שנייה."
החִזיון של בִּרזי-המים I ג'יש גֶ'ן (נ' 1955)
כדי להגן על אחותי מוֹנָה ועלי מפני מכאובי-החיים, ניהלו הורי את המריבות שלהם בניב של שנחאי, ששתינו לא הבנּו; וכשאבא שלי השליך יום אחד מחלון המטבח אגרטל-נחושת, אמרה אמא שהוא עשה את זה בטעות. "בטעות?" אמרה מונה. אמי קצצה והסירה גבעול של פטרייה. "בטעות?" אמרה מונה. "בטעות?" מאוחר יותר ניסיתי להסביר למונה שאסור לשאול עוד פעם ועוד פעם, אבל זה כמו לדבר אל הקיר. "מה הבעיה עם לזרוק דברים?" אמרה במשיכת כתפיים. "הוא היה משוגע." זה היה ההבדל בין מונה לביני: בשבילה לריב היה לריב, לא יותר מזה. אם משהו בכל זאת הדאיג אותה, זה הסיכוי שהיא תהיה נמוכה מדי לקריירה של בלרינה; במקרה כזה היא מתכננת להיות פסנתרנית. אני, לעומת זאת, תכננתי להיות קדושה-מעוּנה. הייתי בכיתה ה', ובעלת דמיון פעיל ביותר – מסוג הילדות שבית ספר קתולי מערער את …