בייאוש קר נוקב, קבור עמוק בלבה כסכין מרושעת, בכובע וגלימה של מורים, בידה שרביט מנצחים קטן, צעדה העלמה מֶדוֹז במסדרונות הקרים שהוליכו לחדר המוזיקה. נערות בכל הגילים, ורודות מאוויר הבוקר ועולות על גדותיהן התרגשות עולצת מן הריצה לבית הספר בבוקר סתווי נאה, נחפזו, דילגו, רפרפו להן; מחדרי הכיתה החלולים עלה קשקוש מהיר של קולות; פעמון צלצל; קול צַפצופי קרא "מיוריאל". אחר כך עלתה מכיוון המדרגות הלמות אדירה של טוק-טוק, טוק-טוק. מישהי שמטה את משקולות-הספורט שלה.
המורה לטבע עצרה את העלמה מֶדוֹז.
"בו-קר טוב" קראה אליה בניגון מתמשך של מתיקות מעושה. "נכון שקָר? כאילו כבר חו-רף".
העלמה מֶדוֹז, הסָכין חבוק בידה, הביטה במשטמה במורה לטבע. כל דבר ודבר בה היה מתוק, חיוור, כמו דבש. לא היית מופתע לגלות דבורה לכודה בסבך שערה הצהוב.
"זה די צורב", אמרה העלמה מֶדוֹז בעגמה.
השנייה חייכה את חיוך נופת-הצופים שלה.