היֹה היה ילד שהלך בדרך יום-יום I וולט ויטמן (1892-1819)

היֹה היה ילד שהלך בדרך יום-יום;
והדבר הראשון שהביט בו, הפך לו עצמו;
והדבר ההוא הפך לחלק ממנו יום שלם, או חלק מסוים מהיום,
או שנים רבות, או מחזורים נמתחים של שנים.

ראשוני הלילכים הפכו לחלק מן הילד הזה,
והעשב, ופרחי חבלבל לבנים ואדומים, ותלתן
לבן ואדום, וזמרת ציפור-הפיבּי,
וטלאים ילידי מרס, ושֶגֶר החזירה הוורוד-הדהה, והסייח
של הסוסה והעגל של הפרה.
ומשפחת האפרוחים הקולנית בחצר-המשק, או ברפש על שפת הברכה,
והדגים התלויים כה במופלא תחת המים – והנוזל הנהדר המופלא,
וצמחי המים עם ראשיהם החינניים השטוחים – כולם הפכו לחלק ממנו.

הצל בגן הוורדים I ד"ה לורנס (1930-1885)

צעיר נמוך-קומה ישב ליד חלון של בקתה נאה על שפת הים וניסה לשכנע עצמו שהוא קורא את העיתון. השעה הייתה בקירוב שמונה וחצי בבוקר. בחוץ השתלשלו ורדי "גלורי" [ורד מטפס בצבע ארגמן] בשמש הבוקר, כמו כדורי אש קטנים, נטויים מעלה. הצעיר הביט בשולחן, הציץ באורלוגין ואחר כך בשעון-הכסף שלו הגדול. הבעה קפוצה של סְבוֹלת הסתמנה על פניו. ואז קם ממקומו, התעמק בציורי-השמן התלויים על הקירות, ולתמונה "צבי בין המְצרִים" הקדיש תשומת לב דקדקנית אך עוינת. הוא ניסה את מזלו אצל מכסה הפסנתר, אך מצאוֹ נעול. הוא צד את מראה פניו במראה קטנה, משך בשפמו החום, וברק של עניין ניצת בעיניו; הוא איננו רע-מראה, חשב. ואז סלסל את שפמו. גופו היה קצר, אך עירני וחסון. כשנפנה מהראי, התערבבו רחמיו על עצמו בקורת רוח מתווי פניו.

בהלך-רוח של ריסון-הרגש יצא החוצה אל הגן. למרות הכול, מקטורנו לא נראה עגמומי. המקטורן היה חדש והקרין אופנתיות ובִטחה והיה מונח על גוף בוטח. הצעיר מדד בעיניו את עץ האיילנטוס שלבלב ליד המדשאה, ומשם המשיך וטייל להנאתו לעבר הצמח הבא. הבטחה גדולה מן הקודמת מצא בעץ תפוחים עקוֹם, שהיה מכוסה פֵּרות חומים-אדומים. עם שהוא מעיף מבט על סביבותיו, קטף תפוח, ובגבו אל הבית נתן בו נגיסה הגונה חדה. להפתעתו היה הפרי מתוק. הוא נגס פעם נוספת. אחר כך הסתובב שוב על מקומו וסקר את חלונות חדר-השינה הנשקפים אל הגן. ואז נרעד בראותו דמות אישה; אלא שאישה זו הייתה רעייתו. מבטה בהה אל הים, ומן הסתם לא חשה בנוכחותו.

החלון החסום I אמברוז בירס (1914-1842)

ב-1830, מיילים ספורים בלבד ממה שהוא היום המטרופולין של סינסינטי, השתרע יער עצום וכמעט רָציף. את האזור כולו יישבו בדלילות אנשים מן הסְפר – נשמות חסרות-מנוח שעד שחצבו בתים ראויים למגורים מן הישימון והגיעו לדרגת שגשוג (שהיום היינו מכנים דָלוּת), והנה המריץ אותם איזה דחף מסתורי בטבעם לקום ולזנוח הכול ולזוז הלאה משם, מערבה, ולהיתקל בסכנות חדשות ובמחסור במאמציהם לשוב ולהשיג את הנוֹחוּיוֹת הזעומות שעזבו מרצונם. עתה כבר נטשו רבים את האזור לטובת התנחלויות רחוקות יותר, אך בין אלה שנשארו היה אחד מהמתיישבים הראשונים. האיש גר לבדו בבית של בולי-עץ מוקף מכל עבר ביער הגדול, ובקדרותו ובשתיקתו נראה כחלק מאותו יער, כי מעולם לא ראוהו מחייך או אומר מילה מיותרת. את צרכיו הפשוטים סיפק על ידי מכירה או סחר-חליפין בעורות של חיות בר בעיר-הנהר, שכן לא גידל דבר על האדמה, שבשעת הצורך היה יכול להכריז עליה כעל רכושו בתוקף חזקה רצופה. ועם זאת ניכרו עתה סימנים של "שיפור" – אקרים אחדים בקרבת הבית בּוֹראוּ פעם, וגדמי העצים המרקיבים היו מוסתרים למחצה בצמחייה חדשה שעמלה לתקן את החורבן שהמיט הגרזן. מסתבר כי התלהבותו של האיש מעבודת-האדמה התפרנסה משלהבת-אכזב, שדעכה בגחלים של חרטה.

לבֵית בולי-העץ הקטן, ולו ארובה של מקלות וגג של קורות עקומות מחוזק במוטות שתי-וערב ומילוי של טיט, הייתה דלת אחת, ומולה בדיוק – חלון. החלון היו חסום בקרשים – איש לא זכר זמנים שבהם היה גלוי. ואיש לא ידע מדוע סגרו אותו כך; ודאי לא משום סלידתו של הדייר מאור ואוויר, כי בפעמים הנדירות שצייד נקלע לנקודה נידחת זאת, היה רואה את הפָּרוּש מתחמם בפתח ביתו, בפעמים שהשמים סיפקו אור-שמש די צורכו. לדעתי, רק לקומץ אנשים שעודם חיים נודע אי-פעם סודו של החלון ההוא. אני, כפי שעוד תראו, אחד מאלה.

אורחים לשעה בארקדיה | או. הנרי (1910-1862)

יש מלון בברודוויי שחמק מעיניהם של סוכני "קַיִט בקַיִץ". הבית עמוק ורחב ידיים וקריר. חדריו מחופים אלון כהה, צונן. רוחות קלות תוצרת-בית וצמחייה ירוקה-כהה מרעיפים עליו את הנאותיה של שמורת אַדירוֹנדָק ללא אי-הנוחות. יכול אדם לעלות בגרם המדרגות הרחב או לִדאוֹת כבחלום במעליות האווריריות, מובל בידי מדריכים בכפתורי פליז, וכל זאת בשמחה בלתי מופרעת שלא תשווה לה גם שמחתם של מטפסי האלפּים. רב-טבחים מכין לך שֶמֶך שטוב ממנו לא תקבל גם ברכס וייט מאונטיין, ומאכלי-ים שיעלו ירוקת של קנאה אצל אשפי הטוֹבה שבמסעדות אולד-פוינט-קומפורט, ובשר צבי שימיס את לב-השֹרד של פקחי שמורות הציד.

קומץ אנשים גילה את נווה-המדבר הזה בישימון של מנהטן ביולי, ובמשך החודש היית רואה את האורחים הספורים הללו פזורים במרב הנוחות והרווחה בדמדומים הקרירים של חדר-האכילה הרם, בוהים זה בזה בברכת שלום חרישית מעבר לשממה הצחורה של שולחנות לא-מיושבים. מלצרים רבים מדי, עינם צופייה וכמו מוּנעים במדחס אוויר, מרחפים קרוב אליך, מספקים את כל מחסורך עוד טרם נהגה בקול. הטמפרטורה היא של אפריל תמידי. התקרה היא בצבעי מים כדי לחקות שמי קיץ שעננים ענוגים שטים על פניהם ואינם נמוגים למגינת הלב כמו עננים בטבע.

נהמתה הנעימה הרחוקה של ברודוויי מתהפכת בדמיונם של האורחים לשאונו של מפל מים הממלא את החורשות בצליל משרה רוגע. לשמע כל פסיעת-רגל זרה מטים האורחים אוזן דאוגה מחשש שמסתורם התגלה ופולשים אליו שוחרי-הנאות חסרי-מנוח, שמנהגם לרדוף אחרי הטבע עד למחילותיו העמוקות ביותר.

אנא I הארייט דור (Harriet Doer, 1910-2002)

אם באגף הנוסטלגיה של חנות כלשהי תראו שמלת-ערב ורודה-בהירה של שיפון מ-1928 בערך, עם מותן נמוך התפוס בצד אחד בצרור של שושני-משי ורודות בשיא הפריחה – אנא, הודיעו לי.

אם תיתקלו במקרה בהקלטות מקוריות של צ'פלין שר את "הפרעוש", של גאלי-קוּרצ'י שרה "Caro Nome", או של מריון האריס שרה "It had to be you" – אנא, קנו אותן בשבילי. וגם, כל הקלטה של רחמנינוב או של גברילוביץ' מנגנים בפסנתר.

אם, באחת מאותן חנויות יד-שנייה של תפוס-ככל-יכולתך, בעוד אתם מחפשים אחר אפּדייק וסלינג'ר בכריכה קשה, תגלו אוסף של תוכניות תיאטרון ישנות – אנא שמרו בשבילי את אלה: כל הצגה של המחזה "נס" בבימויו של מקס ריינהארדט, כל כרזה של תיאטרון "אורפאום" עם הוּדיני או שרה ברנרדט במופע הראשי. דפים מרופטים אינם שיקול-נגד.

הגברת במראָה – השתקפות | וירג'יניה וולף (1941-1882)

אסור לאנשים להשאיר מראות תלויות בחדריהם לא פחות משאסור להם להשאיר פנקסי המחאות פתוחים או מכתבים המתוודים על פשע נתעב. באותן שעות אחר-הצהריים של קיץ לא יכולת לא להציץ במראָה הארוכה שהייתה תלויה בפרוזדור. כך אִינה המקרה. מעִמקי הספה בטרקלין ראית במראָה האיטלקית לא רק את בבואתו של השולחן עם טבלת השיש; גם כברת גן הלאה משם. יכולת לראות שביל מדושא ארוך מוביל בין גָדות של פרחים גבוהים עד המקום שבו מסגרת הזהב חתכה בו והורידה פינה.

הבית היה ריק, ובתור האדם היחיד בטרקלין הרגשת כאחד מאותם חובבי טבע, שמכוסֵי עשב ועלים הם שוכבים ובולשים אחר החיות הביישניות ביותר המסתובבות להן באין מפריע – גיריות, לוטרות, שלדגים – כשהם עצמם אינם נראים. אותו אחר-הצהריים היה החדר מלא יצורים ביישניים כאלה, מלא אורות וצללים, וילונות תופחים, ניצנים נושרים – דבר שאינו קורה, כך נדמה, כשמישהו צופה בנעשה. החדר הכפרי, השקט והישן, ובו שטיחים, קמיני אבן, כונניות ספרים וארונות לכה באדום וזהב, היה מלא יצורים ליליים כאלה. הם טפפו פנימה על בהונותיהם בצעד רך, בזנבות פרושים, ניקרו כביכול את דרכם, כאילו היו עגורים או להקות הדוּרות של פלמינגו, שצבעם הוורוד דהָה וזנבותיהם מצועפים כסף. והיו גם סומָקים והתקדרויות עמומים, כאילו דיונון הציף לפתע את האוויר בסגול. וכמו לבֵּן אנוש היו לחדר תשוקות וכעסים משלו ופרצי-זעם וקנאות ועיצבונות ששטפו אותו והעיבו עליו. דבר לא נשאר כשהיה יותר משתי שניות.

נשפייה בטרקלינו של מר רוצ'סטר (קטע) | שרלוט ברונטה (1856-1816)

[מתוך: ג'יין אייר, זמורה-ביתן, 1987]

היו שמונה נשים בלבד, אך כשנהרו פנימה יצרו רושם של מספר גדול בהרבה. אחדות היו גבוהות -קומה, רבות היו לבושות לבן, וכולן היו כבדות במחלצות, אשר העצימו את דמותן, כמו שנוגה-ערפל מרחיב את פני הירח. קמתי והחוויתי קידה. אחת או שתיים השיבו בהרכנת הראש; אחרות רק בהו לעברי.

הן נפוצו בחדר. בקלות הילוכן ובגמישותו הזכירו להק ציפורים עוטות נוצה. מהן שהטילו עצמן, שעונות למחצה, על הספות והדרגשים, מהן שגחנו לבחון את הספרים והפרחים שעל השולחנות; יתרן נקהלו סביב האח. כולן דיברו בנימה חרישית אך צלולה, שהייתה ככל הנראה מורגלת בפיהן. לאחר מכן נודעו לי בשמותיהן, ואין מניעה אפוא שאציג אותן בשמן כבר עתה.

ראשונה מרת אָשטוֹן ואִתה שתי בנות. ניכר במרת אָשטוֹן שהייתה יפת-תואר בצעירותה, ויופיה השתמר בה. בתה הבכורה, אמי, הייתה קטנת-קומה, תמימה וכמו-ילדותית בפניה ובנוהגה, וחיננית. שמלת התחרים הלבנה והאבנט הכחול הלמו אותה להפליא. אחותה לואיזה הייתה גבוהה ממנה, וגזרתה הדורה יותר. פניה היו כלילות-חן, מסוג שהצרפתית מכנים "ענוגות אך מושכות". שתי האחיות היו בהירות כחבצלות.

מזמור לססיליה הקדושה | ויסטן אודן (1973-1907)

[מוזיקה מאת בנג'מין בריטן למקהלה א'קאפלה]

בצִלְלֵי חורשה, גבירה זו הקדוֹשה,

בפסיעה כְּבוּדָה, במזמור ענוג,
כמו ברבור שחור טרם מוות יקצור,
נשׂאה קולה בניגון להרגיע נפשה.
ועל שפת הים, בתולה זו, תַמָּה,
עוגב לה בנתה, את תפילתה יהדהד.
וצלילים אדירים מבֶּטֶן כְּלִי-שיר
הרעימו בחֲלָלָהּ של רומא העיר.

גר אהובי בארץ צפון | אנדרו לנג (1912-1844)

[מוזיקה מאת אדוארד אלגר למקהלה א'קאפלה]

גר אהובי בארץ-צפון,
מגדל אפלולי כְּסוי-יֶרֶק היה לו מעון,
והרחק נשקפו חול ושפך-גלים אפרפר
מבין מקלעות ירוקות של ענפי היער.

והשמש נמוגה כליל אל לילה של קיץ צפוני,
ועדרי צבאים זרים-מוזרים, כסופים-לבנים
בעד אפרורית היער, נוצצים, הגיחו הֲלוֹם,
ונסו-ברחו כִּרְפָאִים עם עלות היום.

הספד | ויסטן אודן (1973-1907)

עִצרו את כל השעונים, נַתקו הטלפון,
בּעצם עסיסית הֲסוּ את כלבכם שלא יֶחרַץ לשון,
הַחרישו את הפסנתרים, ובהוֹלֵם נֶחֱנָק של תוף
הַביאו הארון, לַאבלים הניחו על פניו לחלוף.

הַרשו למטוסים לחוּג, מְנַהֲמים, מעל ראשינו,
בָּרוּם ישרבטו הכתובת: הוא כבר איננו.
סרט אבלוּת קִשרו לצוָוארי יונים צחורות,
ידֵי שוטרי תנועה הַלבישו כְּסָיוֹת שחורות.