לשון–אל–לשון

ביום שהארוּס שלה עזב, יצאה אמנדה לשוטט בבית הקברות "קולוניאל" ליד רח' גָרדֶן. מצבות הקברים היו כל כך שחוקות שבקושי הצליחה לקרוא את הכתוב. הן התמוססו אל תוך עשבי הבר. אָת אדם מאוד קודר, אמר לה הארוּס שלה.

המשך קריאה "%s"

פיבּי גילתה שהבית כמעט לא השתנה. אותם רהיטים, אותן כרית-נוי מרופטות באותם מקומות על הספה, ממש אותה ערמה של כתבי-עת. הוריה של פיבּי, מְלָני ודן, נראו בדיוק כמו ביום שעזבה, ולכן מכונת-הקפה החדשה הבהילה אותה. "מאיפה זה?" "אמא שלך קנתה." "הישנה נשברה," אמרה מְלָני, מגוננת על עצמה. כמובן, פיבּי יכלה לראות כי המכונה החדשה עמדה בדיוק במקום שעמד פעם מְכָל השיירים. מיום שהלכה למכללה פסק איסוף שיירי-מזון לקומפוסט. מותק, זה כל כך הסריח, הצטדקה מְלָני. עם זאת, הוריה של פיבּי שתלו אתה ירקות כשהייתה קטנה. הם שכרו שיפוצניק לבנות לול בחצר האחורית. הלול עמד עכשיו ריק, רק כמה נוצות פלומתיות עופפו ברוח. בתחילת שנת הלימודים טרף שועל את התרנגולת סְקָאוּט. כעבור כמה שבועות, נעלמה קֶרי, אחותה של סקאוט. בסמסטר האביב, הלכה לעולמה התרנגולת האחרונה – מרת דאלָוויי. לפעמים תהתה פיבּי …

להמשיך לקרוא שאלות רוֹוְחוֹת I אלגרה גודמן (נ' 1967)

המשך קריאה "%s"

אירוע-השיא בתקופת נעורי בקולומבוס, אוהיו, היה הלילה שבו נפלה המיטה על אבא. טוב לספר אותו בעל-פה מאשר להעלותו על הכתב, כי חיוני ללוות את סיפור-המעשה בהשלכת רהיטים, בטלטול דלתות ובנביחות כדי לשוות אווירה נאותה וסבירות לסיפור קצת בל-ייאמן, יש להודות. ועם זאת הסיפור קרה גם קרה.

המשך קריאה "%s"

אותו קיץ בסיאטל היא הייתה זקוקה לעבודה. לא הייתה לה פרוטה. האיש שעמדה להינשא לו בסוף הקיץ למד במכללה להכשרת קצינים. גם הוא היה חסר-פרוטה. אבל היא הייתה מאוהבת בבחור והוא היה מאוהב בה וכן הלאה. היא ראתה מודעה בעיתון: דרושה עזרה – קריאה לעיוור, ומספר טלפון. היא טלפנה וניגשה לשם והתקבלה על המקום. היא עבדה עם העיוור כל הקיץ. היא קראה לפניו מקרי-מבחן, דוחות, דברים מהסוג הזה. היא עזרה לו לארגן את משרדו הקטן בלשכה המחוזית לשירותים סוציאליים. הם הפכו לחברים טובים, אשתי והעיוור. מאיפה אני יודע את כל זה? היא סיפרה לי. ועוד דבר היא סיפרה לי. ביום האחרון לעבודתה שאל העיוור אם מותר לו לגעת בפניה. והיא הסכימה. היא סיפרה לי כי הניח את אצבעותיו על כל חלק וחלק בפניה, על אפה – אפילו על צווארה! אף פעם לא שכחה את זה. אפילו ניסתה לכתוב על כך שיר. תמיד ניסתה לכתוב שיר. כל שנה כתבה שיר או שניים, על פי רוב אחרי שקרה לה משהו חשוב באמת

המשך קריאה "%s"

בבית המלאכה של הכלא שקד ג'ימי ולנטיין על ייצור נעליים. סוהר נכנס אל בית המלאכה והוליך משם את ג'ימי למשרד. במשרד נתנו לג'ימי מסמך חשוב. היה כתוב בו שג'ימי משוחרר.

ג'ימי לקח לידו את דף-הנייר בלי הנאה או עניין מיוחדים. נגזר עליו לרצות ארבע שנים בכלא. עד כה עברו עשרה חודשים. ג'ימי ציפה לשהות שם רק שלושה חודשים. לג'ימי ולנטיין היו הרבה חברים מחוץ לכלא. אדם שיש לו כל כך הרבה חברים אינו מצפה לשהות בכלא תקופה ארוכה.

"ולנטיין", אמר לו מנהל בית הכלא, "אתה משתחרר מחר. זאת ההזדמנות שלך. תעשה עם עצמך משהו. בִּפנים אתה בחור לא רע. תפסיק לפצח כספות ותתחיל לחיות כמו אדם הגון".

"אני?" אמר ג'ימי בפתיעה, "אני בחיים לא פיצחתי כספת".

המשך קריאה "%s"

[מתוך: שמי ארם, זמורה-ביתן, 1987]

באחד הימים הטובים ההם, כשהייתי בן תשע והעולם היה מלא כל דבר-חמדה שאפשר להעלות בדמיון והחיים היו עדיין חלום מסתורי ומענג, בא אל ביתי דודני מוראד, שנחשב למשוגע גמור בעיני כל מי שהכירו אותו חוץ ממני, והעירַני בנקישת אצבע על חלוני בארבע לפנות בוקר.

"ארם", קרא. קפצתי ממיטתי והיצצתי מן החלון. לא האמנתי למראה עיני. עדיין לא האיר היום, אך היה קיץ, ובעוד הזריחה קרובה להגיע מעבר לפינת העולם, היה די אור כדי שאדע שאינני חולם. דודני מוראד היה רכוב על סוס לבן יפהפה. שרבבתי את ראשי החוצה ושפשפתי את עיני. "כן", אמר בארמנית, "זה סוס. אתה לא חולם. תזדרז אם אתה רוצה לרכוב".

ידעתי כי דודני מוראד נהנה מהחיים יותר מכל אדם אחר שנקלע אי-פעם בטעות אל העולם. אך זה היה יותר ממה שיכולתי אפילו אני להאמין. ראשית, כי זיכרונותי המוקדמים ביותר היו זיכרונות על סוסים ותשוקתי הראשונה הייתה לרכוב. זה היה הצד הנפלא שבדבר. שנית – היינו עניים. זה היה הצד שבגללו לא האמנתי למראה עיני.

היינו עניים. לא היה לנו כסף. כל בני השבט שלנו היו עניים מרודים. כל ענף מענפי משפחת גָרוֹחלָאניאן חי חיי עוני הכי מדהימים ומצחיקים בעולם.

המשך קריאה "%s"

יש אנשים – לא אתם לא אני, כי בורכנו בביטחון עצמי לא מבוטל – אבל יש אנשים שמתקשים מאוד-מאוד להגיד שלום ולהתראות אחרי ביקור-נימוסין או השתעות יחד לעת ערב. בהתקרב הרגע, כשהאורח מרגיש שהוא זכאי, ובדין, להסתלק לדרכו, הוא קם ממקומו ומפטיר: "טוב, אני חושב שאני…" ועל כך נענים מארחיו: "אוי, אתה כבר חייב ללכת? עוד נורא מוקדם!" והתוצאה היא מאבק אומלל.

המשך קריאה "%s"

שנה אחת הוחלט במשפחתנו לציין את "יום האם" בחגיגה מיוחדת כאות הערכה לאמא על כל הקורבנות שהקריבה למעננו במשך השנים. נעשֶה לה הפתעה – נשכור מכונית וניקח את אמא אחרי ארוחת הבוקר לטיול נפלא מחוץ לעיר. רק לעתים רחוקות יכלה אמא להרשות לעצמה פינוק כזה כי הייתה עסוקה בעבודות הבית כמעט כל הזמן.

המשך קריאה "%s"

אפתח במין משל. לפני שנים רבות, כשנמניתי עם צוות ההוראה של בית ספר ציבורי גדול, שכרנו מורה חדש לשחייה. כבר שנים לא היה לנו מוצלח ממנו במקצוע הזה.

ואז, באחד הימים, התגלה שהוא אינו יודע לשחות.

עומד היה על שפת הברכה ומסביר לנערים שבמים איך שוחים "חזה", והנה איבד את שיווי המשקל ונפל המימה. וטבע.

בעצם לא. הוא לא טבע; זכור לי שכמה מהתלמידים שלמדו שחייה מפיו, משו אותו והצילוהו.

אחרי שהתבצעה בו החייאה – גם היא אחד הדברים שלימד את הנערים – פוטר מהעבודה.

כמה נערים שריחמו עליו לימדו אותו לשחות, והוא קיבל עבודה כמורה לשחייה במוסד אחר.

אך הפעם נכשל האיש כישלון חרוץ. הוא שחה היטב, אך אמרו עליו שאינו יודע ללמד…

ואז חיפשו לו חבריו פרנסה חדשה. זה קרה בדיוק כשהתרגש על העולם שיגעון האופניים. במהרה מצאו לאיש משרת מדריך לרכיבת אופניים. וכיוון שלא עלה על אופניים מימיו, יצא ממנו מורה מעורר השתאות. היה עומד איתן על הקרקע ואומר: "מעתה והלאה, כל מה שנחוץ הוא ביטחון עצמי".

אבל יום אחד החל לחשוש פן יגלו שאינו יודע לרכוב. הוא פרשׁ אפוא לפינה שקטה בראש מדרון ועלה על אופניו. האופניים "ברחו" לו, ולולא הֶעָזתו וזריזותו של אחד מתלמידיו שעקב אחריו, היה נהרג.

המשך קריאה "%s"

 בבוקר – ביום-ההולדת של אשתי, בת שלושים ואחת – איחרנו קצת לקום, ואני עמדתי בחלון והבטתי למטה בדֶז, בחלוק-רחצה, שערו החיוור סתור, בידו ענף של במבוק. הוא ניתר מצד לצד, הדף ובלם, ומדי פעם הסתער קדימה בתרועת ניצחון. בילי, שהיה אז בן שש, קיפץ הנה והנה מולו. יכולתי לשמוע את צווחות הגיל שלו. אנה ניגשה ועמדה לידי. "מה הם עושים עכשיו?" "קשה לדעת. בילי מנופף משהו מעל הראש שלו." "אני חושבת שזה מחבט-זבובים," אמרה, אינה מאמינה למראה עיניה. היא הייתה בת שלושים ואחת, בגיל שנשים כבר אינן טיפשות, ובכל זאת אינן חסרות-רגש. "תביט עליו," אמרה. "אפשר לא לאהוב אותו?" הדשא היה חום מן הקיץ, והשניים ריקדו עליו סביב-סביב. דֶז, שמתי לב, היה יחף. לא היה זה ממנהגו להיות ער מוקדם כל-כך. לא פעם ישן עד הצהריים ואז היה גולש איכשהו …

להמשיך לקרוא דַּי [במקור: Give]  I ג'יימס סולטר (2015-1925)

המשך קריאה "%s"