חוטאים I אֶדנה או'בּרַיין (נ' 1930)

הם נכנסו פנימה. אב, אם, ובת. דֶליה נשארה ערה כדי לשמוע אותם בהיכנסם; כך או כך הייתה ערה, כי השינה חמקה ממנה יותר ויותר ככל שחלפו השנים. קרה שנרדמה בלא-יודעין והייתה ניעורה באותה שעה קדורנית של לפני עלות השחר וניגשת לחלון ורואה את כלבהּ מגיח מתחת למשוכת-הגדר, אוזנו מכווננת לצליל הראשון, הכמעט בלתי-מוחש מתוך הבית, וזוקף אליה מבט בעיניים יודעות, מבקש כי תרד, תפתח את דלת הירכתיים ותגיש לו כבכל יום צלוחית של תה בחלב.

לפעמים נטלה גלולה, אבל פחדה מאוד להיות נתונה לחסדן של תרופות, ועוד יותר מן היום שבו ידה שוב לא תהיה משגת לרכוש אותן. בלילות השימורים שבהם שכבה בעיניים פקוחות הייתה מתפללת, או מנסה להתפלל, אבל התפילה, כמו השינה, הלכה ונתחסרה בימים אלה, דווקא כשחשה שנחוץ לה להתקרב אל בוראהּ. התפילות יצאו רק מפיה, אך לא עוד מתוכה פנימה. אבדה לבלי שוב קרבת-האמת שהייתה לה פעם עם אלוהים.

כך אפוא, ערה, הייתה סובבת בבית בעיני רוחה ומהרהרת בשיפורים שתכניס בו בבוא העת, למשל, טפטים חדשים בחדר האירוח, שבו הישָנים, הוורודים, היו מרובבים סביב מסגרות החלון בכתמים חומים של לָחות חוזרת ונשנית. ואילו בחדר הריק שבו אפסנו תפוחים, הטפט היה תלוי כשראשו כלפי מטה והאריך ימים בלי שאף אחד מהמבקרים שם השגיח שהאצטרובלים והצוּפיות הפוכים. ייתכן שהיא תחליף גם אותו ולו רק כדי להביס את הבּוּרים ההם שתָלו אותו לא כראוי. דֶליה הייתה אישה שרצתה להיות תמיד צודקת. מצחיק, אבל ביום שתלו את הטפט היא נועצה במגדת-עתידות בעיר בעניין מסוים ונאמר לה שתבוא הביתה ותגלה שהציפורים והאצטרובלים ההם תלויים הפוך, ולמורת-רוחה כך היה. בשאר אגפי הבית היא הייתה יותר חסכונית בנוגע לשיפורים החזויים – אולי, חשבה, יריעת לינולאום חדשה מכיווּן דלת הכניסה פנימה אל המסדרון,תציל את המרצפות מטביעות גסות של נעלי עבודה ומגפיים. לקרצף את הרצפה היה קשה לה בימים אלה, במיוחד הציק לה הגב התחתון. וגם עוד דברים קטנים היו נחוצים, כמו מגבות רחצה חדשות, מגבות מטבח וסחבות לשטיפת כלים. הסחבות שהיו לה הסריחו מחלב, ולא משנה כמה זמן שרתה או הרתיחה אותן. היה להן הריח החמוץ ההוא, המעופש.

חוש הריח היה החד מכל חושיה של דֶליה, וכאשר הגיעו הנופשים אותו בוקר היא הריחה את הפרפיום של האישה, ושל הבת, זהה, אך חוץ מזה שום דבר לא נראה דומה. הבת, סָמַנטה, הייתה שחצנית, עם שער בצבע טופי, והתהלכה בעיניים מצומצמות כאילו היא מהרהרת באיזו בעיה מתמטית, בעוד שכל מה שהעסיק אותה היה "תסתכלו עלי, תפנקו אותי". שערה הארוך היה נשקהּ העיקרי, והיא הגלישה אותו על השולחן בעודה בוחנת את הטפטים או תמונה מעל הכוננית של חתלתולים שמנסים להדוף מחוגי שעון קרוב אל מועד האכילה. היא התעקשה שהוריה יקבלו חתיכה מהעוגה עם הזיגוג, כי היא נראית מָזה-מגניבה. אף שהמחיר הנקוב כלל רק לינה וארוחת בוקר, נהגה דֶליה לכבד את האורחים בבואם בכוס תה ובכל עוגה שהייתה שמורה אותה עת בקופסת הפח. החצאית הקצרה של סמנטה משכה את העין לירכיה, שדמו לעמודי נוּגָט מוצקים בתוך גרביונים בדוגמת תחרה בצבע שמנת. נעליה היו דו-גוניות ונרכסו ברצועה עם כפתור על פני קימורת כף-הרגל. האֵם הייתה כהה ושמנמונת והיה לה הֶרגל לגעת בבּת כל אימת שההיא קיפצה באחד מהתקפי העליצות שלה. האב עישן מקטרת. הוא היה גבר נאה, גבוה ומרוחק ונראה כפרופסור של משהו.

אחרי התה עם עוגה הם שאלו אולי יוכלו לקבל סל של פיקניק עם כריכים וכמה ביצים קשות כי הם יוצאים לשיט מאורגן. היא הסבירה שאת נושא ארוחת הצהריים עליהם להסדיר בעצמם כי היא ממש רק לינה עם ארוחת בוקר.

בשובם, אחרי חצות, היא שמעה אותם מלחשים שוב ושוב "ששש.. ששש…" בעת שטיפסו במדרגות. בשירותים השתמשו לפי תור. מקול צעדיהם, הוכרחה להודות, הם התאמצו להיות בשקט, כלומר, עד שמשהו נפל והתנפץ. היא שיערה שזוהי כוס מברשות-השיניים מחרסינה. היא אהבה את הכוס, גון-שמנת עם חריצי-קישוט ירוקים ומחרוזות קטנות של תלתן, והיא רצתה לגשת ולברר אתם, אבל משהו עצר בה. הם יהיו בחלוקים? האישה אולי כן, והגבר בכותונת. היא תתגעגע לכוס ההיא, היא תתאבל עליה. חפצים הפכו לידידיה הקרובים, אם מביאים בחשבון את כל שאר הדברים שנעלמו והתפזרו. ידוע לה, כן, ידוע לה שאהבת הילדים נחלשת עם הזמן, הולכת ובאה, די דומה לבגד שמכבסים ומכבסים עד שכמעט לא נשאר שריד לצבעו המקורי. בתם, סמנטה שלהם, תהיה בקרוב כזאת, תתעופף ברגע שיהיו לה התעניינויות אחרות, חבר קבוע וכדומה.

את ההורים היא שיכנה בחדר הכחול, שהיה חדר-השינה שלה ושל בעלה בראשית נישואיהם, היכן שנֶהרו ילדיה, המקום שבילתה בו פחות ופחות עם השנים, שפקדה בו את בעלה רק בעל כורחה ולאחר מכן הייתה מתרחצת וטובלת מכף רגל ועד ראש. חמישה ילדים הם די והותר לאישה. ארבעה שהתפזרו, אחד שמת, וכלה שדחפה את בנה, את בנה היחיד, לשיאים של תאוות-בצע. אבל אסור לה להיות מחמירה מדי, שיפוטית מדי. הבנות זכרו כשזכרו, שלחו מתנות, בעיקר הקטנה, ובפעם הבאה שישאלו אותה מה תרצה ליום ההולדת, היא תגיד חלוק, כדי שתוכל להתייצב באופן מכובד בפני אורחיה ברגעי חירום.

היא אירחה רק בקיץ, גם מפני שזאת הייתה עונת התיירות, וגם כי לְחמֵם את כל הבית בחורף הוא בזבוז כי נפט כל-כך יקר היום. חוץ מזה, היא לא שיכנה אנשים ליותר משניים-שלושה לילות כי האמינה שהם עוד עלולים להגזים ולחשוב שהבית שלהם, לפתוח ארונות ומגרות, לגלות מזכרות מן העבר שלה, ממחטות עם מימרה רקומה, שמלת-נשף ומעילון בצבע סגול, מניפת תחרים שחורה עם ידית שנהב. והייתה לה סיבה נוספת, חשאית יותר. היא חששה שתתקשר אליהם רגשית ותבקש שיישארו עוד. עם ההכנסות מנופשי-הקיץ היא הכניסה שיפורים בבית וסביבו, והמותרות היחידים שהרשתה לעצמה הייתה קופסה גדולה של עוגיות קרם עם פטל שחמדה במיוחד.

כן, האיש ואשתו שכבו במיטת-הזוג שלה, מיטה רחבה עם לוח-מראשות מעץ-אלון, מיטה שעשתה רעש, עם כסת-קְווילְט ורודה שהכינה בתקופת האירוסין; את כל חלומותיה תפרה אל תוכה. בעיני רוחה ראתה אותם, את הפרופסור וזוגתו השמנמנה, שוכבים צד-בצד, השקיקים הרבועים של הקווילט עולים ויורדים עם נשימתם, והיא זכרה איך היא עצמה הייתה לופתת את השמיכה בעוד בעלה מתעלס אתה, התעלסות זועפת נטולת-אהבה. עם הזמן התרכך במקצת, כפי שייחלה מראשית נישואיהם, ואחרי שמלאו לו חמישים וחמש לא נגע עוד במשקה, וזאת הסיבה שנהגה לפנק אותו בכוס תה בכל שעות היום והלילה.

סמנטה עוד לא ישנה, יש להניח, אלא הייתה עסוקה בעיצוב גבותיה, או בהברשת המפל הארוך של שערה, מברישה אט-אט ואגב כך אולי בוחנת את בבואתה בראי של הארון, מתפעלת מגופה הקטן, העגלגל והמוצק בתוך כתונת-הלילה הקצרה. כשיצאו שלושתם לארוחת-ערב, הציצה בחדריהם. את המזוודות היא לא פתחה, עיקרון של כבוד, אבל בחנה כמה פריטים – מחרוזת הפנינים של האישה, תכשירי הקוסמטיקה שלה ורשת לשער חומה-כהה, שנחה לה בצנעה ליד מקטרותיו של הבעל, מקטרות מעץ בצבעים שונים, ונרתיק מקופל של פירורי טבק. כספם, במטבע אנגלית, היה צרור בשתי ערמות נפרדות מסודרות, שלו ושלה. על הכוננית בחדרה של הנערה היו מונחים רק מברשת-שער, קיסמים מרופדים, ובקבוק של שמן תינוקות. כתונת-הלילה הוורודה השקופה נחה על הכרית ונראתה חיה ונושמת, או כאילו בובה מונחת בתוכה.

שנתה נדדה.

היא קמה, כשכוונתה ללכת ולהציץ בספל השבור, אך בהגיעה לדלת עצר בעדה משהו. היא התביישה שישמעו אותה, כאילו הבית הפך להיות ביתם. הייתה לה איזו הסתייגות מוזרה בנוגע אליהם, על זה שהם ידידותיים יותר מדי אחד כלפי השני, משוויצים איזה חופש מהמם יש להם, כן, זה ערער את שלוותה. היא צעדה הלוך ושוב בחדרה. היא לא יכלה לצאת לפרוזדור ולפסוע הנה והנה כהרגלה ולהניח את ידה על פסל הגבס הקר של הבתולה, לבקש את הגנתה. חצי שעה בדיוק אחרי שפרשו לחדריהם, קרה הדבר. היא שמעה חריקה, ואז את דלת חדרה של הנערה נפתחת אט-אט, והיא חשבה לתומה כי הנערה נצרכת לשירותים, אלא שאז שמעה אותה פונה על קצות אצבעותיה לחדרם של ההורים, שמעה נקישה, סדרת נקישות, קלות וכמו-שובבות, לא של ילד חולה או מרוט-עצבים, או ילד שהחושך מפחיד אותו, או עורב בארובה, כלל וכלל לא; ובמרווח של שניות זו מזו, השגיחה דֶליה. גופה התאבן מסלידה. היא שמעה את הנערה נכנסת לחדר, ואז קמה היא עצמה מן המיטה, הניחה יד על הידית, פתחה את הדלת חרש, פסעה יחפה לאורך המישורת, בכיוון חדרם, בלי שידעה בדיוק מה בדעתה לעשות. כל הבית הקשיב. הם לא דיברו, ועם זאת משהו מבעית התרחש שם, לחישות, גיחוכים וצחקוקים. היא לא הייתה מסוגלת לראות, אך עיניה כמו חדרו מבעד לדלת העץ כאילו הייתה שקופה, והיא ראתה אותם בדמיונה, ידיהם, פיותיהם ואברי גופם משתלחים זה אל זה. הם לא העזו להדליק אור. הנערה הייתה כנראה עירומה ומתמסרת, מניחה להם לגפף אותה, האיש בצורה אחת, האישה בצורה שנייה, ולא יעבור זמן, ידעה, והמתרחש יהפוך לאורגיה מגונה. היא חייבת להיכנס פנימה ולתפוס אותם בקלקלתם – את הגבר, אדון ההרמון, רכוב על הנערה, שאין להעלות בדעת שהיא בתו, האישה מסייעת בידו, כי זוהי דרכה המובטחת ביותר להחזיק בעל ברשותה. זאת איננה בתם. אולי טרמפיסטית, אולי הם פרסמו מודעה, בלשון-כיסוי ערמומית, בעיתון המקומי, באזור מידלֶנדס, המקום שבאו ממנו, או כך לפי דבריהם. יש שיפוד-פחמים בחדר ההוא, תקוע בארגז-הפחמים מאז שהייתה בהיריון בפעם האחרונה לפני שלושים שנים, והיא תתפוס ותכה בו בגופיהם אחוזי-התזזית. היא לא ידעה מה עוצר בעדה. הכול דיבר בזכות כניסתה פנימה ועם זאת היססה. ואז הגיע תור התרועות, שלושה צלילים בגבהים שונים לגמרי – של האישה קולני חמדני, של הנערה חסר-ישע כאילו על סף בכי, ושל הגבר כשל חמור בחורש עם אשת-חיקו. היא מיהרה חזרה אל חדרה והתיישבה רועדת על שפת מיטתה. מקופסית עגולה במגרה שליד מיטתה גיששה ושלפה גלולת-שינה בצבע טורקיז, זהה לצבע הים בגלויה ששלחה לה פעם בת-זקוניה מן הריביירה. מטעמי חיסכון חצתה אותה, תמיד חצתה את הגלולות. טעם האבקה היה מר על לשונה, ולא הייתה לה כוס מים להדיח אותו.

השינה נפלה עליה ועמה גודש של חלומות. ניצבת הייתה בקבוצת נשים שעוד מעט יצולמו בידי שני גברים, יריבים בבירור, שהתקוטטו והדפו זה את זה. לקראת הצילום הורו להן להתפשט, אבל היא לא הייתה מסוגלת, לא הסכימה. בתוקף סירבה להסיר את התחתונית, מפשתן גס טבעי. האישה שלידה, אֶלי, התופרת השכונתית, דווקא התפשטה והסתובבה לה בעיכוס-ירכיים כאחת קלת-דעת. ואז נעלם החלום לפתע, והיא עמדה לבדה באולם גדול של כנסייה, מלכותית ועם זאת טמאה. הקדושים, יוסף ויהודית ואנתוני ותרזה, הפרח הקטן, עמדו מעורטלים מגלימותיהם, ואם לא די בכך לחלל את הקודש, פצח הכומר בשירי זימה כאחד מחובשי הספסלים בגני-הבירה. ואז נער-מזבח בתלבושת-ארגמן התחיל לפזז ולהתכבד ביין מגביע-הקודש. היא המשיכה להאמין כי אינה חולמת, אלא שחלמה גם חלמה. כשהקיצה פתאום, נזכרה מיד באורחיה, בהתנשפותם, באירועים המתועבים, ואיך מחובתה לטגן פרוסות קותלי חזיר וביצים ונקניקיות לארוחת הבוקר שלהם הנתעבת.

היא התלבשה בחופזה, הסתבכה עם הגרביים שמיאנו לעלות על רגליה במהירות הדרושה, ואספה את שערה בחומרה לצדי הפּנים בזוג מסרקות.

ארוחת הבוקר שלהם כבר הייתה על השולחן כשהתיישבו לאכול – פרוסות בשר מטוגנות, קנקן תה, כד של מים חמים וכד של קפה נמס. לאלה גם הוסיפה קערית של מנדרינות. שישרתו את עצמם. לא פעם נהגה להשתהות עם האורחים לארוחת הבוקר ולשמוע מפיהם על מקומות רחוקים – על שוניות אלמוגים, או על ניגודי אקלים חריפים באזוריה השונים של אוסטרליה, או על הר-השולחן בקייפטאון, שנדמה כאילו מסך העננים מעמיד שם מפה על הטבלה השטוחה. אך אל החבורה הזאת לא דיברה מטוב ועד רע, גם לא שרבבה את ראשה לשאול האם הם רוצים עוד קלי או קפה.

את נקמתה בהם לקחה בעת הפרדה. עומדים היו, תמונה משפחתית של אי-דופי, עם תיקי-הנסיעה, של האם מאריג סינטטי שחור, של הבת תיק-גב כחול, ואילו האב נשא תיק משרדי חום מעור. היא גובה מהם, אמרה, עבור חדר אחד, כי לפי הבנתה רק חדר אחד היה ממש בשימוש. היא ראתה שהבינו, אך בחרו, ובכך העלו את חמתה, לא להגיב. הבעל הושיט לה שטר של חמישה פאונד, כמה שטרות של פאונד ומטבעות, שכיסו את מחירם של שני חדרים. היא התעקשה להחזיר לו אחדים, אך הוא סירב וכמוהו אשתו. שררה אווירת נצחנות. הבעל הפגין את מורת-רוחו בחישוף-שיניים, ואילו האישה העירה על מיעוט המגבות באמבטיה, ועל שרשרת-ההדחה הקופצנית עתיקת-היומין בבית הכיסא, שכבר יצאה משימוש בתקופת המבול. הנערה גיחכה בזחיחות בעודה מוצצת סהרונים קטנטנים של מנדרינה. לבסוף תקע האב את שלושת השטרות עם המטבעות בתוך הכיס הנפול של האוברול שלה, ונחושה בדעתה לצאת וידה על העליונה היא הטילה אותם חזרה כבתנופת פלצור על שבבי החצץ. המטבעות נצצו באורהּ המבריק של שמש-הבוקר.

כעת הם היו מצדו השני של השער; בעוד ההורים מכניסים את תיקי-הנסיעה אל תא-המטען, שבה הבת על עקבותיה בריצה, ליקטה והרימה את הכסף, ואחר שלחה לשון בהתרסה.

דֶליה עקבה אחריהם עד שנעלמה המכונית מן העין. ואז צנחה בחבטה על הדשא ופרצה בבכי. בכי שעלה משורש הווייתה. למה בכתה? למה אני בוכה? קראה בקול. לא בגללם או בגלל הֶפקרותם הלילית. בוכה הייתה עליה עצמה. על לבה החסום עידן ועידנים, על שנשתכחו ממנה הדברים הקטנים, ההנאות הקטנות, התֵן-קח שהוא-הוא החיים. אפילו חטאיה נשתכחו ממנה.

הדשא היה רך ומשיי ולא יבש מדי, בְּרוּך גשם ופרצי-חמה.