"גם ניסיתי לעצור את הנשימה רגע יותר ממה שצריך וביקשתי מאלוהים שייתן את הנשימה שלא בשימוש לאחי בּירג'וּ."
במשפחה שלי, אף אחד לא היה בוגר במיוחד. אמא, שאהבתי אותה מאוד והיה לה לב זהב, הייתה איכשהו כמו ילדה – רגשנית ודברנית וקצת שוויצרית. אני זוכר שכאשר אח שלי ואני היינו ילדים ועדיין גרנו בהודו, הייתה אמא מתיישבת ליד שולחן האוכל שלנו בימי ראשון אחרי-הצהריים ומצווה על אחי ועלי שנחפש לה בראש שערות לבנות. אח שלי בּירג'וּ היה אז בן שתים-עשרה, ובאופן המרוגז הזה, של מי-שהוא-לא-פראייר, היה מזהיר אותה, "יום אחד אני עוד יתלוש לך את השערות האחרונות ואז תהיי קירחת."
עזבנו את הודו ב-1979, כשהייתי בן שמונה. בימים שלפני הנסיעה, מפני שלא יכלה להתאפק, הלבישה אמא אותי ואת אחי בבגדים חדשים כדי שאנשים יראו אותנו ויחשבו איזה מזל יש לנו.
אמריקה מצאה חן בעיני מהרגע הראשון. בין הדברים שהכי אהבתי הייתה תכנית הטלוויזיה ספינת האהבה. לפני כן לא ראיתי נשים בביקיני. גם אהבתי מעליות. מעליות היו נדירות בהודו ובשבילי היה משהו מרגש בכך שלחיצה אחת על כפתור סוגרת את הדלתות והמעלית מושכת את עצמה למעלה קומה אחרי קומה.
גם אח שלי בּירג'וּ אהב את אמריקה. "אמריקה כל כך נקייה," הוא אמר. "בהודו, אם מישהו רואה איזה נקודה נקייה הוא אומר לעצמו, אני ישר יורק לשם לפני שמישהו אחר מספיק." לבּירג'וּ היה פרצוף ארוך עם סנטר עגול שמן, והוא היה כזה שמסוגל להגיד דבר רע כמעט על כל נושא. אבל כמו אמא שלי, היה לו לב טוב. היה ילד הודי מטרינידד שבּירג'וּ הכיר בבית-הספר, ובּירג'וּ היה מודאג כי הילד ההוא לא למד קשה ולא קיבל ציונים טובים. "הוא לא ממשפחה טובה," הוא הסביר לאמא. "הוא לא יודע כי עובדים עכשיו כדי לעבוד פחות בהמשך."
באמריקה גרנו בשכונת קווינס בניו-יורק. אבא שלי הגיע שנה לפנינו והשיג דירה ועבודה. אבא לא היה דברן גדול, וגם היה מאלה שמאמינים כי לא חשוב מה עושים, הסוף יהיה רע. אבל גם הוא אהב את אמריקה. מה שהוא הכי אהב באמריקה זה כסף. "בהודו בן-אדם עובד כמה קשה שהוא רוצה, אבל מה שחשוב זה את מי מכירים." היה אומר זאת ונאנח כמתוך אכזבה, שהסגירה לא מעט שביעות רצון.
"איך אתה יודע?" שאלה אמא מדי פעם. "מתי עבדת קשה בחיים שלך?"
בימים הראשונים שלנו באמריקה, הרבה דברים לא התקבלו על הדעת. לפני כן לא שמענו על נקניקיות [hot dogs], ובסוף היום הראשון בבית-הספר חזרנו אחי ואני הביתה וסיפרנו לאמא כי ראינו ילדים אוכלים כלבים. אמא ואני ובּירג'וּ ישבנו סביב שולחן עגול בגומחה שבַּמטבח ודנּוּ בעניין. לדעתה של אמא, לאכול בשר זה מגעיל, ואנשים שאוכלים בשר הם יצורים מושחתים שמסוגלים להכניס לפה כל דבר. שלושתנו התווכחנו מאיזה חלק בכלב עושים נקניקייה. דיברנו על הצורה של הנקניקייה ובסוף החלטנו שבטח עושים אותה מהזנב.
בּירג'וּ קיבל ציונים טובים בהודו והצליח בלימודים באמריקה. בסוף כיתה ז' הוא היה התלמיד המצטיין. קרוב לסוף כיתה ח' הוא ניגש למבחן קבלה לבית-הספר התיכון למדעים של ברונקס. קשה מאוד להתקבל לבית-הספר, והמבחן התקיים בבניין גדול של לבנים חומות. אמא ואבא ואני ליווינו את בּירג'וּ למבחן. היה בוקר חמים של אביב, ושלושתנו חיכינו לו על המדרכה מחוץ לבית-הספר. אני זוכר שגדר-רשת גבוהה הפרידה בין המדרכה ובין מגרש הכדורסל של בית-הספר.
בּירג'וּ התקבל לבית-הספר התיכון למדעים של ברונקס, ואותו קיץ נסענו לארלינגטון בווירג'יניה לבלות את החופשה אצל אחותו הגדולה של אבא. כך עשינו בקיץ שעבר, וכמו אז העברנו עכשיו את הזמן על הספה בצפייה בטלוויזיה, או בברֵכת-השחייה של בית דירות סמוך. יום אחד אחר-צהריים הלך בּירג'וּ לברֵכה, צלל והִטיח את ראשו בקרקעית הבטון. הוא איבד את ההכרה ונשאר מתחת למים שלוש דקות.
*
בהתחלה לא הבנתי בדיוק מה אומרים לי. שכבתי על הספה בסלון וצפיתי בטלוויזיה. הטלפון צלצל ומיד אחר-כך נכנסה דודה שלי והתייצבה לידי. דודתי הייתה נמוכה והיה לה שער לבן. "לבּירג'וּ הייתה תאונה," אמרה. דודתי הייתה בגובה מטר וחצי בערך והיו לה פנים מקומטות, אך היו לה שיניים תותבות עם מראה צעיר מוזר. "לקחו את בּירג'וּ לבית-החולים. אני חייבת להגיע לַבית-חולים." אמרה, ונראתה מודאגת. לא ידעתי למה התכוונה. אולי בּירג'וּ היה צריך להגיע לבית-החולים לקבל זריקה.
בן-דודי נָבין היה אתי בבית. הוא היה בן עשרים ושתיים. היו לו פנים עגולות וחיוך ביישני שלא פעם גרם לו להיראות כאילו הוא רוצה למצוא חן. הוא נכנס והתיישב על הספה לידי. בהתחלה החזקנו את הטלוויזיה סגורה כי נראה לא נימוסי לצפות בטלוויזיה כשמשהו רציני עלול לקרות. ואז נתקפנו שעמום ופתחנו אותה שוב.
*
אמא ואני נכנסנו לחדר של בּירג'וּ בבית-החולים. לחדר היו קירות לבנים ואני החזקתי את תיק-הנסיעות השחור שאמא הביאה אתה בנסיעה באוטובוס מניו-יורק. נכנסנו לחדר ונעצרנו ממש אחרי הפתח. "שלא תחשוב שאני לא מאשימה אותך, בּירג'וּ," צעקה אמא. "שלא תחשוב שאני לא חושבת שהכול באשמתך." אמא לבשה סארי צהוב והעור תחת עיניה נראה חרוך ופיה היה פתוח במעוקם. "מה היה בקרקעית של הברֵכה? היה שם זהב? היה אוצר שהיית חייב לקפוץ פנימה לפני שמישהו אחר יגיע אליו?" אמא ואני התקדמנו עוד אל תוך החדר.
בּירג'וּ שכב במיטה עם סורגים. עיניו היו פקוחות לרווחה וכמעט מוכות בהלה, ומסכת פלסטיק שקופה כיסתה את אפו ושפתיו כמו של טייסי-קרב באוויר דליל. אמא לפתה את סורג המיטה, רכנה לפנים ואמרה, "תביט מה עשית. אתה מבין מה עשית?" אמא התחילה להתייפח ואני נבהלתי. לי היה נדמה שבּירג'וּ בוהה למעלה אל דבר בלתי-נראה ושהדבר הזה לוחץ מטה על חזהו. שאלתי את עצמי אם הגז שיוצא מהמסכה הוא שגורם לבּירג'וּ לשכב בשקט. שאלתי את עצמי אם כשיסירו את המסכה בּירג'וּ יתחיל לדבר.
גם דודי ודודתי היו בחדר. כשנכנסנו הם ישבו ליד חלון מוגף ועכשיו קמו על רגליהם. דודתי התקרבה אלינו מתנדנדת מצד לצד בגלל השיגרון בברכיה. "אלוהים משגיח," אמרה וניגשה אל אמא. קודקודה הגיע עד לגובה כתפה של אמי. "אלוהים לא מפסיק להשגיח."
אמא התחילה להתייפח בקול רם ממקודם. החזקתי את תיק-הנסיעות השחור לפנַי בשתי ידיים. זה נתן לי הרגשה שאני עוזר.
אמא גחנה אל מעבר לסורגי המיטה. "אל תדאג," אמרה, "אני פה. אם רופא יתנהג אליך לא יפה אני יחטיף לו ואשאל איך קוראים לו. אם אחות תעקם לך את הפרצוף אני יתלוש לה את השערות."
דודתי כרכה זרוע סביב אמי. "צריך ללכת עכשיו הביתה," אמרה. "מחר בבוקר מנתחים."
קצת אחרי אחת לפנות בוקר יצאנו משם. אף פעם לא הייתי ער עד שעה כל כך מאוחרת.
*
אחי ואני גרנו בחדר קטן עם שטיח כחול וקירות לבנים. לא היו רהיטים בחדר, ואותו לילה אמי ודודתי הקימו מזבח באחת מפינות החדר. הן הביאו קופסת קרטון גדולה מהמרתף וכיסו אותה בסדין לבן עד שנראתה כמעט כמו שולחן. ואז הן הדביקו גלויות עם תמונות של אלים על הקיר מאחורי המזבח, ועל המזבח הן שמו כף, ובקערורית של הכף פתיל ספוג חמאה. כל הלילה הן התפללו לפני המזבח. הן כרעו על הברכיים או השתטחו על הרצפה וזימרו או דיברו אל אלוהים.
אני ישנתי בחדר והן התפללו. האורות כובו ואני ישנתי על יריעת גומאוויר וגבי אל המזבח. מזמן לזמן התעוררתי מן הקולות וראיתי את צללי העשן זולגים על הקירות. פעם אחת התעצבנתי וחשבתי שגם אם ראוי להתפלל בשביל בּירג'וּ, הוא הרי יחלים, ויותר טוב לשתוק ולישון.
בבוקר, כשהגענו לחדרו בבית-החולים, הייתה מיטתו של בּירג'וּ ריקה. כבר לקחו אותו לחדר הניתוח. דודתי, אמי ואני ישבנו על כיסאות לאורך המיטה הריקה וזימרנו תפילות. בלי שחשבנו על כך, כמו איך רצים אוטומטית יותר ויותר מהר במורד של גבעה, התחלנו לזמר יותר ויותר בקול.
כעבור כמה ימים התבצע ניתוח נוסף, להסרת קריש ממוחו של בּירג'וּ, אולי מהמקום שבו פגע ראשו בקרקעית הבטון של הברכה. ואז, כעבור שבוע, עשו עוד ניתוח, הפעם כדי להכניס צינורית גומי אל בטנו. הצינורית הייתה צהובה כמו דונג והוחדרה תחת צלעותיו מימין. רוב הזמן הייתה הצינורית מלופפת וקשורה בגומי לצד גופו, אך כל כמה שעות הגיעה אחות והזינה את בּירג'וּ. היא התירה את קישור הגומי, מתחה את הצינורית לכל אורכה, למעלה מחצי מטר, תקעה מזרק פלסטיק בפתח הצינורית ויצקה אל תוכו פחית של תמיסת הזנה. אני זוכר שכאשר ראיתי את הצינורית בפעם הראשונה, היה המראה בלתי-אפשרי, מוזר ומפחיד, כאילו צבעוני צומח מצד-גופו של בּירג'וּ.
יום-יום באנו להתפלל ליד בּירג'וּ בחדרו בבית-החולים. בהתחלה הצטרפה אלינו דודה שלי, ואחר כך נשארנו רק אמא ואני. ישבנו שנינו ליד מיטתו של בּירג'וּ וקראנו וזימרנו בקול רם מתוך ה"ראמאיאנה" [סיפור עלילותיו של המלך והאל ההודי ראמה]. בשבועות הראשונים הייתה אמא קמה בלילה כל שעה בדיוק להתפלל לפני המזבח. ואז חדלה, ובמקום זה צמה בימי שלישי ושישי.
לפני התאונה של בּירג'וּ האמנתי באלוהים, אבל לא הקדשתי לו הרבה מחשבה. ידעתי שאלוהים קיים ודמיינתי שהוא כמו השמים במובן זה שהוא משגיח על כל אחד וכל דבר, אבל לא ממש מועיל באופן שימושי. עכשיו כשהתפללנו דבר ראשון בבוקר, ואפילו בלילה כשהיינו מתעוררים מאיזה סיבה, התחיל אלוהים להיות דומה לבן-אדם. התחיל להיות כמו בן-אדם שנמצא רחוק. התחלתי לדמיין שאלוהים הוא כנראה כמו הנשיא, עסוק מאוד, אחד שקשה לצפות ממנו לתשומת לב וקשה לשכנע אותו לשנות דעה.
*
הקיץ נגמר. הלימודים התחילו. בבוקר היה מספיק קר בשביל ג'ינס, אבל אחר-הצהריים היה שוב חם. הרבה פעמים חשבתי איך יצא שבּירג'וּ לא הולך ללמוד בבית-הספר למדעים של ברונקס וזה גרם לי להיות עצוב מאוד בשבילו. מיד אחרי התאונה היינו מסוגלים להתפלל רק בדרכים הרגילות. אך עם הזמן כבר הייתה אמא מסוגלת לכתוב מכתבים להוריה ולבקש שיתנו אוכל לברהמינים או שיתקעו מסמר בעץ-משאלות לטובתו של בּירג'וּ. לחבֵרה של אמא, שלא שמענו ממנה כבר שנים רבות, נודע על בּירג'וּ והיא שלחה לנו אפר ממדורה שהייתה חלק מטקס דתי חשוב מאוד. האפר הגיעו בשקית פלסטיק קטנה ואמא שמה את האפר בילקוט קטן וקשרה את הילקוט סביב צווארו של בּירג'וּ.
בדרך לבית-הספר היה עץ אלון גדול שחצי ממנו עמד על המדרכה וחצי על הכביש. איכשהו התחלתי להרגיש כי יעזור לבּירג'וּ אם בכל פעם שאני עובר שם, אני אגע בעץ חמש פעמים ואחרי כל נגיעה אשים את היד על המצח. הייתי עושה זאת ומרגיש נבוך שמישהו עלול לראות אותי וגם שואל את עצמי אם לאלוהים אכפת שאני חולק כבוד לְעץ. שאלתי את אלוהים מה דעתו.
אלוהים אמר, "לא אכפת לי. אני לא מסבך את עצמי בכאלה דברים קטנים."
"תראה, אני רוצה לחלוק לך כבוד," אמרתי. "העץ הוא פשוט צורה של תפילה."
"אנשים הם מוזרים," אמר אלוהים. "אנשים מוכנים לסגוד לכל דבר."
ככה הוא אמר, וצחק, והניד בראשו. אלוהים נראה כמו האיש על קופסת מרלבורו. הייתה שעת לילה, ואני שכבתי על הגומאוויר שלי, ואלוהים ישב על ידי בישיבה מזרחית, בג'ינס ובכובע בוקרים שהצל על פניו. "אני יודע מה יש בלב של האנשים," אמר.
בגלל שלא הייתי בטוח כמה הלב שלי טהור, נעשיתי עצבני. "אלוהים, אתה יודע שאני אוהב אותך."
"אני יודע הכול," אמר אלוהים, וזה נשמע כמו אזהרה.
לא עניתי ופשטתי את רגלי. בדרך כלל כשאלוהים ואני דיברנו, הייתי בהתחלה מעמיד פנים של אחד שפל-רוח ואומר לאלוהים שאני אוהב אותו מאוד. ואז, אחרי שעבר כמה זמן, הייתי מנסה להסיט את השיחה למה שהכי רציתי לדבר עליו והוא, מה אלוהים מתכוון לתת לי בתור פיצוי על התאונה של בּירג'וּ.
חיכיתי בלי לדבר עד שנראה לי שכבר בסדר להחליף נושא. כעבור דקה-שתיים שאלתי, "כמה מפורסם אני יִהיה?"
"אני לא יכול להגיד לך את העתיד."
"למה?"
"כי אני אולי אשנה את דעתי."
"אבל אם תגיד לי שמשהו יקרה, אולי יהיה לך קשה יותר להחליט על משהו אחר."
אלוהים צחק שוב ואני שמחתי שהצלחתי לגרום לו הנאה.
בעצם, התחלנו אלוהים ואני לנהל משא ומתן על הפרסום שלי בעתיד כי הרגשתי שכל זמן שאלוהים ואני עסוקים בזה, הוא לא יתפנה לקבל החלטה סופית בקשר לבּירג'וּ. כעבור זמן-מה פשוט התחלתי ליהנות סתם מהדיבורים על עצמי.
"אז תגיד לי," אמרתי, "כמה מפורסם אני יִהיה?"
"אל תדאג. אתה תהיה כל כך מפורסם, שהפרסום יהיה בעיה."
מצא חן בעיני. ניסיתי לא לחייך. "אני גם צריך להיות עשיר," אמרתי. "אני צריך כסף בשביל אמא ואבא, ואם אתה מעוניין שבירג'ו ימשיך להיות חולה, אז אני צריך כסף בשביל רופאים."
"אתה מאוד אחראי."
"זה לא בשליטה שלי," אמרתי. "חלק מהאנשים בכלל לא אחראים, אבל אני כן. זה בגלל שחינכו אותי כמו שצריך."
"אל דאגה. אתה לא מסוגל אפילו לדמיין מה שמחכה לך."
ופתאום, בבת אחת, נבהלתי. הבהלות הפתאומיות האלה היו קורות לעתים קרובות, ועכשיו, למרות שהקול של אלוהים הבטיח משהו נפלא, המחשבה שיש עתיד הפחידה אותי ואני פקחתי עיניים.
האור היחיד היה הבוהָק שהסתנן מן החלון. שכבתי כשהשמיכה משוכה לי עד הצוואר, ואמא שכבה לידי ונחרה קלות. מבחוץ נשמע קול מכונית עוברת ואני דמיינתי לי את בירג'ו במיטתו בבית-החולים. קרה שהאחיות שכחו לכבות את האור בחדרו, ואז הוא היה שוכב שם לילה שלם כשנורות הפלואורסצנט מזמזמות ומרצדות.
*
לא שלא הבנתי כמה חמור הדבר שקרה לבירג'ו. פשוט האמנתי במזל שלי; שבסוף אלוהים יהיה חייב להגן עלי.
דבר אחד שידעתי על אלוהים הוא שיש יותר סיכוי שהוא יעזור לאנשים טובים מאשר לאנשים רעים או רגילים. לכן היה חשוב להיות טוב מאוד.
אמא הייתה רגילה להתרגז ולהגיד דברים מרושעים. כל יום אחר-הצהריים, בגמר הלימודים, בא בן-דודי נָבין לאסוף ולהסיע אותי לבית-החולים. ושם, בחדר של בירג'ו, אמרה לי אמא פעם אחת: " אף אחד לא אוהב לראות מישהו סובל. זה למה שדודה שלך רוצה שתהיה כאן במקום שתישאר בבית."
"לא נכון. דודה אוהבת אותי," אמרתי מיד וחשתי גאווה שאני בן-אדם מוסרי. "נָבין אוהב אותי. הם פשוט יודעים שאת צריכה חברה."
כל פעם שאמא אמרה משהו רע ואני אמרתי משהו טוב בתגובה, הרגשתי כאילו אני אומר תפילה, כאילו אני עושה קצת עבודה.
אני עצמי הייתי טוב, ודבר נוסף שנתן לי תקווה בנוגע לבירג'ו היה כמה אבא שלי השתנה.
בדרך כלל היה אבא מעצבן אותי. לעתים קרובות היה מתעלם ממני וזה היה טוב, וגם היה עושה דברים מוזרים שאמא הייתה מלגלגת עליהם, כמו ללכת לעתים קרובות לרופאים ולבקש שיעשו לו בדיקת דם או בדיקת שתן, או להביא הביתה מהקפטריה בעבודה מפיות נייר חומות כדי שלא נצטרך לקנות מפיות מהכסף שלנו. אבל אבא גם יכול היה להיות מרושע והיה דומה לבירג'ו בכך שלא הייתה לו בעיה להגיד דברים רעים. אבל עכשיו אבא נראה כמו אדם אחר. כאילו החליט שהוא כבר לא יכול להיות כמו קודם, שהוא צריך להיות מישהו שונה לגמרי.
אבא שלי היה נמוך וחסון, והיה לו שער קצוץ ולפעמים יכולת לראות איך הוא מחליט להיות האדם השונה ההוא. נָבין ואני היינו פוגשים אותו בתחנת האוטובוס בימי שישי בערב כשהגיע מקווינס. פעמים רבות הוא היה עובר דרך דלתות-ההדיפה אל חדר ההמתנה בפנים קודרות, ואז היה רואה אותנו ושפתיו היו מתעקמות בחיוך רחב אך רפה. החיוך הזה, קבוע ולפעמים גם ישר ואפילו לא מתעגל בקצוות, היה נשאר על פניו במשך כל סוף-השבוע, ואם קודם לכן הוא היה קצר-רוח ועצבני, עכשיו היה מתלוצץ ומנסה להרגיע את אמא.
הייתה אחות שלא חיבבה אותנו, לא ברור לי למה, אבל האישה הזאת, אירן שמה, אישה כבדה עם שער שיבה מסולסל, נהגה לומר כי חברת הביטוח שלנו שילמה מעט מדי, ושבגלל אנשים כמונו בתי חולים נסגרים. "בכל מקום יש נחש," היה אבא אומר לעתים ומושך בכתפיו, כאילו לא צריך להתרגש מכך. וגם, בזמן שאירן הייתה בחדרו של בירג'ו בבית-החולים היה אבא מתייצב מאחוריה ומתחיל להפליק בלשונו פנימה וחוצה כאילו הוא נחש.
הפתיע אותי שאבא שלי מתנהג כל כך יפה ונראָה לי שראוי לציין את הדבר באוזני אלוהים. כל בוקר ניסיתי להזכיר את זה כשהתפללתי לפני המזבח. הייתי כורע ברך בזמן שאמא הייתה לובשת מיזע על הסארי שלה לקראת היציאה לבית-החולים והייתי אומר, "תראה איך אבא שלי השתנה! זה כאילו שהוא לקח סכין וחתך מבפנים את כל החלקים הרעים וזרק החוצה."
את כל הדברים האלה הייתי אומר מול המזבח כי בשבילי היה המזבח כמו מיקרופון פתוח שמשדר כל מה שאומרים לידו אל המקום שאלוהים אולי נמצא שם בתבל.
*
ועם כל זאת הזמן חלף. ויום אחד בנובמבר ירד גשם זלעפות והעצים איבדו את כל העלים בבת אחת. ואז הגיע חג-ההודיה ואני חשבתי לי שבקרוב יגיע חג-המולד ואחריו השנה החדשה וכל השנה הבאה לא יהיה אף יום שבו בירג'ו ילך או ידבר.
"המצב נעשֶה גרוע יותר?" שאלתי. היה לילה ואני שכבתי על המזרן שלי ואלוהים ישב לידי ועישן סיגריה.
"מה דעתך?"
"נראה לי שכן." אלוהים הנהן ונאנח. "לפחות חברת הביטוח משלמת את החשבונות."
"כן."
בגלל כובע-הבוקרים היה קשה לראות את הפנים של אלוהים. אלוהים אמר, "צריך לזכור את הטוב כמו שזוכרים את הרע."
"אני יודע."
"אבא שלך מתנהג יפה. בגלל התאונה הוא נעשה אדם טוב."
לא התכוונתי לשאול, אבל בכל זאת שאלתי, "למה אתה לא משפר את המצב של בירג'ו?"
אלוהים התעלם מהשאלה. "בכל דבר שקורה יש משהו טוב."
"מה זה בשבילך שלוש דקות?" שאלתי. "פשוט תשכח את השלוש דקות שבירג'ו היה בברֵכה."
אלוהים נאנח.
"שלוש דקות," אמרתי.
"נשיאים מתים בפחות זמן. מטוסים מתרסקים בפחות זמן."
לא אמרתי כלום.
"אני לא יכול להגיד לך איזה דברים טובים יצאו מהתאונה הזאת."
זה היה בדרך כלל הזמן להתחיל לדבר על הפרסום שלי בעתיד. פקחתי עיניים. אמי שכבה על הצד שלה, שמיכה הייתה משוכה לה עד הצוואר. היא נראתה כמו אישה רגילה. הפליא אותי שאי-אפשר להגיד, רק מההסתכלות עליה, שכל יום, מבוקר עד ערב, היא יושבת בבית-החולים ליד המיטה ששוכב בה הבן שלה פגוע-המוח.
*
לא היו הרבה מוסדות סיעודיים בהישג ידינו שטיפלו בחולים מהסוג של בּירג'וּ. בדצמבר התפנה לבסוף מקום באחד מאלה. המוסד היה בניו-ג'רזי. נצטרך לעזוב את ארלינגטון. זה הפחיד אותי. לעזוב את ארלינגטון נראה כאילו ויתרנו; כאילו קיבלנו עלינו את הדין. החלטתי שאני חייב להתפלל; החלטתי שאני חייב להתפלל כל הזמן.
מכיוון שעונת חג-המולד הייתה מועד-קודש, חשבתי לעצמי שתפילות בזמן כזה הן עוצמתיות במיוחד. אז אם הייתי בבית-הספר וישבתי ליד השולחן בכיתה ופתאום חשבתי על אלוהים, לא היה מודאג מכך שאני מתבזה ובמקום זה עצמתי עיניים וביקשתי מאלוהים שיעזור לבירג'ו. אם צפיתי בטלוויזיה וחשבתי על אלוהים הייתי מצמיד את כפות הידיים ולוחש "הַרֵא רָאמַה, הַרֵא קְרישנָה." אמא לא הרשתה לי לצום, אבל התחלתי לזרוק לפח את שקית האוכל. גם ניסיתי לעצור את הנשימה רגע יותר ממה שצריך ולבקש מאלוהים לתת לבירג'ו את הנשימות שלא בשימוש.
אך ככל שהרביתי להתפלל, נשמעה אמירת השמות של אלוהים מוזרה יותר ויותר. בבקרים הייתי משתטח לפני המזבח ומתפלל, אבל הרגשתי שזה משחק ולא יותר.
*
עמדנו לעזוב את ארלינגטון בשבוע הראשון של ינואר, ובערב חג-המולד ביקשה אמא מהכומר של בית-החולים להיכנס לחדר של בירג'ו ולהתפלל אתנו. אמא ואני כרענו עם הכומר ליד המיטה של בירג'ו.אחר-כך שאל הכומר את אמא אם היא תשתתף בטקסי חג-המולד. "בטח, אבי," היא אמרה.
"גם אני בא," אמרתי.
הכומר הפנה את מבטו אל אבי שישב בכיסא-גלגלים עם ספר בחיקו.
"אני אחכה לאלוהים בבית," אמר.
אותו ערב שכבתי על הספה בסלון וצפיתי בטלוויזיה ב"איזה חיים נפלאים" [סרט-קולנוע (1946) בבימויו של פרנק קפּרה. פנטזיה עצובה עם סוף טוב שמתרחשת בתקופת חג-המולד]. בעיני, מוסר ההשכל של הסרט היה כי אם אתה מספיק אומלל, כמעט כל דבר נחשב לשמחה.
למחרת בבוקר, כשהגעתי לבית-החולים עם הורי, בירג'ו שכב ישן במיטתו ואחות האכילה אותו. האחות החזיקה את הצינורית הרכה הצהובה לפניה באוויר, בראשה מזרק, ובידה השנייה פחית של תמיסת הזנה. למראה בירג'ו השקוע בשינה והצינורית המתוחה לכל אורכה הרגשתי כובד בחזה.
אותו יום לא רציתי להתרחק מהורי, ובמקום שאלך לאולם-המבקרים עם הטלוויזיה הגדולה, ישבתי עם ספר בפינת החדר. ישבתי לי בשקט, אלא שמשהו הרגיש לא בסדר. מחשבותי התערבבו כמו שני משפטים המודפסים זה על זה, וזמנית, בלי סיבה, התחיל לבי לדהור.
היה בוקר מעונן, ובשעות אחר-הצהריים כבר התחיל להחשיך בחוץ. מתישהו הדליקה אמא את האורות, וזמן לא רב אחר-כך התחלתי לבכות. ניסיתי להיות בשקט. התביישתי. לא רציתי שהורי ישגיחו בדמעות ויחשבו שאני בוכה על בּירג'וּ, כי האמת שבכיתי כי אני צריך לעבור לעיר אחרת וללמוד בבית-ספר חדש.
אבא עיין בספר אדום עבה לקראת בחינה למשרה ממשלתית ואמא הכינה רשימה של דברים שאבא צריך לקנות לדירה החדשה, כל דירה שתהיה. כנראה בכיתי לא מעט לפני שאבא שם לב. "מה העניין, גבר?"
"מה קרה?" צעקה אמא. היא נשמעה כל כך מבוהלת כאילו ירד לי דם.
לא ידעתי מה להגיד ולכן אמרתי, "לא קיבלתי שום מתנה לחג-המולד. אני חייב מתנה לחג-המולד. לא קניתם לי מתנה לחג-המולד." ואז, כיוון שאנוכיותי נחשפה, התחלתי לייבב. "אתם חייבים לתת לי משהו. אני צריך לקבל משהו בשביל כל זה." ניגבתי את פני בידי. "כל יום אני מגיע לפה, אז חייבים לתת לי משהו."
אמא ניגשה ומשכה אותי מן הכיסא והצמידה אותי אל בטנה. אבא נעמד לידנו. "מה אתה רוצה?" שאל.
לא הייתה לי תשובה על כך, והדבר היחיד שעלה בדעתי היה "אני רוצה פיצה ואני רוצה חטיף."
אמא ליטפה לי את השערות וקראה לי תינוק קטן שלי. היא לא הפסיקה לנגב את פני בקפל של הסארי שלה. כשהפסקתי לבכות, החליטו אבא ואמא שאבא ייקח אותי בחזרה לביתם של הדודה והדוד.
בדרך לשם עצרנו בקניון קטן. היה קצת אחרי חמש ופנסי הרחוב כבר דלקו. דבר ראשון הלכנו אבא ואני לחנות עיתונים וקנינו חפיסה של שלושה חטיפי שוקולד "מוסקיטרים" וחבילה של גביעוני חמאת בוטנים "ריס". ואז ניגשנו לא רחוק משם לפיצריה אחת. קדמת החנות הייתה קיר זכוכית מכוסה אדים. אבא ואני התיישבנו בתא נפרד לבושים במעילי החורף שלנו. אף אחד משנינו לא פתח את הרוכסן בזמן האכילה. כל אנשי הצוות היו סינים. על הדלפק, ליד הקופה, עמדה טלוויזיה קטנה ועליה מכשיר וידאו שחור. הקולות שעלו מן הטלוויזיה נשמעו כמו חתולים. הקופאית, נערה עגולת-פנים, צפתה במסך וחייכה. הסתכלתי עליה, ועל השמחה שלה, וחשבתי לעצמי, "משהו דפוק אצלי. משהו דפוק אצלי בשכל."
