קוֹנוֵיי (סֶר ריצ'רד קוֹנוֵיי) התעורר מוקדם וניגש לחלון להעיף מבט בגן של משפחת טרווֹר דוֹנָדלדסוֹן. ירוק מדי. גרם-מדרגות טחבי הוליך מכביש-הגישה אל זירה טבעית מדשיאה. היו שם עצים אחדים מן הסוג שציירים אוהבים וכמה ערוגות פרחים עם שפע הבטחות צמחיות שוודאי לא תתמלאנה בסוף-שבוע זה. הקיץ היה עתיר-עלווה, עומד בפסק-זמן בין פריחות, והגנן, אם גם ודאי מן היקרים, נתפס בקלקלתו. את הזירה כיתרה משוכה גבוהה של עצי טקסוס, שהייתה מעמידה רקע מרשים לו הייתה שם חזית איזושהי, ומאחורי המשוכה חסם חורש עבות מן העין את השמים. כמובן, מה שחסר היה צבע. דלפיניום, סלביה, קְניפּהוֹפיה, ציניות, פרחי-טבק, כל דבר. רוכן מהחלון הצרפתי האצילי-למראה, שקל זאת קוֹנוֵיי בדעתו בעוד הוא ממתין לתה-השחרית שלו. הוא לא היה אמן, גם לא פילוסוף, אבל אהב להפעיל את מוחו כשלא היה לו משהו אחר לעשות, כמו בבוקר יום א' הזה, הבוקר הכפרי הזה, שצופן הרבה מאוד אוכל ומעט מאוד דיבורים.
כמו הנוף, גם הביקור היה מועָד לחדגוניות. ארוחת הערב הילכה שעמום, ראשו שלו האפור המטופח, שהבזיק לעומתו מן המראות, היה למען האמת החפץ המבריק ביותר בחדר. ראשו של טרווֹר דוֹנָלדסוֹן היה מסואב, ושל מרת דוֹנָלדסוֹן נערם בתלפיות של תלתלים נוקשים. הסיכוי שישתעמם לא העסיק אותו יתר על המידה, ובצדק. הוא היה איש מנוסה, רב-תושייה ורב-חוסן, ונוסף על אלה – בן-אדם הגון. הדוֹנָלדסוֹנים נפלו ממנו – הם לא נסעו בעולם, לא חבבו קריאה ולא גילו עניין בספורט או באהבה, הם היו עמיתיו לעסקים ולא עוד, קשורים אליו בעניין המשותף להם באלומיניום. אף על פי כן עליו לנסות להשרות נעימוּת בין הסובבים היות שהואילו בטובם להזמין אותו לביתם. "אבל לא קל כל כך להשרות נעימות בין אנשי עסקים," הרהר בעודו מקשיב לצפצוף של שָחרור, לצלצול של כד-חלב, לצמדי-תקתוק רחוקים של משאבה חשמלית. "איננו טיפשים או לא-מתורבתים, אנחנו מסוגלים להפעיל את המוח בשעת הצורך, ללכת לקונצרט כשאיננו עייפים מדי, השקענו – אפילו טרווֹר דוֹנָלדסוֹן – בחוש הומור. אך לדאבוני איננו מפיקים הנאה רבה מכל זה. לא. הנאה לא כלולה בעסקה." עסקים תפסו יותר ויותר מזמנו מאז מות אשתו. הוא הקדיש לכך לא מעט חשיבה פעילה ועד מהרה התעשר.
עתה התבונן בגן היקר המשעמם. הגן השתפר. איש קרב מאחורי משוכת הטקסוס ונכנס פנימה. לבוש היה חולצה בצהוב-כנרית, והרושם היה נכון בדיוק. כל סביבתו הוצתה אור. זה מה שחסַר שם – לא ערוגת-פרחים אלא גבר, שהתקדם בהילוך בוטח במורד הזירה המדושאת, וכשהתקרב ראה קוֹנוֵיי כי חוץ ממה שהוא משתבץ כיאות במערך הצבעים, מדובר בצעיר נאה-למראה. כתפיו היו רחבות, פרצופו גלוי ונוח-להתרשם, ועיניו, שהיו מצומצמות מחמת האור, הבטיחו מזג נעים. זרוע אחת הייתה שלוחה קדימה בכיפוף קל והשנייה תמכה בכד-חלב. "בוקר טוב, בוקר אור," קרא האיש ונשמע שמח בחלקו.
"בוקר טוב, בוקר אור," החזיר לו קוֹנוֵיי. בצעד איתן המשיך האיש בדרכו, פנה שמאלה ונמוג לעבר כניסת המשרתים, ושם קידם את פניו פרץ צחוק. קוֹנוֵיי קיווה כי יחזור באותו המסלול והמתין. "בחור יפה," חשב. "מוצא חן בעיני איך הוא מחזיק את הגוף שלו. עושה רושם של גבר לעניין." אך החיזיון התפוגג, אור השמש חדל, הגן הפך מָשמים ושוב ירוק, המשרתת נכנסה עם תה-שחרית. היא אמרה: "סליחה שאיחרתי. חיכינו לחלב, אדוני." האיש ההוא לא קרא לו "אדוני", וההחסרה הזאת החמיאה לקוֹנוֵיי. לברך אותו "בוקר טוב, אדוני" הייתה צורה פנייה טבעית יותר אל זר קשיש, אורחו של לקוח עשיר. אבל הקול הנמרץ קרא "בוקר טוב, בוקר אור" כאילו היו שווי-מעלה.
לאן הסתלקו עכשיו, הוא וקולו? להשלים את סיבוב החלוקה, להתקבל במאור-פנים בבית אחר בית, ואז אולי לשחות, חולצתו מזהיבה על העשב לידו. שחום-אדמדם עד המותניים, ככה הוא ייראה… איך קוראים לו? הוא מקומי? סר ריצ'רד שאל את עצמו את השאלות הללו בזמן שהתלבש, אבל בלי להט. הוא לא היה אדם רגשני, לא הייתה סכנה שיהיה נרעש כל היום. הוא בהחלט מעוניין לפגוש שוב בחיזיון, ולבלות אתו יום א' שלם, לכבד אותו בארוחה הגונה במלון, לשכור מכונית שינהגו לסירוגין, להזמין אותו לסרט בעיר השכנה, ולחזור אתו, קצת מבוסמים שניהם, דרך כבישי-כפר אפלוליים. אבל זוהי שטות גמורה, גם אם החיזיון יסכים לתכנית. הוא עצמו שוהה אצל משפחת דוֹנָלדסוֹן, וחלילה לו לגמול על האירוח בפרצוף מצוברח. לבוש באפוֹרים עליזים, ירד במרוצה אל חדר-האכילה. מרת דוֹנָלדסוֹן כבר הייתה שם וכעת שאלה אותו איך בנותיו מתקדמות בבית הספר.
ואז הצטרף המארח, מחכך כפותיו ואומר "אהה, אהה!" ובתום הארוחה ירדו אל הגן השני שהשתפל אל המים והתחילו לדבר על עסקים. זאת לא הייתה כוונתם מִתחילה, אך בחבורה היה גם אחד קְליפוֹרד קְלָרק, וכשטרווֹר דוֹנָלדסוֹן, קליפורד קלרק וריצ'רד קוֹנוֵיי הסתופפו יחד מן הנמנע היה לא לדבר על אלומיניום. קולותיהם עָמקו ואת ראשיהם הנידו אם לחיוב או לשלילה כשנזכרו בסכומי העתק שירדו לטמיון בגלל השקעות-נפל או עצה שיושמה לא כהלכה. קוֹנוֵיי גילה כי הוא הנבון בין השלושה ומהיר התפיסה מכולם, וכן המוכשר ביניהם לרדת לעומקו של טיעון. הרגעים נקפו, השָחרור השמיע קול בלי שאיש שעה אליו, גם לא היה מי שהשגיח באזלת ידו של הגנן להצמיח משהו חוץ מפרחי גירניום קמוטים, גם לא שמו לב לגברוֹת על המדשאה שביקשו לשחק קצת גולף. לבסוף קראה המארחת, "טרווֹר! זאת חופשה או לא?" והם חדלו, קצת מבוישים. המכוניות הגיעו, ועד מהרה כבר היו כולם במרחק חמישה מיילים, במגרש הגולף, עומדים בקצהו של טור בליינים כמותם. קוֹנוֵיי היה שחקן טוב והפיק התרגשות ככל שעלה בידו, אך ברגע שהכדור טס באוויר, חש מועקה קלה נופלת עליו. הם שהו שם עד הצהריים. אחרי הקפה הם ירדו אל המים והשתעשעו עם הכלבים – מרת דוֹנָלדסוֹן גידלה כלבי טרייר מסוג סיליהַם. כמה וכמה שכנים הגיעו לתה-מנחה, ולשעשע את החבורה היה עכשיו מתפקידו של דוֹנָלדסוֹן, אשר דימה לראות בעצמו בעל-יוחסין כפרי וביקש להראות עד כמה היטיב להתכשר בתפקיד. דיברו שם לא מעט על תנאי החיים במקום, על קידום נשים בקהילה, על חינוך באמצעות משמעת ועל ציד לא חוקי. בעיני קוֹנוֵיי היה כל זה אווילי ולא-מציאותי. אנשים שאינם פאודלים, שלא ישחקו בפאודליות, וכל שופטי-השלום (זה הוא אמר בקול רם) ראוי שיעברו הכשרה ויקבלו שכר. והיות שהיה בעל-נימוסים הוא אמר מה שאמר בצורה שאינה פוגענית. וכך התגלגל לו היום, ובפסק-הזמן טרם ארוחת הערב הם נסעו בטור לראות חורבה של מנזר. לכל הרוחות, מה להם ולמנזר? כלום. כלום. הוא צד את מראהו של קליפורד קלרק מביט בעוגמה בחלון-שושנה, והייתה לו הרגשה שכולם בלי יוצא מהכלל מחפשים משהו שאיננו שם, שיש כיסא ריק ליד השולחן, שחסר קלף בחפיסת הברידג', שכדור הלך לאיבוד בין שיחי האלגומין, שתֶפר נפרם בחולצה, שחתן האירוע לא הגיע. בדרך לשם עברו בכפר, ובחזרה עברו על פני בית קולנוע שהוצג בו מערבון רב-פעלולים. בשובם נסעו בכבישי-כפר מחשיכים והולכים. הם לא אמרו "תודה! איזה יום נפלא!" את זה חסכו למעמד הפרדה מחר. כל מילה ומילה תהיה נחוצה אז. "כל כך נהניתי, כל כך, היה ממש נהדר!" יזמרו הנשים, והגברים יהמהמו, כאילו ההתרגשות הותירה אותם ללא מילים, והמארח והמארחת יקראו אליהם, "הו, בואו שוב, אם כן, בואו שוב."
אל תוך הרִיק יצנח לו הביקור הקטן הזה, הבלתי-נחשב; כמו עלה הוא יצנח על גבי עלים דומים, אך קוֹנוֵיי תהה האם הביקור הוא, כמו שאומרים, בלתי-מוצלח במיוחד, לא לעניין, האם אחד, אלוף, בזרוע חשופה, נטויה קלות, לא נשא עמו אל מגורי המשרתים איזה כיבוד, שהיה מאוד נחוץ בחדר-העישון. "טוב, אולי עוד נראה, אולי עוד נצליח לגלות," חשב כשטיפס במדרגות אל מיטתו, נושא את מעיל הגשם.
כי הוא לא היה מאלה שמוותרים ורוטנים. הוא האמין בהנאה, היה בעל נפש בת-חורין וגוף פעיל, וידע שלא ניתן להשיג הנאה ללא אומץ וקור-רוח. הזוג דוֹנָלדסוֹן הם בסדר, אבל הם לא כל חייו. בנותיו הן בסדר, אבל אותו הדבר נכון גם לגביהן. נשים הן בסדר והוא כרוך אחריהן, אך מפעם לפעם הוא מרשה לעצמו איזו חריגה. הוא כיוון את השעון המעורר לשעה מוקדמת במקצת ממה שהתעורר בה הבוקר ותחב אותו מתחת לכר, והוא נרדם בארשת-פנים צעירה בהחלט.
השעון צלצל שבע. הוא זרק מבט אל הפרוזדור ואז התעטף במעיל גשם ונעלי בית חמות וניגש לחלון. היה בוקר שקט ונטול-שמש ונראָה מוקדם ממה שהיה באמת. הירוק של העצים והגן היה מכוסה קרום אפור כאילו לא הסיר מישהו את האבק. בתוך כך התחילה המשאבה החשמלית לפעול. שוב הציץ בשעונו והחליק מטה במדרגות והחוצה מן הבית, חצה את הזירה המדושאת וחמק מבעד למשוכת הטקסוס. לרוץ לא רץ, פן יבחין בו מישהו והוא יתבקש לתת הסבר. הוא החיש את צעדיו עד המרב היאה לג'נטלמן, אחד שידוע כאישיות אקסצנטרית, שהתחשק לו לצאת לטיול-בוקר בפיז'מה. "חשבתי להעיף מבט בגן שלכם. לא יהיה זמן לזה אחרי ארוחת-הבוקר" – משהו בכיוון הזה. כמובן, הוא כבר הציץ בו אתמול, וגם בחורש. החורש השתרע עכשיו לפניו, והשמש בדיוק התלכסנה אל תוכו. שני שבילים חצו את שיחי-השָׁרך – רחב וצר. הוא המתין עד ששמע את החלבן מתקרב בשביל הצר. אז החיש את צעדיו והם נפגשו, הרחק מחוג המבט של הנחלה המשפחתית. "האלו!" קרא בקול הנעים השמור עמו למפגשים בחוץ; היו לו כמה סוגי קולות, וחוש טבעי הורה לו מי מהם דרוש.
"האלו! מישהו יצא החוצה מוקדם!"
"אתה בעצמך מוקדם בחוץ."
"ומה עם החלב אם לא הייתי," החלבן חייך מלוא הפה, הטיל ראשו אחורנית, התקרב ונעמד. במבט מקרוב היה לו מראה גס, אחד מעמךָ, מעובדי הכפיים; לפני מאה שנים רמסו את החֶבריָה האלה חזק-חזק אל תוך הבוץ, ועכשיו הם בקעו ופרחו, לא שמים קָצוּץ.
"אתה החלוקה של הבוקר, או מה?"
"ככה זה נראה." ברור שהוא מנסה להיות בדחן – הליצנות המגושמת שיכולה להיות נורא משעשעת אם היא יוצאת מהשפתיים הנכונות. "מה שבטוח לא של הערב. אנ' לא הקצב ואנ' לא החנווני, ולא ההוא מהפחמים."
"גר בסביבה?"
"אולי. אולי לא. אולי מסתובב סתם ככה."
"מתערב שאתה מהסביבה."
"ומה אם כן?"
"אם אתה כן אתה כן. ואם אני לא, אני לא."
החידוד האווילי הזה היה הצלחה גדולה, והבחור התגלגל מצחוק. "אם אתה לא, אתה לא! הו, אתה מצחיק אתה. מה אני יגיד לך! אם אתה לא, אתה לא! ועוד מסתובב בחוץ עם הבגדים מהלילה. אתה מה זה תתפוס התקררות, יגמור אותך! בטח אורח של המלון, לא?"
"לא. של הדוֹנָלדסוֹנים. ראית אותי שם אתמול."
"הו, הדוֹנָלדסוֹנים, מכיר. אתה הסבא'לה הזקן מהחלון למעלה."
"הסבא'לה הזקן… מה שתגיד," וקוֹנוֵיי צבט דרך-לצון את החוטם החוצפני. החוטם נסוג; עושה רושם שהוא רגיל לדברים מהסוג הזה. סביר שהבחורצ'יק לא יסרב לשום דבר (בתנאי שינהלו אותו בחכמה) אולי מדַחף קונדסי ואולי כדי לשאת חן. "הו, אגב…" והוא מישש את החולצה כאילו הוא מבקש לעמוד על איכותו של הבד. "מה רציתי להגיד?" ואז נתן משיכה מטה לרוכסן באזור הצוואר. נחשף לא מעט. "הו, אני יודע – מתי הסיבוב הזה שלך מסתיים?"
"אחד-עשרה בערך. למה?"
"למה לא?"
"בערך אחד-עשרה בלילה. חה-חה. תפסתי אותך. אחד-עשרה בלילה. בשביל מה אתה שואל את כל השאלות ההם? אנחנו לא מכירים, נכון?"
"בן כמה אתה?"
"תשעים, כמו אתה."
"מה הכתובת שלך?"
"לא מפסיק, מה! דווקא מוצא חן בעיני! שואל שאלות אחרי שאני אומר לך 'לא' ."
"יש לך חברה? שמעת פעם על פַּיְנט? שמעת פעם על שניים?"
"מה אתה אומר. תפסיק." אבל הוא האריך רוח בעת שהאצבעות לפתו ועיסו את זרועו, והניח ארצה את כד החלב. ניכר שהוא משועשע. שנשבה בקסם. שהתפתה ושעוד נגיעה אחת הוא נופל ברשת.
"אתה נראה כמו אחד עם גוף טוב," התנשף הגבר הקשיש.
"די, תפסיק… בסדר, אני בא אתך."
קוֹנוֵיי, לבו עלה על גדותיו. כך, בדיוק כך, יש להתייחס למנעמי החיים הקטנים. הם הבינו זה את זה בדייקנות שאין מוצאים אצל אוהבים. הוא הניח את פניו על העור החמים מעל עצם הבריח, ידיים דחפו אותו קלות מאחור, ועוד-מעט-קט חלפה לה התחושה שחתר לקראתה כה בחכמה. הייתה חלק מן העבר. צנחה כמו פרח על פרחים דומים.
הוא שמע "אתה בסדר?" גם זה נגמר, חלק מעבר שונה. שוכבים היו בעומק החורש, ששרכים צמחו בו לגובה רב. קוֹנוֵיי לא ענה, נעם לו לשכב ככה שרוע ולהשקיף מבעד לכפות השרכים אל אמירי העצים הרחוקים ואל השמים הכחולים-הבהירים, להרגיש את העונג הצרוף מתפוגג.
"זה מה שרצית, לא?" הצעיר, שעון על מרפקיו, הביט בו מלמעלה בדאגה. נעלמו החספוס והחציפות; הוא רק רצה לדעת האם סיפק את הסחורה.
"כן… נחמד."
"נחמד? אמרת נחמד?" פניו קרנו והוא דחק אותו קלות עם בטנו.
"ילד נחמד, חולצה נחמדה, הכול נחמד."
"באמת?"
קוֹנוֵיי שיער כי הבחור שחצן, כמו רבים וטובים, ועל כן הכביר מחמאות לשמח אותו, שיבח את יפי-תארו, את עוצמת ההדיפה והדחיפה; היה הרבה מה לשבח. הוא נהנה לעשות זאת ולראות את הפנים הרחבות אורות ולהרגיש עליו את הגוף הכבד. המחמאות היו חפות מכל ציניות; הוא באמת התפעל והכיר טובה.
"אז נהנית, מה?"
"מי לא היה נהנה?"
"חבל שלא אמרת לי אתמול."
"לא ידעתי איך."
"הייתי פוגש אותך איפה שאני שוחה. יכולת לעזור לי להתפשט, היית אוהב אד'זה. אבל אסור להתלונן." הוא שלח יד ומשך והעמיד את קוֹנוֵיי על רגליו, הבריש את מעיל הגשם שלו ויישר אותו. כמו חבר ותיק. "יכולנו לחטוף על זה שבע שנים, מה?"
"לא שבע שנים, אבל היינו חוטפים כהוגן. שיגעון, לא? למה שיהיה אכפת למישהו אחר אם לך ולי לא אכפת?"
"הו, אני מתאר לי שהם צריכים למלא את הזמן שלהם במשהו," והוא הרים את כד החלב ופנה ללכת משם.
"חצי דקה, נערי – בבקשה קח את זה ותקנה לך משהו קטן," והוא שלף שטר-כסף שהביא עמו אם יזדקק.
"לא עשיתי אד'זה בשביל כסף."
"אני יודע שלא."
"לָ-א-א, שנינו פושעים בדיוק אותו דבר… לָ-א-א… תשמור לך את הכסף."
"אני אשמח אם תיקח אותו. אני מתאר לעצמי שאני יותר עשיר ממך, וזה יועיל מתישהו. למשל, לצאת עם החברה שלך, או בשביל החליפה הבאה החדשה. אבל תעשה, כמובן, מה שבא לך."
"אתה באמת יכול להרשות לעצמך?"
"באמת."
"טוב, אני אמצא איך לבזבז אד'זה, על בטוח. אנשים לא תמיד מתנהגים כל כך יפה כמו אתה."
היה ראוי שקוֹנוֵיי יחמיא לו בחזרה. האירוע היה תפל וגס ועם זאת שניהם התנהגו ללא דופי. הם לא ייפגשו שוב והם לא התוודעו בשמותיהם. אחרי לחיצת יד אמיצה, נפנה הצעיר וירד בשביל, וכתמי שמש וצל אצו-רצו על גבו. הוא לא הסתובב, אך זרועו שנשתלחה לצדדים כדי לא לקפח את שיווי-המשקל, נופפה לשלום נפנוף מניח את הדעת. השביל השתפל, הבחור נעלם מן העין. הוא חזר אל חיי עצמו, ומבעד לדומיית הבוקר היה אפשר לשמוע אותו גועה בצחוק אצל המשרתות.
קוֹנוֵיי המתין כמתוכנן דקות אחדות ואז עשה את דרכו חזרה גם הוא. שפר מזלו. הוא לא פגש איש לא בזירה המדושאת ולא על המדרגות, ואחרי ששהה בחדרו כדקה הגיעה המשרתת עם תה-שחרית. "אני מצטערת שהחלב שוב הגיע מאוחר, אדוני," אמרה לו. הוא נהנה מהתקרובת, הוא התרחץ והתגלח והתלבש כמי שפניו העירה. דמותו של עירוני מן המעלה היא שנשתקפה במראה כשירד במדרגות בצעד קל. המכונית הגיעה אחרי ארוחת הבוקר להסיע אותו לתחנה, והוא דיבר בכנות גמורה כשאמר לבני הזוג דוֹנָלדסוֹן שבילה סוף-שבוע נעים במיוחד. הם האמינו לו, ופניהם אורו. "בוא אלינו שוב, בוא שוב, בבקשה," קראו עם שהמכונית החליקה לדרכה. ברכבת עיין בעיתונים פחות מהרגלו וחייך לעצמו יותר מן הרגיל. מאוד נעם לו איך צדק לגמרי בנוגע לאיש זר ועד לפרטים הקטנים, כמו מרקם עור-הגוף. זה החמיא להָבילוּתו. זה חיזק את הכרתו בכוחו.
שבועות אחדים לא התראה עם טרווֹר דוֹנָלדסוֹן. ואז נפגשו בלונדון במועדון שלו, לשיחת עסקים ולארוחה קלה. נסיבות שאינן בשליטתם ציננו כלשהו את ידידותם. בעטיה של היערכות חדשה בעולם הכספים, עמד עתה ביניהם ניגוד-עניינים, ואם האחד היה צפוי להרוויח מאלומיניום, היה השני צפוי להפסיד. לפיכך הייתה השיחה זהירה. דוֹנָלדסוֹן, החלש בין השניים, הרגיש אחריה עייף ומודאג. למיטב זיכרונו, לא עשה טעות, אבל ייתכן ששגה בלא-יודעין והוא עתיד עתה להיות עני יותר ולאבד את מעמדו במחוז. הוא הביט באיבה במארח שלו; הלוואי שיכול היה להזיק לו. סר ריצ'רד היה מודע למתרחש, אבל לא הרגיש איבה שכנגד: ראשית, הוא עמד להרוויח ושנית – לשנוא לא משך את לבו מעולם. זוהי כנראה הפעם האחרונה שהם נועדים יחד חברתית; ועם זאת הפעיל את קסמו הרגיל. הוא גם רצה לברר במהלך הארוחה עד כמה השגיח דוֹנָלדסוֹן בסכנה שהוא שרוי בה. אחרי שביקרו בשירותים ושטפו ידיים בכיורים סמוכים התיישבו זה מול זה אל שולחן קטן. במרחבי החדר הארוך ישבו צמדים נוספים של קשישים, אוכלים, שותים ומשוחחים בשקט, נותנים הוראות למלצרים. הם החליפו ביניהם שאלות לשלומה של מרת דוֹנָלדסוֹן ולשלומן של העלמות לבית קוֹנוֵיי וגם הערות מבדחות בענייני גולף. ואז אמר דוֹנָלדסוֹן, ושינוי חל בקולו:
"מדברים רק על גולף, והיתרון הגדול בימים אלה הוא שיש גולף ממש בכל מקום. חשבתי שהמגרש אצלנו טוב בתור מגרש כפרי קטן, אבל הוא הרבה מתחת לממוצע. זוהי אכזבה לשנינו, כי באנו לגור שם בעיקר בשביל הגולף. האמת היא שהחיים בכפר הם בכלל לא מה שהיה נדמה לנו בהתחלה."
"כך שמעתי."
"אשתי מרוצה, כמובן; יש לה את הכלבים שלה, יש לה את הפרחים שלה, את עסקי הצדקה – למרות שבימינו לא מקובל לדבר על 'צדקה'. אני לא יודע למה. דווקא הייתי חושב שצדקה זאת מילה מוצלחת. היא מנהלת 'המכון לקידום האישה' כל עוד יש הסכמה על כך, אבל קוֹנוֵיי, קוֹנוֵיי, לא היית מאמין איזה נשים יש לנו בכפר, לא רציניות. הן לא בוחרות את גברת דוֹנָלדסוֹן לנשיאה כל שנה כדבר המובן מאליו. היא מתחלפת בתפקיד עם הנשים של הפועלים החקלאיים."
"הו, זוהי רוח הזמן, כמובן. כל אחד נתקל בזה בצורה כזאת או אחרת. אני, למשל, כבר לא זוכה לאותה יראת-כבוד מצד הפקידים שלי."
"אבל עבודה באיכות טובה יותר אתה מקבל מהם בוודאי," אמר דוֹנָלדסוֹן בעגמה.
"לא. אבל אולי הם אנשים טובים יותר."
"טוב, אולי הגברות ב'מכון לקידום האישה' הופכות לנשים טובות יותר. אבל אשתי מפקפקת בכך. הכפר שלנו הוא ביש-מזל במיוחד, זה ברור, בגלל המלון המחפיר הזה. יש לו כזאת השפעה רעה. היה לנו מקרה יוצא דופן לאחרונה בבית המשפט, שקשור אל המלון."
"הוא באמת נראה לי צעקני מדי. לא פלא שהוא מושך את הלקוחות הלא-נכונים."
"גם היו לי צרות-צרורות עם 'מועצת המחוז הכפרי' על סילוק הפחים, וצרה נוספת – משהו שבאמת מוציא מהדעת – על זכות המעבר בשדות של הכנסייה. זה כמעט גרם לי לאבד את הסבלנות. אני באמת שואל את עצמי לפעמים אם נהגתי בשכל כשקברתי את עצמי באזור כפרי וכשניסיתי להועיל בעניינים מקומיים. אין הכרת תודה. אין מאור פניים."
"אני מאמין לך לגמרי, ואני יודע שלא הייתי רוכש נכס כפרי, גם אם הנוף היה יפה כמו שלך, וגם אם יכולתי להרשות לעצמי. אני מסתפק בדירת שירות בעיר ואני מחזיק בקתה קטנה מרוהטת לחופשות עם בנותי, וכשיסיימו את בית הספר אארח אותן אצלי חלק מהזמן וחלק מהזמן אשלח אותן לחו"ל. אני לא חסיד של אנגליה ואין בּלתָה, גם אם האנגלים הם נחמדים לא פעם. שנעלה ונשתה קפה?"
הוא עלה במרוצה במדרגות, ובזריזות, שהרי גילה מה שביקש לדעת. דוֹנָלדסוֹן מרגיש לא טוב. הוא תקע אותו בכורסת עור נמוכה והביט בו כשעצם את עיניו. זהו זה: דוֹנָלדסוֹן מרגיש שאינו יכול להרשות לעצמו את "הבית הקטן" שלו והוא ממעיט בערכו כדי שאף אחד לא יופתע אם יוותר עליו כליל. ובינתיים הייתה נקודה אחת בשיחה שקוֹנוֵיי היה שמח להרחיב בה אחרי שגמרו לדבר על עסקים: "המקרה היוצא דופן" שקשור במלון המקומי.
כשנשאל על כך, פקח עכשיו דוֹנָלדסוֹן את עיניו שדמו יותר ויותר לעיני חסילון. "הו, זה היה מקרה משהו-משהו," אמר. "אני יודע, כמובן, שדברים כאלה קיימים, אבל הנחתי בתמימותי שהם מוגבלים לפיקדילי. בכל אופן, העקבות הובילו אל המלון, ובעלת המלון כמעט פרחה נשמתה, ואני לא חושב שתהיה לנו בעיה כזאת בעתיד. פריצוּת בין גברים."
"אלוהים אדירים!" אמר סר ריצ'רד בלי להתרגש. "שחור או לבן?"
"לבן, בבקשה. איזה ביזיון, אבל אני לא מסוגל לשתות עכשיו קפה שחור, למרות שאני מעדיף אותו בהרבה. אתה מבין, כמה מאורחי המלון – יש שם בר, וכמה מהתושבים התרגלו להיכנס לשם אחרי הקריקט כי הוא נראה להם יותר אופנתי מהפּאבּ הישן המקסים עם הסכך ליד הכנסייה – אתה בטח זוכר את הפאב ההוא. תושבי הכפר הם סנובים איומים, זה אחד הגילויים המאכזבים כשאתה בא לגור שם. יצא לבר שם רע מסוג מסוים, במיוחד בסופי-שבוע, מישהו התלונן במשטרה, העמידו מעקב, והתוצאה הייתה המקרה היוצא דופן הזה… אכן, אכן, לא הייתי מאמין. קצת חלב, בטובך, קוֹנוֵיי, אם אפשר, ממש קצת, אסור לי לשתות אותו שחור."
"אוי, אני מצטער. אולי תיקח ליקר?"
"לא-לא, תודה. אפילו זה אסור לי, במיוחד אחרי ארוחה."
"נו, בוא – אני אקח אם אתה תיקח. מלצר, אפשר לקבל שני קוניאק כפול?"
"הוא לא שמע אותך. עזוֹב."
קוֹנוֵיי לא רצה שהמלצר ישמע אותו. הוא ביקש לו תירוץ לצאת מהחדר ולהיות רגע עם עצמו. לפתע קפצה עליו דאגה פן נקלע החלבן לאיזו תסבוכת. הוא בקושי חשב עליו מאז – לו עצמו היו חיים מלאים מאוד, כולל פרשיית אהבים עם אישה תרבותית, שהייתה מבשילה והולכת – אבל איש לא יוכל להשתוות אליו, אל הבחור ההוא, בהגינות או בכנות, או בקסם הגופני המיוחד לו. זאת הייתה הרפתקונת חמודה ותוססת להפליא. ופרידתם זה מזה הייתה מושלמת. איזה ביש-מזל אם הבחורצ'יק הסתבך! פשוט אפשר לבכות. הוא שטח מעין תפילה, הזמין שתי כוסות קוניאק וחזר והצטרף אל דוֹנָלדסוֹן בצעד הקל הנמרץ הנהוג עמו. עם שהוא עוטה עליו את השיריון העתיק שהתאים כל כך למידותיו, שאל: "איך נגמרה פרשת המלון?"
"הגשנו נגדו תביעה."
"רציני עד כדי כך?"
"טוב, ככה חשבנו. האמת שהייתה מעורבת כנופייה של כחצי תריסר, אבל תפסנו רק אחד. אמא שלו, אם לא אכפת לך, היא הנשיאה של 'המכון לקידום האישה', ולא נמצאה בה ההגינות להתפטר! אני אומר לך, קוֹנוֵיי, האנשים האלה הם לא מהחומר שאנחנו בנויים. מעמידים פנים כאילו, אבל הם לא. ומה עושים עם ההתפכחות הזאת, ומה בקשר לזכות-המעבר. אני חושב בכל הרצינות להסתלק משם בשנה הבאה, לעזוב את מה שנקרא נאות-הכפר שיתבשלו במיץ של עצמם. שחיתות שלא תיאמן. האיש ההוא עשה רושם נורא ואיום על בית המשפט ולא הרגשנו ששישה חודשים, שזה המקסימום שמותר להטיל, הולם את חומרת העבֵרה. וכל העסק היה כל כך מקומם – המניע היחיד שלו היה כסף!"
רווח לקוֹנוֵיי. לא ייתכן שזה החבר שלו; רודף-בצע גדול הוא לא.
"ועוד היבט לא נעים – לפחות בשבילי – האיש נהג לקחת את הלקוחות שלו לגן שלי."
"אוי כמה מרגיז!"
"זה התאים לנוחות שלו, אלא מה! יש לי חורש קטן – לא ראית אותו – שמתפרש עד למלון, אז הוא יכול בקלות להביא לשם אנשים. שביל שאשתי אוהבת במיוחד – המוני פעמוניות באביב – שם תפסו אותם. אתה יכול לתאר לך איך זה הצליח להשניא עלי את המקום."
"מי תפס אותם?" שאל, מחזיק את הכוס שלו מול האור; הקוניאק שלהם כבר הגיע.
"השוטר המקומי. אכן נפל בחלקנו אוצר נדיר – שוטר עם עיניים פקוחות. לפעמים יש לו טעויות בשיפוט – היה לו במקרה הזה – אבל מה שבטוח, הוא אחד שלא מחמיץ דברים, ובזמן שהוא ירד באחד השבילים האחרים, שביל ציבורי, הוא ראה חולצה צהובה מבריקה בין הקוצים – אוּפּס! תיזהר!"
"אוּפּס!" קוֹנוֵיי התיז כמה טיפות ברנדי. אוי ואבוי, אוי ואבוי! כאן קשה לטעות. הוא הרגיש מועקה עמוקה וגם לא מעט אשמה. אחרי המפגש המוצלח ביניהם, החליט כנראה הבחור להשתמש בחורש כאתר-פגישות. איזה עולם אכזרי וטיפשי. איזה מסכן, ולחשוב על הבחורצ'יק הזה, הנעים והבלתי-מזיק, חבול והרוס… כל כך מיותר כל העניין – ושתסגיר אותו החולצה שהוא היה כל כך גאה בה… קוֹנוֵיי לא נהג להתרגש בקלות, אבל הפעם חש חרטה רבה וחמלה.
"טוב, אז הוא זיהה מיד את החולצה ההיא. היו לו סיבות טובות לעקוב אחרי מי שלבש אותה. והוא תפס אותו, תפס אותו. אבל הגבר השני התחמק. הוא לא עצר אותם על המקום כמו שהיה צריך לעשות. אני חושב שהוא באמת היה המום, לא יכול להאמין למראה עיניו. דבר ראשון, זה היה בשעה כל כך מוקדמת – בקושי שבע בבוקר."
"שעה משונה," אמר קוֹנוֵיי והניח את הכוס מידו ושיכל את ידיו על ברכו.
"הוא הבחין בהם כשקמו מהמקום אחרי המעשה. הוא גם ראה כסף עובר מיד ליד, אבל במקום לרוץ לשם מיד הוא הגה תכנית משוכללת ובלתי נחוצה לגמרי להפתיע את הצעיר בקצה השני של הבית שלי. וכמובן שיכול היה לתפוס אותו בכל זמן, בכל זמן. טעות מטופשת בשיפוט. חבל מאוד. הוא עצר אותו רק ב-7:45."
"היו אז מספיק ראיות למעצר?"
"היו שפע ראיות מהסוג הפיזיולוגי – אם אתה מבין למה אני מתכוון. איזה מקרה, הו, איזה מקרה! וחוץ מזה היה עליו הכסף, מה שאימת את האשמה שלו."
"לא יכול להיות שהכסף קשור לסיבוב החלוקה?"
"לא. זה היה שטר, ומהסיבוב היה לו רק כסף קטן. וידאנו את זה עם המעביד שלו. אבל איך הצלחת לנחש שהוא היה בסיבוב חלוקה?"
"אתה סיפרת לי," אמר קוֹנוֵיי, שמעולם לא התבלבל כשאירע ונכשל בלשונו. "ציינת שהוא היה בסיבוב חלוקה ושאמו קשורה לאיזה ארגון מקומי שמרת דוֹנָלדסוֹן מתעניינת בו."
"כן, כן, 'המכון לקידום האישה'. טוב, אחרי שהשוטר שלנו הסדיר את כל זה, הוא ניגש אל המלון, אבל אז כבר היה מאוחר מדי, חלק מהאורחים אכלו ארוחת-בוקר, אחרים כבר עזבו, הוא לא יכול היה להסתובב שם ולחקור כל אחד, ואף אחד לא זיהה לפי התיאור את האיש שנשלף מתוך השיחים."
"מה היה התיאור?"
"זקן בפיז'מה ומעיל גשם – היושב-ראש שלנו היה להוט מאוד לשים עליו יד – אתה זוכר את היושב-ראש שלנו, ארנסט דרֵיי, פגשת אותו במעוננו הקטן. הוא נחוש בדעתו לעקור משורש דברים מן הסוג הזה, אחת ולתמיד. היי, כבר אחרי שלוש. אני חייב לחזור לעבודה. רוב תודות על הארוחה. אני לא יודע למה דיברתי כל כך הרבה על הנושא הקצת-דוחה הזה. יותר טוב אם הייתי מתייעץ אתך בנוגע לחוק-המעבר."
"בפעם אחרת, בוודאות. כבר יצא לי פעם לבדוק את הנושא."
"מה דעתך על ארוחה קלה אתי שבוע מהיום?" אמר דוֹנָלדסוֹן, שזכר את הסכסוך העסקי שלהם ונעשה עליז עד אי-מנוח.
"שבוע מהיום? לא. אני לא יכול. הבטחתי את היום הזה לבנותי הקטנות. לא שהן עדיין קטנות. הזמן טס, מה? אנחנו כולנו לא נעשים צעירים יותר."
"עצוב אבל נכון," אמר דוֹנָלדסוֹן והניף עצמו מכורסת העור העמוקה. כורסאות דומות, ריקות או מלאות אנשים דומים לו, נסוגו לעומקו של החדר, והלאה משם, מתחת לכרכוב כבד, עישנה אח קטנה. "אתה לא מתכוון לשתות את הקוניאק שלך? הוא מצוין."
"יש לי פתאום רתיעה – אתה רואה, אני לא פטור מגחמות." בעת שקם על רגליו הרגיש קוֹנוֵיי חולשה, הדם עלה לראשו והיה נדמה לו שהוא עומד ליפול. "תגיד לי," אמר, תופס בזרוע של אויבו ומוליך אותו אל הפתח, "הזקן במעיל הגשם – איך זה שהבחור שתפסתם לא שלח אותכם בעקבותיו?"
"הוא ניסה."
"הו, הוא ניסה?"
"כן, באמת, והוא גם היה להוט לעשות את זה כי הבהרנו לו שהוא ישוחרר אם יעזור לנו לבצע מאסר רציני. אבל כל מה שאמר הוא מה שכבר ידענו – כי האיש בא מהמלון."
"ככה הוא אמר, באמת? מהמלון?"
"אמר עוד פעם ועוד פעם. בקושי אמר משהו אחר, בעצם כאילו הוא חוטף עוד רגע איזה התקף. עמד שם, עם הראש זרוק אחורנית והעיניים עצומות, ונבח אלינו 'מלון. תְ'צמדו למלון. אני אומר לכם שהוא בא מהמלון.' אמרנו לו שלא יתרגש כל כך, ואז הוא התחיל להתחצף, מה שרק הזיק לו אצל ארנסט דרֵיי, כמו שאתה מתאר לעצמך, וקרא לבית המשפט חבורה של ממזרים שדוחפים את האף. תיכף ומיד סילקו אותו מהאולם ובדרך החוצה הוא צעק אלינו בחזרה – בחיים לא תאמין למה שאני הולך להגיד – הוא צעק שאם זה לא מפריע לו ולסבא הזקן ההוא, למה שזה יפריע למישהו אחר. דנּו בתיק בכל תשומת הלב והגענו למסקנה שצריך להעביר אותו לבית המשפט המחוזי."
"איך קראו לו?"
"אבל אנחנו לא יודעים, אמרתי לך, לא הצלחנו לתפוס אותו."
"אני מתכוון לזה שכן הצלחתם לתפוס, הבחור מהכפר."
"ארתור סְנֶצ'פוֹלד."
בין כך ובין כך הגיעו לראש המדרגות. שוב ראה קוֹנוֵיי את בבואת פניו בראי, והיו אלה פני איש זקן. בתנועה חטופה הדף מעליו את טרווֹר דוֹנָלדסוֹן וירד למטה והתיישב ליד כוס הליקר שלו. הוא ניצָל הוא ניצל, הוא יכול להמשיך בקריירה שלו לפי המתוכנן. אלא שגלי בושה הציפו אותו. להגיד תפילה? – אבל למי? ועל מה? הסתבר לו כי דברים קטנים עשויים להפוך לגדולים, והוא לא היה מעוניין בגדולה. הוא לא די טוב לזה. לרגע חשב כי יסגיר עצמו ויעמוד למשפט, אך איזו טובה תצמח מזה? הרי יביא חורבן על עצמו ועל בנותיו, ישמח את אויביו ולא יושיע את המושיע שלו. הוא נזכר בתחבולותיו הקטנות להשיג לו קצת תענוג, ואת ההיענות טובת-המזג, הפרצוף הקונדסי, הגוף המוכן-ומזומן. הכול נדמה כה שולי. הוא שלף פנקס וכתב לו את השם של מאהבו, כן, המאהב שנכנס לכלא כדי להציל אותו, כדי שלא ישכח את השם. ארתור סְנֶצ'פוֹלד. את השם הזה שמע פעם אחת, ולעולם לא ישמע אותו שוב.
