מיס גאמה, מורתנו, אמרה שאני זקוק לתספורת, אמא שלי אמרה שאני זקוק לתספורת, אחי קְריקוֹר אמר שאני זקוק לתספורת: כולם רצו שאסתפר. הראש שלי היה גדול מדי בשביל אנשים. יותר מדי שֹער שחור, אמרו אנשים. כל אחד שאל: "מתי כבר תסתפר?"
היה בעירנו איש-עסקים מגודל בשם הנטינגטון, שהיה רגיל לקנות ממני עיתון-ערב כל יום. האיש שקל מאה ועשרה ק"ג, היו לו שתי מכוניות קאדילק, שש מאות אקרים אדמה ויותר ממיליון דולר בבנק "ואלי"; וגם ראש קטן בלי שֹער, ממש בקָצה של האיש, במקום שכולם יכלו לראות. הוא הכריח פועלי מסילה לבוא מרחק גדול מחוץ לעיר לראות את הראש שלי. "עם מזג אוויר טוב ובריאוּת, יש שֹער על הראש," נהג להגיד.
מיס גאמה לא אהבה את הגודל של הראש שלי. "אני לא מציינת שמות," אמרה יום אחד, "אבל אם בחור מסוים בכיתה הזאת לא ייגש לספָּר באחד הימים הקרובים להסתפר, הוא יישלח למקום יותר גרוע מהמקום הזה."
היא לא הזכירה שום שם. היא רק הסתכלה ישר עלי.
מצא חן בעיני שאנשים מרוגזים עלי, אבל יום אחד ניסתה ציפור קטנה לבנות קן בשֹערות שלי.
ישנתי על הדשא תחת העץ בחצר שלנו והנה עפה ציפור מהעץ אל הראש שלי. פקחתי עיניים, אבל לא זזתי. לא היה לי מושג שיש לי ציפור בשֹערות עד שהתחילה לשיר. אף פעם, בכל ימי חיי, לא שמעתי קול של ציפור ברור כל כך.
ואז עלה בדעתי שמשהו כאן לא בסדר. לא בסדר שציפור קטנה תקנן בשֹער של מישהו. לכן קפצתי על רגלי ומיהרתי העירה להסתפר, והציפור עפה הכי רחוק שאפשר לעוף בנשימה אחת.
ברחוב מֶריפּוֹזָה היה ספר ארמני בשם ארם, שבעצם היה חוואי, או אולי פילוסוף. אני לא יודע. מה שאני יודע הוא שהייתה לו חנות קטנה ברחוב מֶריפּוֹזָה ושבּילה את רוב הזמן בקריאת עיתונים ארמניים, בגלגול סיגריות, בעישון הסיגריות ובמעקב אחר העוברים ושבים. מעולם לא ראיתי אותו מספר מישהו, אבל אני משער שאדם או שניים נכנסו לחנות שלו בטעות.
נכנסתי לחנות של ארם ברחוב מֶריפּוֹזָה והערתי אותו. יושב היה ליד שולחן קטן, לפניו ספר ארמני פתוח, וישֵן.
אמרתי לו בארמנית, "תעשה לי תספורת? יש לי עשרים וחמישה סנטים."
"אה," הוא אמר, "אני שמח לראות אותך. איך קוראים לך? תשב. קודם כול אני מכין קפה. אה, יש לך ראש מלא שֹערות כהוגן."
"כל אחד רוצה שאני יעשה תספורת," אמרתי.
"ככה זה עם אנשים," אמר, "תמיד אומרים לך מה לעשות. מה רע בקצת שֹער? למה ההתנהגות הזאת? 'תרוויח כסף,' הם אומרים. 'תקנה בית-משק.' תעשה ככה. תעשה אחרת. אה, הם לא מוכנים לתת לבן אדם לחיות בשקט."
"אתה יכול לעשות אֶתְזֶה?" אמרתי. "אתה יכול לספר אותי ככה שהם לא ידברו על זה שוב הרבה זמן?"
"קפה," אמר הספר. "קודם נשתה קצת קפה."
הוא הביא לי כוס קפה ואני שאלתי את עצמי איך זה שלא ביקרתי אצלו קודם, אצל האיש אולי הכי מעניין בעיר. ידעתי שהוא איש לא-רגיל מהאופן שבו הוא התעורר כשנכנסתי לחנות, מהאופן שהוא דיבר והתנועע. הוא היה בן חמישים בערך ואני הייתי בן אחת-עשרה. הוא לא היה יותר גבוה ממני ולא יותר שמן, אך הפנים שלו היו של איש שגילה את האמת, של מי שיודע, של איש חכם ועם זאת הוא אוהב את כולם ואינו אכזר.
כשפקח את עיניו, כאילו אמר מבטו: "העולם? אני יודע עליו הכול. על רשע ושנאה ופחד. אבל אני אוהב את כולו."
הרמתי את הכוס הקטנה אל שפתי ושתיתי את הנוזל השחור החם. הטעם היה טוב מכל מה שטעמתי עד אז.
"שב," אמר בארמנית והתחיל לספר לי על העולם.
הוא סיפר לי על הדוד שלו מִיסָאק שנולד במוּש.
שתינו את הקפה ואז קמתי ונדחקתי אל תוך הכיסא והוא התחיל לספר אותי. התספורת הייתה הכי גרועה מכל התספורות שהיו לי, אבל הוא סיפר לי על דודו המסכן מִיסָאק ועל נמר-הקרקס. הוא לא היה ספר אמיתי. הוא רק העמיד פנים שהוא ספר כדי שאשתו לא תנדנד לו יותר מדי. הוא עשה את זה כדי למצוא חן בעיני אנשים. כל מה שהוא רצה לעשות זה לקרוא ולדבר עם אנשים טובים. היו לו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות, אבל כולם היו דומים לאשתו והוא לא הצליח לדבר אתם. כל מה שהם רצו לדעת זה כמה כסף הוא מרוויח.
"דודי המסכן מִיסָאק," אמר לי, "נולד לפני הרבה זמן במוּש והיה ילד שובב ובכל זאת לא היה גנב. הוא היה מסוגל להתאבק עם שני נערים יחד מכל שכונה בעיר, ובשעת הצורך גם עם האבות והאמהות שלהם באותו הזמן. גם עם הסבים והסבתות שלהם," אמר.
"אז כולם אמרו לדודי המסכן מִיסָאק, 'אתה חזק, מִיסָאק; למה שלא תרוויח כסף בהתגוששות?' וככה הוא עשה. עוד לפני שהיה בן עשרים, הוא שבר את העצמות של שמונה-עשר אנשים חזקים. וכל מה שהוא עשה עם הכסף זה לאכול ולשתות ולתת את השאר לילדים. הוא לא רצה כסף."
"אה," אמר, "זה היה מזמן. היום כל אחד רוצה כסף. אנשים אמרו לו שבאחד הימים הוא יצטער, וכמובן שהם צדקו. אנשים אמרו לו לשמור על הכסף שלו כי יגיע היום שהוא לא יהיה חזק ולא יהיה לו כסף. והיום הזה הגיע. דודי המסכן מִיסָאק היה בן ארבעים וכבר לא חזק ולא היה לו כסף. הם צחקו עליו והוא הסתלק. הוא נסע לקונסטנטינופול. ואז נסע לווינה."
"וינה?" שאלתי. "הדוד שלך מִיסָאק נסע לווינה?" "כן, בהחלט," אמר הספר. "דודי המסכן מִיסָאק נסע להרבה מקומות. בווינה," אמר, "הוא לא מצא עבודה וכמעט מת ברעב, אבל אפילו כיכר לחם הוא לא גנב! לא, הוא לא גנב כלום. ואז הוא נסע לברלין. גם שם, דודי המסכן מִיסָאק כמעט מת ברעב."
גוזר היה את שֹערי על ימין ועל שמאל. ראיתי את השֹער שלי השחור על הרצפה והרגשתי איך הראש שלי מצטנן מרגע לרגע. מצטמק מרגע לרגע. "אה , ברלין," הוא אמר. "העיר הכי אכזרית בעולם. רחובות על רחובות, בתים על בתים, אנשים על אנשים, אבל אף דלת לדודי המסכן מִיסָאק, אף חדר, אף שולחן, אף חבר."
"אה," אמרתי, "בדידותו של היחיד בעולם. בדידות נוראה זאת של בני האדם."
"וככה בדיוק היה בפריז," אמר הספר, "ובלונדון, בניו-יורק, בדרום אמריקה. ככה בדיוק בכל מקום ומקום, בכל רחוב ורחוב, בית ובית, דלת ודלת, שום פינה בעולם לדודי המסכן מִיסָאק."
"אה, אלי," התפללתי. "חוס עליו."
"בסין," אמר הספר, "פגש דודי המסכן מִיסָאק ערבי אחד שעבד בקרקס צרפתי. הערבי ודודי מִיסָאק שוחחו בטורקית. הערבי אמר, 'אחי, אוהב אתה אנשים וחיות?' ודודי מִיסָאק אמר, 'אחי, אוהב אני כל דבר ודבר בעולמו של אלוהים. אנשים וחיות, דגים וציפורים וסלעים, אש ומים, כל מה שנראה ושאינו-נראה.' והערבי אמר, 'אחי, אפילו נמר אתה מסוגל לאהוב?' ודודי מִיסָאק אמר, 'אחי, מובן שאני מסוגל.' אה, דודי מִיסָאק היה איש די אומלל. הערבי שמח מאוד לשמוע על אהבתו של הדוד לנמרים, כי גם הוא היה אדם אמיץ מאוד. 'אחי,' הוא אמר לדודי, 'עד כדי כך שהיית יכול לשים את הראש שלך בפה שלו הפתוח?' "
"חוס עליו, אלי," התפללתי.
"ואז," המשיך ארם הספר, "דודי מִיסָאק אמר, 'אחי, הייתי יכול.' והערבי אמר, 'תצטרף לקרקס? אתמול סגר הנמר מתוך אי-זהירות את הפה שלו סביב הראש של סימון פֶּריגוֹר, ואין יותר בקרקס מי שישווה לו באהבתו ליצירי כפיו של אלוהים.' לדודי מִיסָאק נמאס מן העולם והוא אמר, 'אחי, אצטרף לקרקס ואשים את הראש שלי בפה הפתוח של הנמר הקדוש של אלוהים תריסר פעמים ביום.' 'אין צורך בכך,' אמר הערבי. 'יספיק פעמיים ביום.' וכך הצטרף דודי המסכן מִיסָאק אל הקרקס הצרפתי בסין והתחיל לתקוע את הראש שלו בפה הפתוח של הנמר."
"הקרקס נסע מסין להודו," אמר הספר, "מהודו לאפגניסטן, מאפגניסטן לפרס, ושם, בפרס, קרה הדבר. הנמר ודודי המסכן מִיסָאק נעשו חברים טובים מאוד. בטהרן, ברובע העתיק, הנמר התחיל להתפרע. היה יום חם מאוד, וכולם היו מצוברחים."
"הנמר הרגיש מאוד מרוגז ורץ כל היום ממקום למקום. דודי המסכן שם את הראש שלו בפה של הנמר, שם בטהרן, בעיר המכוערת הזאת בפרס, ובדיוק כשעמד להוציא אותו מהפה של הנמר, סגר הנמר את מלתעותיו."
קמתי מן הכיסא וראיתי זָר בראי – את עצמי. הייתי מפוחד וכל השֹער שלי נעלם. שילמתי לארם הספר עשרים וחמישה סנטים והלכתי הביתה.
כולם צחקו עלי. אחי קריקור אמר שהוא לא ראה בחיים שלו תספורת כל כך גרועה.
אבל בעיני היא הייתה בסדר.
במשך שבועות לא חשבתי אלא על דודו המסכן של הספר, דוֹד מִיסָאק, שנמר-קרקס מלק לו את הראש, וציפיתי ליום שבו אזדקק שוב לתספורת, שאז אוכל לגשת שוב למספרה של ארם ולהאזין שוב לסיפורו על איש אבוד ובודד ונתון תמיד בסכנה, לסיפור העצוב על דודו המסכן מִיסָאק. סיפורו העצוב של כל בן-תמותה.
בחלק מהטקסט התהפכו האותיות. תקנו זאת בבקשה
ליאורה
גם אני אהבתי לקרוא את סרויאן, אבל מזמן לא הגיע לידי ספר שלו.
הסיפורים ממש חמודים. נהניתי
תודה
נהדר