שאלות רוֹוְחוֹת I אלגרה גודמן (נ' 1967)

פיבּי גילתה שהבית כמעט לא השתנה. אותם רהיטים, אותן כרית-נוי מרופטות באותם מקומות על הספה, ממש אותה ערמה של כתבי-עת. הוריה של פיבּי, מְלָני ודן, נראו בדיוק כמו ביום שעזבה, ולכן מכונת-הקפה החדשה הבהילה אותה.

"מאיפה זה?"

"אמא שלך קנתה."

"הישנה נשברה," אמרה מְלָני, מגוננת על עצמה. כמובן, פיבּי יכלה לראות כי המכונה החדשה עמדה בדיוק במקום שעמד פעם מְכָל השיירים. מיום שהלכה למכללה פסק איסוף שיירי-מזון לקומפוסט. מותק, זה כל כך הסריח, הצטדקה מְלָני.

עם זאת, הוריה של פיבּי שתלו אתה ירקות כשהייתה קטנה. הם שכרו שיפוצניק לבנות לול בחצר האחורית. הלול עמד עכשיו ריק, רק כמה נוצות פלומתיות עופפו ברוח. בתחילת שנת הלימודים טרף שועל את התרנגולת סְקָאוּט. כעבור כמה שבועות, נעלמה קֶרי, אחותה של סקאוט. בסמסטר האביב, הלכה לעולמה התרנגולת האחרונה – מרת דאלָוויי. לפעמים תהתה פיבּי על רמת הטיפול שמרת דאלוויי זכתה לקבל ממְלָני ודן. כל כך מהר הם עברו לביצי מרכול.

"אני אקח את אלה," אמר דן.

"לא, זה בסדר." פיבּי כיתפה את תרמיל-הגב וגררה במדרגות את תיק-הנסיעות הענקי. הוריה הלכו אחריה בחוסר-שקט, כורעים תחת כובד שאלות שלא נשאלו. היא באמת גמרה עם החבר שלה? עברה לצורת-חיים אוטרקית? היא תוכל להירשם שוב ללימודים?

"תני לי לעזור לך להעביר את זה דרך הדלת." דן תפס בתחתיתו של תיק-הנסיעות הרים והדף אותו כמו נקניקייה מבעד למסגרת הדלת. פיבּי כבר הייתה בפנים, ועכשיו נפלו עיניה על רכישה לא-מוכרת נוספת – מכשיר אימון, אֶליפּטיקל, באמצע חדרהּ. "אפשר להזיז אותו." דן התנגד לקנייה. הוא צפה, ובצדק, שהמכשיר יצבור אבק. לדן היו בעיות בברך והוא אף פעם לא התאמן.

"נוריד אותו למרתף," אמרה מְלָני. את המכשיר היא הציבה בחדרה של פיבּי, כי שם היא הרגישה קרובה יותר אל בתהּ. שתי ציפורים במכה אחת. היא התגעגעה לבת שלה והיא ניסתה להוריד במשקל. אבל הגעגועים גברו על המוטיבציה, ואחרי כמה וכמה דקות של תרגול הייתה מוצאת עצמה בדרך כלל שרועה על מיטתה של פיבּי.

כשהפעילה את המכשיר, שמעה פיבּי רעד-צליל כשל פעמונים.

"ברוך/ה הבא/ה…." היה כתוב על המסך הקטן. "בן/בת כמה את/ה?"

פיבּי הקלידה "100".

בלי למצמץ שאלה המכונה "כמה את/ה שוקל/ת?"

פיבּי שבה והקלידה "100".

"קניתי לך חלב-אורז," אמרה מְלָני. "ועוגיות שיבולת-שועל," הוסיפה בתקווה. פיבּי נראית כל כך רזה. שערה הבלונדיני הארוך איבד את קפיציותו והזדנב במורד הגב; היא אספה אותו בגומייה רב-תכליתית.

מְלָני פתחה את חדרון-הארונות וחשפה לעין תיבות עם בגדים וצעצועים, ארגזים של משחקי-קופסה ותצרפים, בהם "שונית המחסום הגדולה" [שונת אלמוגים באוסטרליה, הגדולה בעולם] ו"מערכת השמש". באצטבה העליונה היו מונח הכינור של סבתא ג'ין בתיבתו המרופדת אריג חום, אבל אף אחד מהם לא התייחס אליו.

דן אמר "אפשר לחזק את הארגזים האלה."

מְלָני אמרה,"אני אשיג עוד קולבים."

"היי, כמעט חצות. אין לכם עבודה מחר?" פיבּי הדפה את הוריה בכיוון המסדרון.

מרוב עייפות היא אפילו לא צחצחה שיניים. היא התפשטה מכל בגדיה והחליקה אל בין המצעים הנקיים.

בבוקר המחרת לא ירדה פיבּי למטה.

"היא או.קיי.?" שאלה מְלָני.

"למה את מתכוונת? היא לגמרי תשושה, זה ברור." דן דיבר כאילו מְלָני פספסה את הנקודה לגמרי, למרות שהיה לא פחות מודאג ממנה. הוא ריחף לו במטבח בעוד מְלָני שוטפת כלים. אחר עלה בעקבותיה במדרגות, ושניהם חיכו במסדרון, כל אחד מהם מקווה שהשני יקדים וינקוש בדלת. בתם בבית, בטוחה מרע אבל שותקת. הם הרגישו שמחה גדולה ואימה גדולה.

בסוף קראה מְלָני, "פיבּי?"

לא הייתה תשובה.

"תני לה לנוח," אמר דן.

בלי חמדה, הם נסעו לעבודה, איש-איש במכוניתו, דן בדרך ל"חברת הביטוח הפרוגרסיבית" ומְלָני ל"מרכז הבריאות של ניו-גרזי". בעשר היא שלחה מסרון לפיבּי: השארתי לך גרנולה. בצהריים שלחה עוד אחד: הצלחת לישון? ואז באחת: פיבּי? את שם?"

עדיין לא הייתה תשובה. פיבּי באמת ישנה? חדרה היה שקט שלא כדרך הטבע. שום רשרוש, שום נשימה לא הסתננו מן הסדקים מסביב לדלת. מה אם היא עשתה לעצמה משהו? לקחה משהו? סיממה את עצמה למוות?

מְלָני כבר התכוננה לנסוע הביתה ואז קיבלה מסרון מפיבּי: כן.

תודה לאל. מְלָני הרגישה אסירת-תודה ומטומטמת. עכשיו תוכל להמשיך את היום. ואז שאלה את עצמה: האם כן פירושו ברור שאני פה; תרדי ממני? או שפירושו אישור מקיף יותר? כן, הו כן, גרנולה עם זרעי פשתן, פתיתי שיבולת-שועל, חמוציות מיובשות.

בימים הראשונים האזינה פיבּי למוזיקה באוזניות. היא הודיעה שהיא פורקת את המזוודות, אבל לא תלתה את חולצותיה ולא מילאה את מגרות השידה.

כשהיה לה כוח, היא משכה והוציאה בגדים נקיים מתיק-הנסיעות שלה. בלילה השאירה את הכבסים המלוכלכים על הרצפה. אחרי שכבר השתמשה בכל החולצות והלבנים שברשותה, עשתה כביסה. אחר כך התקינה חבל-כביסה בחצר האחורית. דן ראה אותה מחלון המטבח קושרת קצה אחד של חוט ניילון למרפסת האחורית ואת השני לעץ התפוחים. עושה עבודה יפה. אפילו מצאה גיגית של אטבים. בזה אחר זה תלתה את בגדיה על החבל. אחרי פרץ הפעילות הזה, היא התעופפה חיש פנימה ושכבה לישון.

"היא בטוח זקוקה לזה," תירץ דן.

"אנ' לא יודעת" אמרה מְלָני.

הם זכרו כמה הרבתה לישון בשובה ממחנות קיץ, אבל עכשיו זה אחרת. כעבור שבוע בבית, היא עדיין התקשתה להישאר ערה.

מְלָני חששה ממוֹנוֹ, מקרציות, ממחלת ליים. שוב ושוב אמרה, "אני חושבת שצריך לאשפז אותך." אבל פיבּי אמרה לא.

"מה הוא עולל לך?" דן לא הפסיק להאשים את האקס של פיבּי.

"אוי, תפסיק," אמרה פיבּי. הוא באמת חושב שאני אספר לו משהו על החבר שלי?

"יכול להיות שאת בהיריון?" שאלה מְלָני, כשמצאה פעם את פיבּי לבדה.

"אמא!"

מְלָני חיפשה תמיד אחר דיאגנוזה; דן חיפש את מי להאשים.

כל יום חיכתה פיבּי בחדרה עד שיצאו לעבודה. אחר כך הייתה יורדת למטה וממיינת את הצילומים בטלפון שלה. צילומים מהמכללה; צילומים מהחווה ומהשנה שלקחה לה חופשה. זה ארך הרבה זמן, כיוון שהייתה בוחנת כל צילום וצילום לפני שהעלימה אותו. פעם אחת אזרה עוז ויצאה אל החצר האחורית. היא סקרה את הלול הריק. היא הסיעה את אופניה מהמוסך וניפחה את הצמיגים. ואז הסיעה אותם חזרה פנימה.

היא הרגישה מופרדת מגופה, יציר-רפאים. היא חייתה כמו אמילי דיקנסון. כן, ממש. הלוואי! שום שיר לא צץ במוחה, גם אם להתבודד היא ידעה מצוין. פיבּי עקבה אחרי ילדים ששיחקו מעברו השני של הרחוב ודמיינה שהיא משלשלת מחלון חדרהּ סלסילה עם לחם-זנגוויל כמו שדיקנסון עשתה. בטח היו עוצרים אותה על זה. אוכל מזָרים, אלרגיה לאגוזים. במקום זה היא תרגלה דילוג מהיר מתריס לתריס.

לפנות ערב חזרו הוריה כמו ציפורים מפטפטות. הבית היה קטן, הקירות דקים, ולמעלה מסדרון אחד צר, אז פיבּי שמעה את כל הוויכוחים. כמה זמן זה עוד יימשך? היא עוד תוכל להירשם מחדש אחרי אוגוסט? כבר הייתה צריכה להתחיל את השנה השלישית. חייבים לשלם על סמסטר הסתיו? לא! ברור שלא, הכריז דן. במיוחד אם היא לא הולכת לשיעורים. טוב, אז מה צריך לעשות? מה צריך להגיד? בשנה השנייה היא גרה עם כריס, ועכשיו הם כבר לא ביחד. אבל מה זה אומר? ומה יקרה מעכשיו? פיבּי שלווה באופן מפחיד. לא אומרת כלום, לא עושה כלום, לא רוצה כלום. מְלָני הייתה סבורה שהיא חייבת להתייעץ במישהו. דן אמר, נהדר, נראה אותך מכריחה אותה ללכת לטיפול.

מקשיבה במיטה, נזכרה פיבּי איך הוריה התקוטטו כשהייתה ילדה. פעם אמר אביה לאמהּ: "אם את כל כך אומללה, תעזבי," אז אמא שלה קמה ונסעה משם במכוניתה. אחרי שעה חזרה. היא לא הרחיקה מעבר לאדיסון [עיר בניו-ג'רזי].

כבר מגיל צעיר החזיקה פיבּי את המשפחה שלא תתפרק. מְלָני הייתה עייפה. דן היה חסר-סבלנות. לכן פיבּי עבדה קשה ככל האפשר. מתמטיקה, שירה, פיזיקה וכינור מילאו את ימיה – במיוחד הכינור. בשנותיה בתיכון היא התאמנה לפחות שלוש שעות ביום. עכשיו, כשהוריה משתלחים זה בזו, היא חשבה על דרכים להרגיע אותם. תירשם ל"עבודה מעשית". לתעודת הוראה. תִלמד ניהול באמנות. תחבר תכנית לחמש השנים הבאות. הבעיה הייתה לקום מן המיטה. רוב הימים היא הצליחה, אבל לא תמיד הגיעה עד תחתית המדרגות.

נאמן לטבעו, איבד דן ראשון את הסבלנות. בארוחת הערב הוא פנה אל פיבּי ואמר: "אז ככה, את נמצאת כאן כבר כמעט שבועיים."

מְלָני התערבה, "זה הבית שלה, דן."

"את ישנה כמה, שתים-עשרה, ארבע-עשרה שעות ביום?"

מְלָני אמרה, "רואים עליה שהיא הרוסה."

דן המשיך לדבר ישירות אל פיבּי. "מה שאת עושה זה לא בריא ולא הוגן."

" 'הוגן' באיזה מובן?" תבעה מְלָני לדעת.

"לא הוגן לכל השאר! מהיום והלאה יהיה לנו תקנון ביתי. ראשית-כול, אין פיג'מה ליד השולחן."

מְלָני מיחתה, "היא לא לובשת – "

"אתמול היא לבשה. שנית-כול." דן השתהה לחשוב על הנקודה השנייה. "לא ישנים יותר מעשר שעות. את חייבת לקחת את עצמך בידיים!"

מְלָני עזבה את השולחן.

מאוחר אותו לילה שמעה פיבּי קרקוש כלים מן המטבח ואת מְלָני נוזפת בדן: "אי-אפשר להגיד למישהו סתם לקחת את עצמו בידיים."

דן אמר: "אני לא אלך על ביצים כשבתי בת העשרים מידרדרת."

"היא לא מידרדרת, היא מתאוששת."

"היא בנסיגה למטה!"

ממקומה במיטה, רגליה מתחפרות מתחת לשמיכות, דמיינה פיבּי את עצמה כמו גזר דו-רגלי או תפוח-אדמה גמדי.

"היא לא נוהגת במכונית, היא אפילו לא רוכבת על האופניים שלה. בגיל שתים-עשרה היא הייתה יותר פעילה. עשר! אני הולך לדבר אתה על זה."

"אתה יודע שזה לא יעזור."

"הו, עכשיו את מדברת מניסיון?"

קולה של מְלָני קרטע. "אני יודעת שזה לא עוזר."

"אז מה את מציעה?"

 

למחרת בארוחת הערב אמרה פיבּי להוריה שהיא מצטערת. היא ממש, ממש מצטערת.

"אל תתנצלי," אמר דן. "אל תשבי כאן ותתנצלי. תקומי ותעשי משהו."

מְלָני אמרה שהיא תשטוף כלים. כשסיימה, ישבה עם מְלָני על הספה בעוד דן התרווח על כיסא-העבודה עם המחשב הנייד.

מְלָני אזרה קצת אומץ וחבקה את פיבּי. "היית גדולה."

זה היה עלוב, ועל כן פיבּי לא ענתה לה.

"פרדה זה דבר קשה. אבל את תתגברי, "אמרה מְלָני.

נכלמת על דברי אמהּ, טפחה פיבּי על כתפה של מְלָני.

מְלָני היססה. ואז אמרה: "דוד סטיב ודודה אנדראה באים לפה עם הילדים ביום שישי. או.קיי.?"

"למה את שואלת? את מבקשת ממנה רשות?" סטיב היה אחיו של דן וגר במרחק של כחמישה ק"מ בלבד.

"אני לא מבקשת."

"ככה זה נשמע."

"אני לא שאלתי שאלה, אפילו אם זה נשמע ככה!"

"אוי, אלוהים," אמרה פיבּי. "תפסיקו."

הקטטה פסקה בן-רגע. הוריה הפנו אליה מבט מאיר, מייחל. בתם שבה לתחייה.

האם ציפו לנאום חשוב? למניפסט? לא היה לה לפיבּי לא זה ולא זה.

"רק רציתי לתת לך התראה," אמרה מְלָני.

"זה בסדר," אמרה פיבּי. דוד סטיב ומשפחתו לא ישָנו אצלה כלום לטוב או לרע. פיבּי בקושי זכרה באיזה כיתה הדודנים שלה.

 

בשישי בערב בלשה פיבּי אחר הדוד והדודה מבעד לחלון הסלון. כבר הרבה זמן לא ראתה אנשים מקרוב. כשהתקרבו אל הבית הם נראו לה מוכרים ומגושמים גם יחד, כמו חיות שלמדו ללכת על הרגליים האחוריות. אנדראה החזיקה בקבוק יין. סטיב נשא עמו כרית אורטופדית לגב בצורת טריז. בכניסה התגודדו נייט וזק מאחורי הוריהם.

"אנחנו מסתכלים על מכללות," אמרה אנדראה לפיבּי. "תוכלי לספר לנייט על מישיגן."

מְלָני ודן החליפו מבט, אבל פיבּי לא נעלבה. היא התבוננה בדודנה הצעיר – מגודל מאוד, חסכן במילים, מתחכך בגופי-התאורה. זק נתקל בשולחן-צד ומוטט משקולת-נייר מזכוכית, אך היה זריז דיו לתפוס אותה ביד אחת.

"כל הכבוד," אמר נייט, שלא שאל את פיבּי על מישיגן.

שלושת הילדים ישבו יחד באחד מקצות השולחן, ושלווה שרתה שם. זק ונייט טרפו את צלי-הבקר של מְלָני ופיבּי ניקרה באורז-הפרא בצלחתה. המבוגרים לבדם ניהלו את השיחה והדיון נסב על סופחי-לחות. הם שוחחו על עניינים גשמיים ובמקביל לא הסירו את מבטם מהילדים. זה לא שמישהו עשה השוואות. רק שהבחורים צמחו כל כך ופיבּי נראתה – הרוסה. מה זה הבגדים שהיא לובשת? אף אחד לא שאל בקול, אך מְלָני ידעה שגיסתה תוהה בינה לבינה. השמלה הממוחזרת של פיבּי הייתה כחולה-דהה ןבעצם חסרת צורה. לא שמלה אלא התנצלות של שמלה. למה? מְלָני קוננה בלי קול.

"טוב לחזור הביתה?" שאלה אנדראה את פיבּי. "נחמד ושקט?"

פיבּי אמרה, "אני מעסיקה את עצמי."

דן התקשה להסתיר את פליאתו.

מְלָני נכנסה למתח, אך אנדראה זיהתה הזדמנות. "מה עם הכינור?"

רגע אחד לא ידעה פיבּי על מה מדברת דודתה. ואז נזכרה בכלי-הנגינה של ג'ין, מונח סגור בחדרון-הארונות. "אנ' לא יודעת," אמרה. "הפסקתי."

"מה?" אמר סטיב. בניו לא קיבלו כלום מאמו כשנפטרה בשנה שעברה.

"היא תחזור לנגן," אמר דן.

אבא המסכן, הרהרה פיבּי. אל ייאוש!

"מתי הפסקת?" שאל סטיב.

"כאילו, לפני שנה."

אפילו דודניה לטשו עיניים, מעכלים את החדשות. הם הרי גדלו על הרסיטלים של פיבּי והקונצרטים המשפחתיים. המוזיקה שלה – אינסופית, בלי מילים, מורכבת. כל החיים שלהם הם היו משתתקים ומקשיבים.

אנדראה אמרה לאטה: "טוב, זה חבל."

פיבּי ידעה למה היא מתכוונת; הכינור היה שווה המון כסף. "אולי מישהו אחר יכול להשתמש בו – "

"הו, לא, את לא מתכוונת," קטע אבא שלה את דבריה.

מְלָני אמרה, "ג'ין רצתה שאת תשתמשי בו."

"היא רצתה שמישהו ישתמש בו," תיקן אותה סטיב.

"זאת הייתה המשאלה של ג'ין," אמרה מְלָני, ויותר לא דיברו על כך.

השאר התרווחו בכיסאותיהם. דן רתח, סטיב ואנדראה לא כעסו, אבל היו מופתעים ומאוכזבים. או. קיי., מעלים עשן.

אותו לילה לא הצליחה פיבּי לישון בגלל הכינור. קודם בקושי השגיחה בנוכחותו, אבל עכשיו חשה אותו בחדרון-הארונות, זנוח, סובל. מתנתה של ג'ין נדמתה לה כמו חפץ פגוע. חדרון-הארונות, חדרה, ביתה קטנים מהכיל את הדם המשתפך מן הכינור ההוא. דם הספיג את השטיח, הכתים את הקירות. ואף על פי כן היא לא צרחה; היא לא זזה, חיכתה שהשמים יתבהרו.

אור-היום לא יפציע. השמש לא תזרח. היא הדליקה את האור והתגנבה מן המיטה. חרש-חרש נשאה את התיבה מטה במדרגות, סרקה את ארונות-המטבח ואת מדפי המזווה. המטבח היה מבולגן מדי, מבואת-הרפש [mudroom – מקום לתליית מעילים רטובים וחליצת נעליים עם בוץ] לחה וקרה. היא צנחה על הספה והתנדנדה קלות, מחזיקה במתנה הלא-פתוחה של ג'ין. הוריה מצאו אותה שם בבוקר ישֵנה.הכינור היה מונח בעדינות על שולחן-הקפה.

"אוי, מותק," אמרה מְלָני. פיבּי פקחה את עיניה והתיישבה ואמא שלה אמרה: "הם הרגיזו אותך."

"לא הייתה להם שום זכות," פתח דן.

אבל פיבּי קטעה אותו. "הם היו בסדר. הכול בסדר."

"הכול לא בסדר," אמר לה דן. "תסתכלי על עצמך."

היא ניסתה להסתכל על עצמה, יושבת על הספה במכנסי טריינינג וחולצת-טי עם הכתובת "אינטרלוקן". היא אימצה את ברכיה אל החזה. נכון, היא נסערת, אבל הלילה עבר ורגשי-האשם שלה שככו.

מְלָני חששה לעזוב את פיבּי בבית כל היום.

"אין מה לדאוג," אמר פיבּי לאמהּ.

"תוכיחי לי," אמר דן.

"אני יוצאת לטייל," אמרה פיבּי.

"יוצאת לאן?" שאלה מְלָני.

"סתם להזיז את הגוף."

ברגע שהוריה עזבו את הבית לבשה פיבּי חולצה נקייה, הסתרקה ויצאה החוצה, ממצמצת אל אור-השמש. ואז הרגישה מטופשת כי לא היה לה לאן ללכת, שום-דבר לעשות ושום תיק לקחת אתה. היא נסוגה חזרה אל הבית, לקחה את הכינור של ג'ין ונשאה אותו כמו שנושאים תיק-מסמכים אל קצה הרחוב ואז מעבר לפינה. הֶסֵעית עצרה שם ופיבּי עלתה. האוטובוס היה בחינם, מלא חציו סטודנטים. פיבּי בחרה מושב ליד החלון ונסעה מקמפוס לקמפוס – בוּש, ליווינגסטון, דָגלֶס. היא עקבה אחר העצים המרשרשים ליד מפעל "רָריטן" וראתה עלה או שניים ארגמניים בכל מרחבי העלווה הירוקה. זה היה השבוע הראשון של ספטמבר.

למחרת בבוקר, אחרי שהוריה יצאו לעבודה, שוב שמה פיבּי פניה החוצה, בידה הכינור. הביתה חזרה אחרי שלוש, ישבה במטבח והביטה במצרכים שאמא שלה קנתה לכבודה. שיבולת שועל ואגוזים ודגנים, ונבט-חיטה וקוקוס לא-ממותק, צרורים בתוך שקיות על השיש במטבח. אף אחד לא אכל מהם. אביה פסח על ארוחת הבוקר. הוא צווה להשגיח על רמת הכולסטרול, אבל לא השגיח. אמא שלה כרסמה שוקולד איסלנדי מגורען, שהיה שמור בקופסת נעליים בארון שמעל המקרר.

פיבּי חיממה מראש את התנור וערבבה גרעינים ואגוזים עם קוקוס וחתיכות של זנגוויל וקלתה הכול על שני גיליונות של נייר אפייה. התוצאה הייתה כמות מכובדת של גרנולה גושית שהיא חילקה לשקיות בגודל חטיף.

"זה בשבילך," הושיטה לאמהּ שקית קטנה בערב. "וזה בשבילך," הושיטה אחת לאביה.

"זה נורא," אמר לה אביה.

"דן," אמרה מְלָני.

"לא אהבתי את נימת הקול שלך," אמרה לו מְלָני מאוחר יותר, כשהיו לבדם.

"איזה נימה?"

"את הסרקאזם והעוינות שלך."

"ככה אני מדבר," אמר. "זה הקול הטבעי שלי. העוינת זה את."

"אני רק – "

"תקשיבי לעצמך!"

למחרת בבוקר עלתה פיבּי שוב על האוטובוס של הקמפוס. היא ירדה בספריית "נייט" וישבה על המדרגות. לא היה לה כרטיס ספרייה, אבל בתור אחת שמחזיקה כלי-נגינה היא יכלה להיחשב כתלמידה. האפשרויות מצאו חן בעיניה. היא יכולה להיחשב כסטודנטית למוזיקה; היא יכולה להיחשב כתיירת; או אחת שמטיילת סתם. העלים חגו, אך עדיין היה חמים. היא ישבה על מדרגות הספרייה וחשה את שמש-סוף-הקיץ.

כשחזרה הביתה הראתה למְלָני מאמר על ירקות ממשפחת המצליבים. "פיבּי?" התחילה אמא שלה, לא סיימה, אבל שאלה בלבה, את באמת אוכלת דגנים? מרגישה יותר טוב? מה הכוונה ב"יותר טוב"?

ההורים של פיבּי נפגשו עם פסיכולוג בהמלצת עמיתה של מְלָני. הדוקטור יעץ להם לחכות בסבלנות ולאפשר לפיבּי להוביל את התהליך. אבל לאן פיבּי מובילה? היא אהבה לכבות את כל  האורות בבית. הוריה היו יושבים בסלון ופיבּי הייתה מכבה את כל האורות סביבם. אפשר בהחלט לשבת בחושך, אמר אביה. בימים אלה החזיקה את הכינור בסלון, אבל אף פעם לא ניגנה בו. היא אהבה להניח רגל חשופה על התיבה הסגורה.

מְלָני שאלה אם תהיה מוכנה ללכת אתם לפסיכולוג. פיבּי אמרה, לא תודה. מְלָני שאלה את פיבּי אם היא רוצה לקחת שיעורים אצל המורה שלה לשעבר. פיבּי ענתה בעליצות, "לא ממש."

היא עלתה על הרכבת העירה, ישבה עם הכינור. הרכבת שקשקה דרך ברוּנזוויק, ראוויי ואליזבת. כשהביטה מן החלון ראתה פיבּי ספסלים שחורים ונוף בלתי-נגמר של גדרות-תיל.

כשהגיעה לתחנת פֶּן, חשבה להסתובב קצת, אולי לבקר את הקברים המצריים במטרופולין. היא קנתה כרטיס-רכבת/אוטובוס ונכנסה לתחתית, אבל לא נסעה לשום מקום. היא התיישבה על ספסל ברציף והסתכלה איך אנשים מגיעים בגלים גדולים ואחר נבלעים מטה.

צעירה ושני פעוטות נאבקו לשאת במורד המדרגות עגלה עם תינוק ישן. פיבּי קפצה ממקומה לסייע. היא תפסה בקורת-הרוחב של העגלה ויחד, היא והאֵם והילדים, הורידו אותה אל תחתית המדרגות. כולם הודו לה, והתינוק המשיך לישון. "על לא דבר," אמרה פיבּי. היא עלתה בנחת אל הספסל שלה. הכינור נעלם.

איך זה יכול להיות? לא ייתכן. זה חלום – תחנת הרכבת, האישה עם עגלת-התינוק והילדים. פיבּי עמדה מבולבלת, הביטה מעלה ומטה, אבל מובן שהיא לא חולמת. היא פשוט מטומטמת. באיזו מהירות היא גולשת אל תיעוב עצמי. ברצינות? היא באמת השאירה את מתנתה של ג'ין על הספסל? גם את זה היא דפקה? די מהר תפסה כי זה איננו הספסל הנכון. הכינור היה על הספסל הבא; שוטר הסתובב סביבו.

"לא משאירים תיקים בלי השגחה," הוא דקלם, גם אחרי שחטפה את הכלי. היא הצמידה את התיבה של ג'ין אל החזה והתרחקה במרוצה, התביישה להביט בשוטר.

הרחק מטווח מבטו, כרעה פיבּי ארצה, פתחה את רוכסן התיבה, פתחה כיסוי של קטיפה ירוקה ושלפה את הכינור לבדוק האם נחבל.

בתיבה היו שתי קשתות ופיבּי הידקה אחת  והתחילה לכוון את הכלי. היא עצמה  עיניים והקשיבה לצליל הווּש ולנהמת הרכבות, לשטף האנשים מסביב. אף אחד לא עמד מלכת ואף אחד לא הביט בה כשניגנה סולמות. למזלה, אף אחד לא היה מסוגל להבחין כשפישלה בשירי-עם, בריפים [ריפים – נעימות חוזרות, למשל "בולרו" מאת ראוול], בקטעים קטנים מאת באך – המוזיקה שידעה בעבר. אצבעותיה היו נוקשות, הקשת סרטה על המיתרים.  כעבור כמה דקות החזירה פיבּי את הכלי אל תיבתו.

למחרת חזְרה. שוב נסעה ברכבת העירה. הפעם אפילו לא עד תחנת התחתית. ברציף ניגן בחור בגיטרה אקוסטית בווליום גבוה, והיא התרחקה. היוֹמֵמים העוברים ושבים החרישו אותה. בלי הגברה, אין סיכוי שישמעו את המוזיקה שלה, וזאת הייתה הקלה גדולה. אף אחד לא שמע ולאף אחד לא היה אכפת.

סולמות, ארפג'ים. היא תרגלה עד שידיה התחממו. בזה אחר זה ניגנה שירי-עם שלמדה בגיל חמש – "הכובסת האירית", מזמור לחנוכה. קטעים של ויואלדי חזרו אליה. פראזות מאת קורלי.

הביך אותה כשגילתה שלושה דולרים וכסף קטן בתיבת הכינור. היא לא בדיוק עמלה בשביל הכסף. המחשבה הראשונה שעלתה בראשה הייתה שמישהו ריחם עליה.

היא רצתה להיפטר מהכסף. חיפשה את הגיטריסט אבל הוא נעלם מן העין. ההמון הרב של הבוקר התדלדל והגיעה שעת צהריים. לפי שעון-התחנה התברר לה כי ניגנה שעתיים.

היא לקחה את הכסף וניגשה לדוכן סופגניות ברחבה לקנות מים. טוב הייתה עושה לו הביאה מהבית. היא הייתה נגד בקבוקי מים חד-פעמיים, אבל הייתה כל כך צמאה שקנתה אחד.

"עוד משהו?" שאל הקופאי.

פיבּי הביטה בשורות של תופינים וסופגניות. "רק אחת מאלה."

"זאת עם הציפוי?"

"כן, ההיא," אמרה.

לסופגניות אין ערך תזונתי, קראה באיזשהו מקום; הן כלום, פשוטו כמשמעו, קלוריות וזהו. אך ברגע שהסוכר התמוסס על לשונה, היא התמלאה לשובעה בסופגנייה התפוחה. כבר כל כך הרבה זמן היא אוכלת אוכל אמיתי, עד ששכחה כמה טעים הכלום הזה. את כל הכסף שהטילו לתיבה שלה בזבזה עכשיו על חטיפים זולים בתחנה. מאפה או קקאו חם, מתוק-מתוק.

אכן העלתה חלודה. כמעט החזירה שטר של חמישה דולרים. התרומות היו גבוהות עד גיחוך. לכן החלה להתאמן על פרטיטה מאת באך – לאט ובכובד-ראש. זה תרגול, החליטה, גם אם היא מנגנת לפני קהל. וזה תרגול, וזה תרגול. היא תרגלה את הבאך שעות וימים עד שהצליחה לשקם חלק מזה, את הלחיצות הכפולות, את הפראזות הנשפכות כמפל. ואז, מיד אחרי הכּריזה ברמקול, היא גמרה אומר: עכשיו אני מתחילה את ההופעה. היא פצחה בנגינה ולבה החל להלום, היא הרגישה פחד-במה מוזר. בלי שגיאות! זה הרסיטל שלי, אפילו שלא הודעתי לאף אחד.

היא ניסתה לתת קונצרט לפחות פעם ביום. הייתה מתייצבת ומתרגלת עד שידה השמאלית התחממה, מנגנת בחצי-המהירות, עובדת על קטע אחד בכל פעם. בהילוך אטי מנגנת פראזה אחרי פראזה. מוגנת בתוך הררי הרעש המקיף אותה, הייתה מבצעת את העבודה עד שהחליטה שהיא מוכנה. ואז הייתה מתחילה. שניים או שלושה אנשים התקבצו.

היא ניסתה את סופגניות הקצפת, סופגניות עם ריבה, עם זילופי שוקולד. היא קנתה לה אורנג'דה. היא ניגשה אל דוכן הפיצה וקנתה קָלצוֹנֶה [כיסון-פיצה]. בבית אמרה אמהּ: "בחורה בריאה לא יכולה להתקיים על שקדים!"

אביה אמר, "אני לא מבין מה את עושה כל היום."

"אני חושבת," אמרה פיבּי.

שניהם הביטו בה. "על מה את חושבת?" שאלה אמהּ בעצבנות.

"ברגע זה?" הדפה פיבּי את השאלה, "אני חושבת עליכם."

זה נגע ללבם, אך לא הפיס את דעתם. "אנחנו רוצים שלא תיפגעי," אמרה אמהּ.

"אני רוצה שתשתמשו בתחבורה ציבורית," אמרה פיבּי. "אתם לא צריכים שתי מכוניות!" היא הציגה להוריה את לוח-האוטובוסים. ממקום מגוריהם, יוכל אבא שלה להגיע לעבודה בשני אוטובוסים. אמא תצטרך רק אוטובוס אחד אם היא תצעד ברגל  3 ק"מ – בתור התעמלות!

כמובן, הוריה לא הקשיבו. במקום זה הם התווכחו מאוחר בלילה. לדן כבר נמאס מהדוגמטיות של פיבּי. מְלָני חשבה שפיבּי חוזרת לעצמה. "אני חושבת שהיא משתפרת!" מְלָני לא סרה מדעתה, עד שפיבּי התחילה לרוקן את חדרון-הארונות. במשך סוף-השבוע היא ערמה ערמות של מעילים ישנים, נעליים שכוחות, תלי-תלים של חולצות-T, משחקים וצעצועים. "אנ' לא יודעת," פתחה מְלָני, ואז אמרה," לא, לא את התצרפים!" וחטפה מידיה של פיבּי את "מערכת השמש".

"תודה," אמר דן. "כן," הוא צחקק חרש למראה מסחרית של י.מ.ק.א שעצרה לידם לפני שערמה והסיעה הכול.

כעבור יומיים חזרה מְלָני הביתה ומצאה את פיבּי יושבת על הספה עם בחור! חבר מהתיכון? מכר חדש? מְלָני לא זיהתה אותו, אבל הוא ופיבּי שוחחו בלהט. לקח למְלָני דקה להבחין שהם מעלעלים בצרור דפים מהודק ללוח-כתיבה. פיבּי התקשרה לבחור לקבל הערכת-מחיר על התקנת לוחות סולריים על הגג.

"הם לא יעלו לכם כמעט כלום," אמרה להוריה בארוחת הערב.

הפעם מְלָני מילאה את תפקיד "הטובה" ועיינה בניירת. דן סירב מכול וכול, גם להציץ, אפילו אחרי שפיבּי לקחה מגנט והצמידה את הערכת-המחיר על המקרר. הוא אמר שסולרי זה מגוחך, כי הגג שלהם הוא כולו בזוויות הלא-נכונות. ואף על פי כן לא השליך את הדפים. זה תהליך, הרהרה פיבּי, בעת שנסעה ברכבת הבוקר המקרקשת, המאוושת. "צעד-צעד," אמרה בלבה, כשהגיעה לתחנה. כבר דחפה את הוריה להתחיל מחדש עם הקומפוסטר, למרות שדן אמר לה על המקום: תרנגולות חדשות – לא.

מְלָני הייתה סבורה כי עיניה של פיבּי בורקות יותר. דן חשש שהוא מזהה אצלה מבט מטורף. הוריה, שניהם, חשו איזו תזוזה. הם בחנו את פניה של פיבּי, את נעליה החבוטות, את ידיה. למְלָני היה נדמה שהיא רואה התחלה של יבלות בכפות הרגליים, את החריצים הישנים בקצות אצבעותיה. "התחלת שוב לנגן?" שאלה, ומשלא קיבלה תשובה, הייתה בטוחה בכך.

זה לא יכול היה להימשך בלי סוף, החיים הסודיים האלה, הנגינה לעיני כול. בוקר אחד שמעה גבר קורא בשמה.

"פיבּי?" זה היה דוד שלה סטיב, שעמד שם כלא-מאמין, בידו הקפה והבייגל. הייתה לו פגישה בעיר, ובאופן בלתי נמנע, גם בתוך הקהל, הוא הצליח לגלות אותה. "מה את עושה כאן?"

כמו מה זה נראה? חשבה פיבּי, אבל אמרה, "סתם מתאמנת."

סוף פסוק. פיבּי ידעה כי סטיב יספר ומיד.

עוד לפני שהגיעה הביתה, עטו עליה הוריה. הטלפון שלה האיר עם שאלות: איפה את? את באמת עורכת הופעה בתחנת פֶּן? זה נכון? זה בטוח? את או.קיי.?

אותו ערב הם הושיבו אותה ושאלו מה קורה, כמה זמן זה נמשך. דבריהם ביטאו דאגה, אך הקולות הביעו להיטות. איזה יוזמה! האם דן לא חזה שפיבּי תחזור למוזיקה? האם מְלָני לא אמרה שלא יאיץ בה? טוב, זה מה שהיא זכרה בכל אופן. נים-ולא-נים שמעה פיבּי צחוק לא-שמח, קנוניה עגמומית להתחקות אחריה.

יומיים התחמקה מהם. ניגנה ליד הדרגנועים – מוכנה ומזומנה להימלט. היא ניסתה מקום בחוץ אך היה קר מדי. הקור לא היטיב עם הכינור של ג'ין. פיבּי חזרה אל המקום הרגיל והחליטה ליהנות ממעט השעות שנותרו לה.

כצפוי, ביום השלישי, בעת שניגנה את באך, היא פקחה עיניים וראתה שני טלפונים מונפים – הוריה צילמו. הם מצאו אותה, עלו לבסוף על עקבותיה! היא רכנה אל תוך המוזיקה, אבל הם ראו הכול, מטבעות פזורים בתיבת הכינור הפתוחה, שקית של – סוכריות גומי? היא נפנתה הצדה והצליחה לחמוק מעיניהם הפעורות. האומנם? ועוד מפצחים גרעיני דלעת?

פיבּי המשיכה להיאבק, כל עוד עמד לה זיכרונה. להגיד את האמת, בגיל ארבע-עשרה היא ניגנה יותר טוב. כילדה היא הייתה זריזה יותר, מתוקה יותר. בכל המקומות שמרחה עכשיו, בילדותה היא הייתה בטוחה ואמתית. נשמעה עמוקה יותר, גם אם הרגישה את המוזיקה פחות.

ולמרות הכול, יש לה את באך באצבעות. הוריה יכלו להבחין בכך, על אף הרכבות. פיבּי סיימה את הפרטיטה בהינף קשת, ואבא שלה חבט באוויר באגרופיו. הוריה הריעו ומחאו כפיים ואנשים סובבו את ראשם למרות שמיהרו.

"תפסיקו, חבר'ה!"

"מה?" שאלה מְלָני בהבעה של צדיקות לא מתפשרת.

"כל הכבוד, מותק," אמר דן.

פיבּי רק הנידה בראשה.

תנגני עוד משהו, התחננו דן ומְלָני כשארזה את הכינור. אבל הגיע הזמן, כבר מזמן הגיע הזמן, ללכת הביתה.

"קדימה."

"לאן?" שאל אביה.

"בואו נאכל משהו," הציעה מְלָני.

שניהם היו לגמרי בעד בילוי בעיר, אבל פיבּי נאלצה לסרב. היא צריכה  לארוז, לברר לעצמה איפה תגור, איזה קורסים תלמד. "בחופשת סמסטר," הבטיחה. היא אוהבת את הוריה, אבל לא יכולה להשגיח עליהם עד אין סוף.

 

 

 

 

 

תגובה אחת בנושא “שאלות רוֹוְחוֹת I אלגרה גודמן (נ' 1967)”

  1. לגודמן יש כשרון מופלא לקרוא ולחוש את הלא-מודע המשפחתי ולתת לו מבע מדויק ומעניין. היאטווה את רשת ההשלכות של ההורים על הבת ושל הבת על הוריה באופן משכנע ומדגימה בסיפורה איך מהווה משפחה קן גידול של פתולוגיה ואיך אם הבסיס הוא של אהבה ונאמנות יש לכל אחד מבני המשפחה יכולת להתעשת ולבנות אתא עצמו. נפלא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *