רוז מתבייתת. בנעלי-בית, בצעדים רכים, היא סובבת בחדר-השינה, רוֹוה נחת מהשטיח הוורוד-עתיק בחדרהּ לשעבר של נכדתה מריָם. זה הצבע החביב עליה, זה החדר החביב עליה בבית.
"פינינו את שתי המגרות העליונות," אומרת שֶׂרה לחמותהּ.
"אני לא צריכה הרבה מקום," אומרת רוז, עורמת בקפידה את כותונות-הלילה שלה במגרה העליונה בפינה. "כזאת שידה גדולה!"

"היא עברה הרבה." שֶׂרה מסתכלת על השידה. היא הייתה שלה בילדותה והיא עדיין במצב מצוין, חוץ מהתקרה, שהילדים נהגו להעמיד עליה את האקווריום ואת ציוד-הלוואי: מצע-גרגרים סגול, צמר-זכוכית, פחמן למסנן, מברשות שיניים מוכתמות בירוק-אצות. הדגים עצמם היו חתיכת הפקה – במיוחד כי לא האריכו ימים. דגי-הנאוֹן הכחולים הקטנים התפגרו תוך כמה שבועות, ודגי-המלאך היו נושכים זה את זה ושוחים במעגלים עם סנפירים מחורצים. עד שמריָם יצאה למכללה כבר נותר דג אחד בלבד – פְּלֶקוֹסטוֹמוּס [דג מְנקה] גדול, עגמומי, שסבב בחשאי על קרקעית המכל, או היה תלוי שעות ארוכות אל הזכוכית בתנוחת יניקה. האחים של מריָם קראו לו הוּבֶר. בסופו של דבר, שֶׂרה היא שהאכילה אותו. "צריך לחדש את התקרה," היא אומרת, עיניה בולשות אחר פגעי-המים בעץ.
"צריך לשפץ את כל החדר," משחיל אֶד ממקומו ליד הפתח. "תסתכלי על הווילונות."
"דהויים," אומרת שֶׂרה. הווילונות הוורודים כמעט לבנים עכשיו.
"דהויים? הם התכווצו!" אֶד מושך וילון אחד וצוחק. "הם נהיים קטנים יותר ויותר. הם אבסורד. איפה קנינו אותם – ב'ווּלווֹרת'?"
"לא – זה היה במקום ההוא, ב'וִיגוָאם'."
"בדיוק!" אֶד מקיש באצבע צרדה. " 'וִיגוָאם'. זה לפני שהם הפכו ל'זול-כול'." הוא פונה אל אמו. "אנחנו הולכים לחדש את כל החדר."
"למה?" שואלת רוז. "כל מה שצריך זה וילונות חדשים. אני יכולה לתפור לכם שניים."
"לא-לא. לא, תודה, אמא." רוז לא תפרה מאז שמלאו לה שבעים וחמש, וכשכן תפרה – קיצורי-הדרך שלה הפכו לאגדה. היא תפרה שמלות עם מחשופים לא-סימטריים, וחולצות עם שרוול אחד ארוך מהשני. בכְּלוּם זמן תפרה מכנסיים לאחד הנכדים, בלי "חנות", ושמלות לבובות שאי-אפשר היה להסיר; השמלות נתפרו אל גוף הבובה.
"זה החדר שאני הכי אוהבת בבית," אומרת רוז.
היא צונחת על המיטה.
"אנחנו קוראים לו רֶליקווריוּם [קופסה לשרידי-קודש]." שֶׂרה מחווה בזרועה אל ציבור החפצים שבתה מריָם השאירה מאחוריה. יש בובות-פרווה ערוכות בשורה לתפארת על ראש כוננית הספרים. יש אוסף המחצבים ועמוד-התווים החלוד – תלוי עליו מחזיק-מפתחות עם רגל-ארנב סגולה. יש בובות-לְאוֹם, שלמעשה הגיעו כולן מסין. אוסף המזכרות מהשהות של המשפחה באוקספורד קיץ אחד – ערכּת בובות של חיילי-משמר אנגלים וסקוטים, חלקם חסרי-ראש, חלקם בראש מידלדל. לכל הבובות צווארים רפויים. "התכוונּו לשפץ כשהיא הלכה למכללה."
"ואז היא עברה לבית-הספר לרפואה," אומר אֶד.
"ואז היא התארסה," מוסיפה שֶׂרה.
"הגיע הזמן."
"הגיע הזמן," היא מסכימה.
רוז מנידה בראשה.
"אף פעם לא היית מהרגשנים, אֶד." היא מחליקה בידה את חצאית הטוּל של בובת הכלה מתוצרת "מאדאם אלכסנדר."
רוז כבר שוהה בביתם עשרה ימים. היא הגיעה בטיסה מוֶניס, קליפורניה, אחרי שחברתה הטובה אָיילין מיקֶר הלכה לעולמה. ההלם היה נורא. אָיילין הייתה אמורה להגיע לארוחת בראנץ' ביום ראשון באחת-עשרה. שעה אחת-עשרה הגיעה ואָיילין לא. רוז עשתה דרכה לדירה 7-ב. היא עמדה במישורת והלמה בדלת. היא צעקה "מיקֶר!" כי אָיילין הייתה כבדת-שמיעה, אך עקשנית מדי להודות בכך. "מיקֶר!" אין קול ואין עונה.
להזעיק את הסגל היה באחריותה של רוז. אחר כך צפתה באחיינה של אָיילין מוכר את כל נכסיה. כעבור שבוע הכניסו אל החדר את ג'ולייט פְרֵז'ייר המסכנה ובת-לווייתה, ולא נותר לרוז אלא לראות איך מסיעים אותה בעגלת-נכים מפה לשם ומשם לפה. פְרֵז'ייר אינה מבינה מימינה או משמאלה. רוז מאוד מאוד שמחה להיות בפוֹגי בּוֹטוֹם עם אֶד ושֶׂרה. היא בכתה כשנפגשו בשדה התעופה. "הייתי כל כך מסכנה!" אמרה להם. "הייתי כל כך חולה."
"ניקח אותך לדוקטור מָלצְמֶן," אמרה שֶׂרה.
"לא, לא, זה הבטן שלי."
אֶד הביט בשֶׂרה. "זה הגלולות ההם. את יודעת שהם מזיקות לך. את חייבת להוריד במינון."
"כבר הורדתי," אמרה להם רוז, "חוץ ממתי שהכאב חזק מדי. ואני לא יכולה לסבול אותו, ורק הגלולות עוזרות."
"יֶה. טוב, בסיפור הזה כבר היינו," אמר אֶד.
"ברור שאני לא יכולה להמשיך לגור שם," אומרת להם רוז בארוחת-הערב. "לא אחרי מה שקרה."
"עוד כמה ימים תרגישי יותר טוב," אומר אֶד.
רוז לוטשת בו עיניים. היא מניחה את המזלג מידה. לפעמים היא חושבת שלבן שלה אין לב.
שֶׂרה מחליפה נושא. "יש סרט שהייתי רוצה לראות. בסדנה לכתיבה בבית הספר מקרינים את 'לחכות לירח.' נוכל ללכת כולנו ביום ראשון."
"יֶה, מצוין," אומר אֶד. "היית רוצה ללכת, אמא?"
"אם אני יוּכל אני ילך," אומרת רוז.
אֶד מציץ לעבר שֶׂרה. שֶׂרה מחזירה לו פרצוף זועף כהתראה.
"זה היה נורא איך שהם התייחסו אליה," אומרת רוז. "הם נכנסו והם חיסלו לה את הדירה. ראיתי אותם. פנימה והחוצה פנימה והחוצה הם לקחו את הדברים שלה. את הנכסים הכי יקרים שלה. כל השנים היא ניקתה מאבק. ובסוף, מה זה כבר שִינה? לא היו לה שום שורשים שם. הם פשוט הסיעו פנימה את ג'ולייט פְרֵז'ייר. אמרתי להם לפני שעזבתי שהם יכולים לחפש להם דיירת אחרת למספר 3-ג."
"מה?" אומר אֶד.
"נתתי הודעה מראש. אמרתי תחפשו לכם מישהו אחר, כי מה שקרה למיקֶר לא הולך לקרות לי. ושלא תשכחו להגיד לדיירת העתידית על התרמוסטט בתנור ועל הקליטה של הטלוויזיה. ותזהירו אותה שכדאי לה להיות מוכנה לשלם בשביל אנטנה חיצונית, אמרתי להם. הבן שלי הביא אותי לפה כשהוא עבד בשביל גלריית וֶסטווּד, אבל הוא עזב, לאנגליה, והוא גר שם כבר שנים. עכשיו הוא התבסס והתחתן באוקספורד. הבן הצעיר שלי גר בוושינגטון. הנכדים שלי בחוף המזרחי. אני לא חייבת להישאר בוֶניס, בחוף המערבי. זה לא איפה שאני רוצה לגמור את השָנוֹת שמונים שלי, איפה שחברתי הטובה נפלה מתה מול הטלוויזיה בלי שלאף אחד אכפת."
"אוי, אמא," אמר אֶד. "אל תבכי. כבר מאוחר ואת הרוגה. טסת המון שעות ואת צריכה לנוח."
רוז שמה את כפה בכפו. "בחורף אני אהיה אתכם, ובקיץ אני אבקר את הנרי. אני אוהבת את אוקספורד בקיץ. לא רטוב שם כמו בוושינגטון. לא חם בטירוף כמו פה."
"מה אמרת?" אֶד משתנק. "את לגמרי מסודרת בוֶניס. יש לך את כל הרהיטים שלך כמו שאת אוהבת! יש לך את החברים שלך במרכז!"
"אתה היית נהנה לבלות כל החיים עם אנשים זקנים וחולים?" שואלת רוז. קולה חמור, עיניה האפורות מלאות תוכחה.
"לא, אנחנו לא עושים את זה עכשיו" אומר אֶד. "אנחנו לא הולכים לדון בזה."
"אני רוצה לטלפן להנרי," אומרת רוז לשֶׂרה.
"הוא ישן. עכשיו אמצע הלילה אצלם."
"אני יטלפן אליו יותר מאוחר הלילה, כשבאנגליה כבר בוקר. אני יקום בלילה. אני יטלפן אליו מלמטה."
"למה שלא נטלפן אליו בסופ"ש?" הציעה שֶׂרה. "יהיה לנו יותר זמן ואת תרגישי יותר טוב. את לא רוצה לגמור את האוכל?" רוז קמה על רגליה.
"לא תודה, יקירתי. זה היה טוב מאוד."
"תרצי קפה? נָטוּל?"
"לא תודה. אולי אני יֵרד יותר מאוחר לקחת לי. לא ישנתי בלילה."
גם אֶד לא מצליח לישון. הוא אף פעם לא ישן טוב כשרוז שוהה אצלם, ועכשיו הוא שוכב במיטה וחושב על התכניות לעזוב את וֶניס ולבוא לחוף המזרחי. "שֶׂרה," הוא לוחש.
היא נאנחת ומסתובבת.
"שֶׂרה, היא הולכת לעבור דירה אלינו."
שֶׂרה לא עונה.
"היא הולכת לעבור דירה אלינו, מה, שֶׂרה?"
"לא," עונה שֶׂרה. "תחזור לישון."
הוא שוכב ומביט סביבו בחדר החשוך. הוא בוהה אל סדק-האור העמום בין תחתית התריס ואֶדן החלון. מחר הוא צריך ללמד, אך הוא חושב על אמו, מרגיש שהיא מתכוונת להישאר אצלם, הולכת לגור אתם. הוא יודע שהיא בודדה ושמשעמם לה. הוא רוצה לספק לה איזו חֶברה. לטפל בה. המחשבה על כך מפיחה בו בהלה. זה לא קשור לגיל שלה. זה כי היא מעצבנת. פרקי זמן ארוכים במחיצתה משגעים אותו. השפעתה עליו גדולה מדי. הוא שומע אותה עכשיו פוסעת בצעדים רכים בפרוזדור אל חדר-האמבטיה. בשלוש ועשרים לפנות בוקר. לעשות לה מקלחת חמה. הוא מאזין למים הניגרים עוד ועוד. המקלחת הכי ארוכה ששמע מימיו. הוא שומע אותה מנערת את בקבוקי התרופות שלה. בולעת גלולות. גלולות אחדות כבר לקחה כמובן אחרי ארוחת-הערב כי הוא הרגיז אותה. זה לא לגמרי נכון. היא הייתה לוקחת בכל מקרה. בכל זאת הוא מרגיש אשְמה. הוא מדמיין איך תרד למטבח ותנסה לטלפן להנרי. היא יודעת את מספר הטלפון שלו בעבודה? אֶד נוגף קלות את שֶׂרה בכתף. "אני לא יכול לישון."
"לך לישון," היא אומרת כממרחקים, כמו הד.
"שֶׂרה."
כעבור רגע היא מדברת אליו בקול צלול, מהיר. "אל תהיה מגוחך. היא לא הולכת לעבור דירה אלינו; היא רק רוצה להרגיש רצויה, והיא תריב אתך כהוגן בבוקר ותסרב לגור כאן. אז תירגע ותחזור לישון." היא מסתובבת אל הקיר; רוב השמיכה כרוכה סביבה. אֶד שוכב לבדו תחת הסדינים הלבנים, מקשיב לחריקה הדקה של המדרגות.
הרצאותיו אותו שבוע אינן מתנהלות למישרין. זה רק השבוע השני של הסמסטר והוא רואה סטודנטים מתפלחים מהכיתה. את ביצועיו הכושלים הוא מייחס לאחוז ההרשמה הדל. בעבר זה היה תמיד שיעור פופולרי – "טרוריזם וסיום סכסוכים" – ובג'ורג'טאון יצא שמו כביצועיסט. "נמרץ ומאיר עיניים" – כך הוכתר בשאלון-ההערכה של הסטודנטים. "מרקוביץ מתבל את הרצאותיו בפרטים מחרידים של מבצעים חשאיים בכל רחבי המזרח התיכון. הרצאת השקופיות על 'המבוקשים ביותר בעולם' היא חובה והדיון הפתוח 'ידיד או אויב?' קוטפת גם היא ציונים גבוהים." אבל השבוע אֶד אינו מתיז ניצוצות. הוא מגיע לבית-הספר תשוש מלילות שימורים, מהאזנה לרוז בזמן שהיא סובבת בבית בלילה, מהמעקב אחריה כשהיא מנמנמת שמוטת-ראש בסלון במשך היום. כשאֶד מגיע הביתה היא לא מעלה את הרעיון שתעקור אל ביתם. היא מרימה את ראשה ופונה אליו בקול זחלני, מסומם. אני לוקחת את הגלולות. החבאתי את הבקבוקים הכתומים בחדר של מריָם ואני לוקחת אותם כל כמה שעות. צרכנית של אופיום בין חיות-הצעצוע. שֶׂרה טעתה כשחשבה שהוא ורוז יָריבו. הם בכלל לא רבים. הוא ושֶׂרה הם שרבו כל השבוע. "איך אני אמורה לסיים איזה עבודה?" תובעת שֶׂרה לדעת. "אני עובדת בבית. זה המשרד שלי. איך אני יכולה לכתוב כשהיא נכנסת ומנדנדת לי על עצמה ועל התסמינים שלה – "
"זה היה הרעיון שלך שהיא תבוא לבקר," אומר אֶד.
"בגלל שזה היה הדבר הנכון לעשות! בגלל שהיא מתאבלת על החברה שלה!"
"מתאבלת?"
"מתאבלת."
הם מתעמתים משני צדי שולחן-המטבח.
"אמרתי לך שזה זמן לא טוב," אומר אֶד לשֶׂרה. "את התעקשת – "
"זה לא שאלה של תזמון. אתה משאיר לי את כל האחריות. לפעמים אתה נשאר בעבודה עד שש בזמן שאני מכינה כאן ארוחת ערב תחת העיניים שלה! ועוד אחר כך לא נותן לי לישון בלילה."
"שֶׂרה, אני לא מצליח לישון בגלל שאני מתוח! הראש שלי דופק. את לא מבינה מה עובר עלי. אין לך מושג כמה אני עצבני – "
"אתה נשמע בדיוק כמוה." שֶׂרה מנחיתה עליו, וכמעט דורכת על רוז בפרוזדור.
מתקבל הרושם שרוז נוטלת יותר ויותר גלולות עם כל יום שעובר. או שהיא נוטלת יותר או שאֶד בולש אחריה ביתר קפדנות. הוא שומע אותה מקרקשת בחדר האמבטיה בלילה. הוא רואה איך היא מתגנבת לחדרה לקחת מהן. הגלולות מטילות אותה אל תוך סחרור של חלומות בהקיץ וסיפורי משפחה ארוכים שבהם היא מבלבלת את הסדר הכרונולוגי. בדיווחיה היא תמיד הילדה או האחיינית, צעירה מכל השאר. תמיד, למרבה הפלא, היא ילדה יחידה. נדמה שהיא אינה מסוגלת לזכור עצמה כאחות או כדודנית. בזיכרונה היא עומדת לבד, יחידה בדורהּ, בדיוק כמו שהיא עומדת לבד עכשיו. זה מפחיד את אֶד. הוא מתקן אותה בתקיפות, ושֶׂרה מסננת לעברו מעל תבשילי ארוחת הערב.
"תעזוב! מה זה כבר משנה?"
"משנה? היא לוקחת סמים."
"מה אתה מתכוון לעשות? היא בת שמונים וחמש."
"זה לא דיבור של בת שמונים וחמש. זה נחשלות שכלית מאולצת. סניליות סינתטית!" הוא מנמיך את קולו. "והיא עושה את זה כדי להתנקם בי. כי לא הזמנתי אותה לגור אתנו."
"אוי, היא לא. היא לא מתנקמת בך. אתה, עם תאוריית הקונספירציה שלך. למה שלא תתאמץ קצת לקבל דברים ברוח טובה?"
ביום ראשון הם הולכים לקולנוע בג'ורג'טאון. זהו סרט מבולבל על גרטרוד שטיין ואליס ב' טוקלָס. מסוג הסרטים שגולשים מבית-אחוזה כפרי ישן אל משנהו ומרחפים מעל שדות בדרום צרפת, משתהים על שאריות של פיקניקים. זה מסוג הסרטים שאֶד מתעב בסתר כי הסרט אינו הולך לשום מקום. רק מתבשל במיצים של עצמו. בסרט מסוג זה האוטומובילים מעניינים יותר מהדמויות.
אבל שֶׂרה נהנית, ואֶד מרוצה, כי מגיע לה משהו על כך שסבלה אותו – ואת רוז – כל השבוע. שלהי אחר-הצהריים ואז אור הירח מתפשטים על פני המסך. גרטרוד ואליס יושבות בדממה, מביטות זו בזו. "מה התשובה?" שואלת אליס לבסוף. נופלת שתיקה ארוכה. אֶד מציץ בשעונו ונושא את עיניו בעוד מועד לראות את רוז קורסת פתע במושבה. "אמא?" הוא לוחש. "אמא? שֶׂרה? מה קורה?"
"צריך אמבולנס," אומרת שֶׂרה בעוד שאר שלושת הצופים מסתובבים להביט. "תיישר אותה. חייבים למצוא טלפון."
"לא, אל תזיזי אותה!" קורא אֶד.
"או.קיי, תחכה ואני הולכת לטלפן."
הוא מתכופף להביט באמו הצנופה במושבה, נושמת נשימה רפה-רפה באור-הירח המרצד של הסרט.
הם נוסעים בעקבות האמבולנס, ובחדר המיון אֶד חוזר על סיפורו לפחות ארבע פעמים.
"היא פשוט נפלה קדימה בקולנוע," הוא אומר לאחות. הם מסיעים את רוז פנימה במיטת-גלגלים.
שֶׂרה נושאת את התיק של רוז, ארנק שחור מוצק עם ידיות קצרות עגולות. "אני חושבת שזה קשור איכשהו לעניין." היא מושיטה לאחות שני בקבוקוני פֶּרקוֹדָן [תרופה לשיכוך כאבים עם סכנת התמכרות] של רוז.
בלילה שוכב אֶד במיטתו ומדמיין צלילים זעירים, עובד על עצמו כאילו הוא שומע את המדרגות חורקות ואת הארונות נסגרים – כאילו הבית מסוגל לקפצץ בכוחות עצמו ולמדרגות יש סיכות ומחטים. רוז בבית החולים לבדיקות והרופא מודאג.
"הסיבה היא מינון-יתר של פֶּרקוֹדָן," הסביר ד"ר אינג. "היא בטח התבלבלה בספירה."
"כבר שנים שהיא לוקחת אותו," אמר אֶד.
"כן, היא מכורה לכדור הזה."
אֶד תיעב את אינג על דבריו. הוא הרגיש שפניו לוהטות.
"אני חייב להתקשר להנרי," אומר עכשיו אֶד לשֶׂרה ששוכבת ערה לידו.
"חשבתי שאתה מתכוון להתקשר אליו בבוקר."
"לא, לא," אֶד נאנק. "אחרת אני אדאג כל הלילה." חייבים לטלפן. הוא חייב לטלפן לאחיו, שגם בנסיבות רגילות קשה לדבר אתו. אחיו האנגלופיל, האספן והטבח האובססיבי, המנהל של "לָאוּרה אשלי" באוקספורד. זה שמפרסם ספרי שירה מדכדכת במהדורות מוגבלות.
"אז תתקשר אליו." שֶׂרה לוקחת את הטלפון משידוֹנֶת-הלילה ומניחה אותו על חזהו.
"אין לי כאן את המספר שלו. אני חייב לרדת למטבח." אֶד מניף עצמו מן המיטה ויורד במדרגות בהלמות-צעדים. כעבור רגע שֶׂרה מתאזרת וקמה, מתעטפת בחלוק-המגבת של אֶד ויוצאת אחריו.
הם יושבים אל שולחן המטבח הזרוע שאריות של עיתונים, דפדפת-שורות צהובה עם רשימת מטלות ואשכול משחיר של בננות. שֶׂרה תכננה להכין לחם-בננות. "האלו, הנרי?" דובר אֶד אל תוך השפופרת. "האלו? בקושי שומעים. זה אֶד."
"בשם אלוהים, מה קורה?" מצטעק הנרי מן הקצה השני. לסתותיו של אֶד מתהדקות. נכון שהוא כמעט לא מטלפן לאחיו, אך מעליב אותו שהנרי מדמה לו איזה אסון ברגע שהוא שומע את קולו. וכמובן, מדמה לו בעגה הבריטית ההזויה ההיא. הבריטיות הזאת של הנרי מוצאהּ כנראה מן הספרים, ועכשיו, בעוד אֶד מדבר, לובשות נשיפות האימה הללו של הנרי איזו איכות דיקנסיאנית – עם תוספת ברוקלינית של צלילים עיליים. "אלוהים ישמור," זועק הנרי. "אוי, אמא המסכנה! אמא המסכנה! מה עושים?"
"אנ' לא יודע," אומר אֶד בנימה קודרת. "אין משהו שאנחנו יכולים לעשות."
"אוי ואבוי," אומר הנרי.
"תשמע, אתה יכול לקרוא לסוזן?" אֶד תוקע עיניים בבננות שעל השולחן בעודו ממתין לאשתו של הנרי שתעלה על הקו, וכבר מניף ומטיל אותן אל פח האשפה. הן נוחתות בחבטה מענגת.
"האלו, אֶד? זאת סוזן." קולה המהוקצע מרגיע אותו.
"שמעת מה שאמרתי? הכי טוב שתשלחי את הנרי לכאן."
"כן, ברור," אומרת סוזן. "נזמין לו טיסה היום, ואני אודיע לך מתי הוא מגיע."
הרגשתו של אֶד הוטבה עכשיו בהרבה. "האישה הזאת היא משהו-משהו," הוא אומר לשֶׂרה.
עד שהנרי מגיע, רוז כבר חזרה הביתה. בבית החולים היא שהתה שלושה ימים – חלק מהזמן חסרת הכרה. ואז חזרה לעצמה ויצאה משם, חלושה אך קורנת, אגודה של בלוני-הליום מן הנכדים קשורה לה לאחורי כיסא-הנכים. "יש לה חוסן גופני מדהים לאישה בגילה," אמר הרופא לאֶד. "אין לה שום בעיה – חוץ מזה שהיא צורכת כמויות עצומות של פֶּרקוֹדָן."
"אז בוא נוריד אותה מזה," אמר אֶד.
"אתם צריכים לצרף אותה לתכנית גמילה," אמר לו הרופא. "זה לא משהו שעושים בבית."
רוז מחלימה בחדרה של מריָם. אף אחד אינו מזכיר תכנית גמילה. אף אחד אינו מזכיר את מועד חזרתה הביתה. היא שוכבת על מיטת-היחיד הוורודה וקוראת את דניאל סטיל, בֶּלוֶה פְּליין ואנדרו גְרילי [סופרים אמריקנים של ספרות פופולרית].
כְּתוֹם פרצי-ההתרגשות הראשונים, התמוטט הנרי בחדר הבנים, תשוש מיַעֶפֶת וממתח. את פיז'מת המשי פרש על הדרגש התחתון של מיטת-הקומותיים ואת בגדיו תלה בארון שחלקוּ בן ואבי לפני שיצאו מן הבית למכללה. אֶד מרגיש כאילו הוא המבוגר היחיד שנותר בעולם.
בשובו הביתה ביום שישי בערב, המטבח הוא אזור-אסון. רוז ישובה אל השולחן, לפניה ערמת ירקות. שקיות של ירקות. עגבניות-שרי קטנות צהובות, צנוניות, חסה מסולסלת אדומת-שוליים מטפטפת במסננת. "הנרי ושֶׂרה עובדים יחד על ארוחת ערב," היא מספרת לאֶד. היא בהחלט קורנת בין הירקות האלה. היא נראית שמחה יותר ממה שהייתה שנים רבות. שקיות של מצרכי מכולת פזורות על כל המדפים, כתמים של קליפת-גזר על הרצפה. הנרי נתקף באחת מתזזיות הבישול שלו. סמוק ממאמץ הוא עומד מעל מגש של תפוזים שרוֹקן מתוכנם. בעזרת שקית-זילוף הוא יוצק אל כל תפוז מחית של בטטות. רוז זורחת ואֶד מחייך בעל כורחו. "לשבת עם המשפחה במטבח, זה לא דומה לשום דבר," היא אומרת. "אם הייתי צריכה לבשל במה שהם נותנים לך בתור מטבח ב'לייב אוק'! בושה וחרפה."
"אף פעם לא אהבת לבשל," מציין אֶד ונושק לה על הלחי.
"נכון שאף פעם לא אהבתי לבשל!" מודה רוז. "אבל אני אוהבת מטבח שמבשלים בו. אני אוהבת להיות עם המשפחה. המטבחונים ההם ב'לייב אוק' הם לא בשביל לבשל. ממש לא. וגם יצאו מן האופנה. מעוצבים בירוק! המקרר ירוק."
הנרי נושא את עיניו ממעטפות התפוזים. "אני חושב שצריך להחליף את האטמים, אֶד." הוא מצביע על המקרר של אֶד.
"יֶה. אני יודע. הבית דורש תיקונים."
"זה בית נחמד," נחפז הנרי להוסיף. "הם מקסימים, בתי-הרכבת האלה. אפשר לשתול מטפס קטן ליד הדלת. לצבוע מחדש. הוא יוכל להיראות כמו ג'ורג'טאון."
"אֶד!" הוא מתפרץ פתאום. "מה השעה? החלות שלי! תחזיק את'זה." והוא נותן לאֶד את שקית-הזילוף ורץ לבדוק מה עם הלחם. שֶׂרה עומדת לפני הכיריים ומטילה כופתאות קמח-מצה [קניידלך] אל מרק העוף. הבל עולה מן המרק אל פניה. "כל כך חבל שאין לכם תנור-אפייה כפול," נאנח הנרי. "איך נכניס הכול לתנור אחד? סוזן טוענת שאני נורא מפונק, והיא לא מרשה לי לקנות תנור-טורבו." הוא מוחה את ידיו על הסינר המשובץ הקטן והמגוחך שכרך למותניו. "אבל המכשיר היחיד שאני מסרב לקנות – מסרב לגמרי – זה מיקרוגל. בישול וקרינה יחד – לא מקובל עלי. זה לא טבעי. אומרים שזה לא משחים את האוכל. וברור שאי-אפשר לאפות עם מכונה שלא מוציאה את זה פריך. אין קרום. זה מה שסיפרו לי. אני לא נוגע בזה."
אֶד מתגנב אל שֶׂרה מאחור. "מה שלומך?" הוא שואל. הוא מדביק נשיקה על עורפה.
"תפסיק!" היא גוערת בו. היא פותחת את דלת התנור לבדוק את העוגה.
"אוֹיוֹיוֹי," רוז צופה מן השולחן. "העוגה שלך נפלה."
"בדיוק," אומרת שֶׂרה וטורקת את דלת התנור.
הנרי חג על מקומו; הרעש הבהיל אותו. "מה עושים?" הוא קורא. "אוי, אני יודע מה צריך לעשות. נעשה מרק פֵּרות ונכסה אותו. נעשה טרייפל. איזה פֵּרות יש לנו?" הוא מחטט בשקיות המכולת.
"אני אוהבת טרייפל," אומרת רוז. "היה לנו טרייפל באנגליה. גדלתי על טרייפל. הייתי כזאת קטנטונת כשהם הוציאו אותי מהבטן. כזאת קטנטונת וחלשה. אבל כשנתנו לי טרייפל אני התפתחתי. איך שאני התפתחתי! עם שמנת מלמעלה. שמנת כזאת סמיכה – "
"אוי," גונח הנרי. "לא קנינו שמנת. צריך לרוץ לקנות – "
"איך שאני התפתחתי," רוז חוזרת ואומרת. "ההיקף שלי והאנגלית שלי גדלו באותה מידה. כבר לא היינו כאלה קטנטנים ורזים כשהגענו לגיל של מריָם."
"תלך לקנות שמנת, אֶד?" שואל הנרי.
"לא." אֶד צונח על כיסא.
"זה רק בגלל שאני לא יכול לעזוב את החלות," אומר הנרי.
"מי היה מתאר לעצמו," מהרהרת רוז בקול, "ששמנת, שנמסה לך על הלשון, יכולה בן-רגע להפוך לקילוֹאים."
"לדעתי, טרייפל לא הולך בלי שמנת," אומר הנרי.
"טוב מאוד," אומר אֶד. "אז לא."
רוז שולחת מבט אל שֶׂרה. "בגיל של מריָם לא הייתי רזה. היא עוד כל כך רזה? כל החיים יש לי תאווה לממתקים. ולחיבה," היא מוסיפה אחרי מחשבה.
"אתה כועס?" שואל הנרי את אֶד.
"לא," זורק אליו אֶד. "אני לא."
"שֶׂרה," אומרת רוז. "הייתי רוצה לעשות דבר אחד בלבד."
"כן?"
"כי ממש הייתי על סף המוות."
"מה את רוצה לעשות?"
"ללכת מחר לבית הכנסת. ביחד, עם כל המשפחה."
"לא אמרתם לי שהולך להיות קיץ אנדיאני," נאנק הנרי במושב האחורי של המכונית. הוא מזיע בחליפת הסתיו החדשה שלו, תוהה האם לנגב את המצח במטפחת המשי הכחולה המקופלת להפליא בכיס החזה. "אנ' לא חושב שהאוורור מגיע עד לכאן." שֶׂרה מציצה בו מעבר לכתף בקצת אהדה. הוא השמין מאז החתונה. פניו תפוחות מן החום, עיניו החומות אבֵלות. כבר חודשים שהיא ואֶד לא ביקרו ב"קהילת שערי צדק". היא מתפלאת שאֶד הסכים לבוא.
"למה אנחנו אף פעם לא באים לפה?" שואל אֶד את שֶׂרה תוך שהוא שם על ראשו כיפת משי לבנה ונכנס אל הבניין. "לא זוכר. מה היה התירוץ?"
במהלך הטקס הוא נזכר. מבעד לשאון שאגותיו של החזן מחלחל מלמול רך של פטפטת. בעוד הרבי הקטן הכחוש נושא את הדרשה, מתחזקת המולת הדיבור. אֶד מנסה לקרוא לעצמו מן התפילות באנגלית: "מה יקר חסדך אלוקים ובני אדם בצל כנפיך יֶחֵסָיוּן."
"ניו-הייבן," הוא שומע משמאלו. "הם הולכים לגור בניו-הייבן. אני מתה מפחד."
"נורא."
"אנחנו מפולגים בתוכנו," קורא הרבי מן הבימה. "אנחנו קרועים, ועלינו להיות קרועים. ועם זאת – לא, ועל אחת כמה וכמה – אנחנו אוהבים את ישראל." "אבל זה איפה שבית-הספר למשפטים של ייל," אומרת האישה לשמאלו.
"הקמפוס הוא נהדר."
"נהדר."
"ונחל עדניך תַּשקם," קורא אֶד.
"רק שמונה וחצי לחודש," אומרת האם המודאגת. "אבל החניה הולכת להיות בעיה." אֶד סוגר את ספרו.
עד שהגיעו הביתה כבר השתלט עליו מצב-רוח נורא. שֶׂרה עלתה למעלה והיא שוכבת עם מזגן בצינון-שיא, אבל אֶד פוסע סביב הבית בחולצת-טי ומכנסי-בית. הוא מציץ אל חדרה של מריָם ורואה את רוז שוכבת במיטה וקוראת. שערה הקצר האפור מסורק אל מאחורי מצחה בבלורית. הוא יורד אל הסלון ומוצא את הנרי ישוּב בריפיון-איברים על הספה.
"בוא נצא להליכה קצרה, אדוארד," מציע הנרי.
"חם מדי," נאנק אֶד.
"אני מסתכל על זה כהזדמנות," אומר הנרי. "אנחנו בקושי נפגשים. הייתי רוצה להסתובב באוניברסיטה. אתמול גיליתי שם דוכן נהדר שמוכר גלידה."
הם משוטטים בסמטאות הצרות מתחת לג'ורג'טאון. הנרי מרכיב משקפי-שמש ולובש אחת מחולצות הפולו של אֶד מתוחות על כרסו. הוא קונה לאֶד משקה סודה-שוקולד בקיוסק של "בֶּלה איטליה". לעצמו הוא קנה משקה תותי-בר, והם צועדים יחד במורד המדרכה. הנרי מזועזע ממיעוט חנויות-הספרים, מגלה עניין בשמשיות-התחרה בחנות של מוצרי וינטייג'. "הלוואי שסוזן הייתה רוצה משהו מהסוג הזה." בעין ביקורתית הוא סוקר את התצוגה בחלון ראווה של "לורה אשלי". " בלגן," הוא פוסק. "בחיים לא הייתי מרשה בלגן כזה בחנויות שלי."
"מה דעתך על קהילת ש"צ [שערי צדק]?" שואל אֶד.
"לא רע. לא רע בכלל. חוץ מ'האנדרטה לשואה' הזוועתית ההיא. מיזוג האוויר מצוין."
"אני מתכוון, אתה מבין – מבחינה רוחנית," אומר אֶד.
הנרי מביט בו בתהייה. "למה אתה מתכוון?"
"אנ' לא יודע," אומר אֶד. "פעם בזמן אני נכנס לשם וכאילו מצפה למשהו. כלומר, לפעמים אני מרגיש שאני במשבר. לפעמים אני רוצה לשמוע איזה דבר חכמה מהרבי. אבל בסוף אני מוצא את עצמי יושב עם הגברות והתכשיטים שלהן."
"למה אתה מתכוון ב'משבר'?"
"זה לא משהו מסוים – "
"אתה יכול לספר לי," אומר הנרי. "תאמין לי, אני דווקא מבין בזה."
אֶד ממשיך ללכת, פניו כבושות במדרכה. נכון, הוא מהרהר. הנרי היה בטיפול כך וכך שנים. עבד בחריצות על הנפש שלו. התערטל והתעצב מחדש שכבה על שכבה. עטף עצמו בתרבויות ובאוספים. פיתח לו פרסונה מורכבת מאין כמוה – היהודי הגולה מברוקלין באוקספורד שבאנגליה. המלומד הבלתי-משויך והאסתטיקן, שעובד כאיש-עסקים בעיר האוניברסיטאית העתיקה. הנרי שמרגיש בן-בית בתוך ניגודים. בעוד הוא, אֶד, תועה, אבוד.
"זה אמא? אתה מודאג בקשר אליה?"
"כן, קצת דואג, אבל זה לא רק זה. זה הצורה שבה הזמן עובר, הצורה שהיא משתנה, שהילדים משתנים. יחסי הדורות מתהפכים, אני חושב," אומר אֶד בכבדות, "זה מאוד נוח להאמין באלוהים. ולו רק בשביל איזה הרגשה של קביעות. יציבות. אני חושב שהייתי רוצה להאמין באלוהים."
"אתה?" צוחק הנרי. "בחיים לא."
"למה לא?" תובע אֶד לדעת.
"כי אתה אדם פרמגטי. תמיד היית," אומר הנרי.
"תראה, אני יודע במה זה כרוך," אומר אֶד. "אני יודע מה היה משכנע אותי. אם היית מראה לי נס, למשל."
"נס אחד? אוי, אדווארד, אם היינו רואים נס, אז או שהיית מוצא איזה הסבר, או שהיית אומר שזה מזל מקרי."
"לא. אפשר לשכנע אותי. בתנאים הנכונים. תראה את הפילוסופים האנליטיים ההם – הפוזיביסטים ההם – שמגלים את אלוהים כשהם זקנים ושָׂבים. שמעתי שא"ג' אייר, על ערש-דווי, ממש שכב שם ואמר שכל עבודתו הייתה שקר ושבעצם הוא מאמין באלוהי ובנצחיותה של הנשמה – ושאפשר לבצע שיפוט אתי ואסתטי. כעבור כמה שעות הוא יצא מזה. אמר שהוא פשוט נבהל, והתכחש להכול."
"זה טוב!" אומר הנרי.
"למה?"
"כי לאבד ברגע אחד את כל מה שהוא האמין בו זה עצוב מאוד. את מפעל חייו על תפיסה חושית. את כל מה שהוא דגל בו בתור אתאיסט."
הם ממשיכים ללכת בשתיקה. אֶד נובר עם הקשית בגלידה שבתחתית הכוס. "השבועיים האחרונים היו רעים," הוא אומר. "אני לא מצליח לעשות את העבודה שלי. אני לא ישן בלילה. אני סתם שוכב וחושב. דברים כבר לא יהיו אותו דבר אצל אמא."
"לי היא לא נראית כל כך שונה," אומר הנרי. "כל פעם שאני בא לביקור, אני נדהם מאיך שהדברים מתנהלים כל כך חלק – באותה נוחיות כמו פעם."
"איזה נוחיות? על מה אתה מדבר?" שואל אֶד. הנרי לא רואה שהבית מתפרק? "מריָם מתחתנת. אמא החליטה לעבור לגור אתנו – "
"תמיד הסתכלתי עלייך ועל שֶׂרה כמו על משהו יציב," אומר הנרי, "בזמן שאני עברתי את כל השינויים והתהפוכות בחיים שלי."
אֶד פשוט עומד באמצע המדרכה דומם כאבן, כי הנרי לא מפסיק להתמיה אותו. משהו יציב! הוא מבקש לצעוק. כדור-הארץ מתרחב לצדדים. היבשות גולשות. הילדים נורים מן הבית כמו כוכבי-שביט. ובשובל שהם משאירים מאחור, הוא ושֶׂרה כמעט בני חמישים וארבע. בשובל של הבובות והבגדים הישנים שהם משאירים מאחור; באבק על אוספי המינרלים. "אני פשוט מרגיש, כשאני מדבר אליך או אל אמא, שהזמן מתעקם," הוא אומר בסוף. "שדברים יוצאים מפרופורציה. כל מה שאני רוצה זה שדברים יהיו נורמליים. שילדים הם ילדים, שאמא היא אדם מבוגר, שיהיה איזה סדר דורי. הנרי, תפסיק לנגוע בי!" הוא מנער מעליו את ידו של הנרי. "אני שונא שאתה עושה את זה. העניין הוא שאם אמא תעבור לגור אצלנו, אני יחטוף התמוטטות עצבים. אני יודע שלגור בחדר הוורוד ההוא גורם לה שמחה, אבל לי זה מטורף מדי. לא סובל שמצפים ממני להיות אבא שלה. אבל אין שום דרך לדבר אתה על זה. איך אתה יכול להגיד לאמא שלך דברים כאלה? אין מצב שאני אוכל לשבת ולהסביר לה את המצב." האחים עומדים שם במדרכה וחוסמים את המעבר. כל אחד מהם מקשקש בבלי דעת בגלידה שבכוסו.
בינתיים, בבית, שֶׂרה מסבירה לרוז את המצב. "אמא," היא אומרת, "לכל אחד מאתנו יש אישיות אחרת. סדר-יום שונה לגמרי. לך יש את החיים שלך בוֶניס ואת הרשת – הרופא, החברים. פה בוושינגטון את תהיה לגמרי מבודדת. לא יהיה לך צוות תמיכה, פעילויות, וגם, אֶה, כוננות של אחיות."
רוז זוקפת מבט נחוש מהמיטה הוורודה ושֶׂרה זזה באי-נחת בכיסא המכתבה של מריָם, ברכיה מתנגחות בצדהּ התחתון.
"בוֶניס אין לנו מבצעים," אומרת רוז.
"אבל גרת שם עשר שנים," מזכירה לה שֶׂרה. "וכאן אנחנו לא יכולים לספק מה שיש לך שם. לא בלי שנפסיק לעבוד. לכן אני הולכת להתקשר לסוכן הנסיעות."
רוז מתייפחת בלאט על המיטה ושֶׂרה ניגשת וכורכת סביבה את זרועותיה. "אבל את חוזרת ביוני," היא אומרת. "נכון שיהיה נחמד כשתחזרי לחתונה של מריָם?"
רוז שוקלת את העניין. "אני יוכל להמשיך לאנגליה," היא אומרת.
שֶׂרה מהססת רגע. ואז היא מהנהנת, מרגישה רק קצת מרושעת. "נכון מאוד," היא אומרת לרוז. "תוכלי לבקר את הנרי וסוזן בבקתה שלהם."
"בקוֹטסְווֹלדְס," רוז נאנחת. "הכול יהיה פורח."
"החום אף פעם לא נורא שם," אומרת שֶׂרה.
"נכון מאוד. אין שם את הלחות הזאת. הלחות שלכם היא בלתי נסבלת." היא מזכירה לשֶׂרה את הבר-מצווה של בן ביולי, כשהמיזוג התקלקל באולם האירועים והיא כמעט התעלפה מחום. "אנ' לא אשכח את זה אף פעם. אף פעם." קולה רועד מצחוק, אף שהיא עדיין בוכה.
הנרי חוזר לאנגליה. רוז טסה חזרה לקליפורניה. ביום ראשון אחרי נסיעתה של רוז, נוסעים אֶד ושֶׂרה לבית הכל-בו ג'יי סי פֶּני לחפש תריסי-מיני לחדרה של מריָם. "את הצעצועים נארוז בקופסאות," אומר אֶד לשֶׂרה בזמן שהם מסתובבים בחנות.
"ונצטרך להחליף את השטיח," מוסיפה שֶׂרה.
"למה? מה רע בו? שילמנו עליו כסף טוב."
"חשבתי שהצבע – "
"אני אוהב את הצבע. זה צבע מאוד נחמד לחדר-אירוח."
"טוב, זה לא ילך עם תריסי-מיני." שֶׂרה מטיילת באצבעותיה על פני רפפות-הפלסטיק שבתצוגה.
"אז בואי נקנה וילונות. זה מה שאמרתי מהתחלה."
"אבל הם צריכים ללכת עם ורוד-עתיק."
זבנית ניגשת אליהם כשהם בוחנים וילונות לבנים עם גימור קְרוֹשֶה. "אפשר לעזור לכם?"
"אז ככה, פיליס," אומר אֶד אחרי שקרא את שמה על התג. "אנחנו מחפשים משהו בשביל ארבעים וחמש על חמישים."
"זה גודל החלון?" שואלת פיליס.
"יֶה."
"ובשביל איזה חדר?"
"חדר-שינה," אומרת שֶׂרה. "כאילו, חדר לבת."
פיליס מהנהנת. "בת כמה הבת?"
"עשרים ושלוש," אומר אֶד.
"היא לא גרה בבית." שֶׂרה מרגישה מטופשת. "היא בבית-ספר לרפואה של הרווארד."
"האמת שהיא מתחתנת ביוני."
"איחולי."
"תודה," אומר אֶד. "אנחנו הופכים אותו לחדר-אירוח, אבל אנחנו רוצים שהוא כזה ילך עם מה שכבר יש שם."
"זה חדר בוורוד-עתיק," מסבירה שֶׂרה.
"בואו ואני יראה לכם מה יש לנו." פיליס מובילה אותם אל חלון לדוגמה.
"מממ," מהמהם אֶד בספקנות.
"וגם יש לנו את ההוא עם ההשחלה."
"לא,לא." אֶד מעווה פנים. "מה עם זה שליד הקיר?" הוא שואל. "זה לא רע."
"זה חדש," אומרת פיליס.
"זה מאוד יפה," אומרת שֶׂרה.
"קוראים לזה 'ורוד-פנטזיה'," אומרת פיליס. "יש לנו את זה בוורוד עם הדפסת-על בוורוד רך, באפור ובקרם. יש את זה בווילונית, בבד נופל – " היא מתפיחה את האריג. "צריך שני מוטות תלייה."
"זה ייראה נהדר עם השטיח," אומרת שֶׂרה כשהיא ואֶד דנים בנושא ליד מתקן השתייה. "בתנאי שאתה בטוח שלא צריך להחליף את השטיח."
"אנחנו לא מחליפים את השטיח," אומר אֶד. "אני לא מוציא אלף דולר להחליף שטיח במצב מצוין."
בערב, אחרי שתלו את הווילונות, מושכת שֶׂרה את הטלפון אל חדרה של מריָם, נשכבת על המיטה ומטלפנת לקיימברידג'.
"האלו, מריָם?" היא אומרת, "זה אמא. אני מצלצלת מהרליקווריום. כרגע גמרנו לתלות את הווילונות הכי נהדרים. הם ורודים עם סוג של אפור וקרם. אני יודעת. אני יודעת. אֶד! אתה יכול להרים את השפופרת. השגתי אותה."
"אוי, את צועקת לי באוזן," אומר אֶד מהמטבח. "הַיי, בייבי. כולם חזרו הביתה. קנינו לך את הווילונות הוורודים ההם. הם נהדרים. הם מגוחכים. זה הולך להיות חדר-אירוח כשאת וג'ון תבואו לפה. אנחנו מתכננים לקנות ספה נפתחת."
"אם יהיה לכם בת," אומרת שֶׂרה, "היא תוכל לישון כאן כשתבואו לבקר."
"את יכולה לבוא הנה בעצמך כשתגמרי עם האנטומיה," אומר אֶד, נצמד לעתיד הקרוב.

מדוע מופיעים היהודים בשכיחות כה גבוהה??
כל מי שמטופל בהורה קשיש מבין את הספור, ולו בחלקו ומרגיש את האימה החבוייה בו או בעצם לא כל כך חבוייה
שימוש המספרת בהווי היום יומי, בפרטים הכה טריויאליים של החיים מעורר השתאות וכן אף התרגום