הייתי צריך להגיד 'לא' לזָר שבפתח עם הצוואר הכחוש ומזוודת הסחורות השחורה שמשכה אותו מעט הצִדה, כך שאחד מחפתי המקטורן שלו היה גבוה מהשני; 'לא' מנומס היה פותר את הבעיה, לא תודה, לא אני מצטער, לא היום – ואחר כך סגירת הדלת והנקישה הרמה של הבריח. אלא שראיתי את פסי הזוהמה בחריצי נעליו השחורות, את העקבים השחוקים, את הברק על שרוולי המקטורן, את זיק הייאוש בעיניו. סיבה טובה לשלח אותו, אמרתי בלבי, ובתוך כך זזתי קמעה ועקבתי אחריו בהיכנסו אל הסלון. הוא הציץ סביבו חיש ואז הניח את המזוודה על השולחן הקטן ליד הספה. החלטתי שאקנה ממנו משהו, מברשת-שער, גלויה של "גשר ברוקלין" – אקנה ואסלק אותו מפה, למה שאבזבז עליו זמן. אך אי-אפשר היה לזרז אותו בעת ששחרר לאטו אבזם ועוד אבזם באצבעותיו הגרומות והסביר בקול אבֵל שהיום הוא יום המזל שלי. במזוודה שנפערה פתע-פתאום ראיתי שש שורות של בקבוקים מזכוכית חומה, קטנים במקצת מבקבוקים של סירופ נגד שיעול
ביקור I סטיבן מילהָאוּזר (נ' 1943)
למרות שלא שמעתי מידידי כבר תשע שנים, לא הופתעתי, לא ממש, לקבל ממנו מכתב קצר ששורבט בעיפרון, ובו הוא מודיע כי "לקח לו אישה" ומזמין אותי לבקר בביתו בעיר נידחת בצפון המדינה שלא שמעתי את שמה. "בוא לבקר אותי ב-17-16" – זה מה שכתב, בעצם. "בוא ללאנץ'." הנימה הלא-רשמית והנחרצת הייתה טיפוסית לאלברט. הוא קשקש איזו מפה, ובה עיגול שחור קטן שמעליו כתוב "כפר", וריבוע לבן קטן שכתוב מעליו "ביתי". קו גלי חיבר בין השניים. מתחת לקו נכתב "בערך 5 ק"מ". מעליו היה כתוב "כביש מחוזי 39".