גדלתי בצלו של איש דגול – ג'יימס הוֹנימֶר, המשורר האמריקאי הנודע. משפחתי התגוררה בקמפוס אוניברסיטאי, והוֹנימֶר היה היהלום שבכתר. כיתות-הלימוד שלו היו גדולות מדי להתכנס בחדר אחד; הרצאותיו הפומביות יצרו פקקי תנועה בכבישים הסמוכים. כשחזר מטקס חלוקת פרסים, אחד מני רבים, ערכו לו קבלת-פנים בכנסייה; שום בית מגורים לא היה גדול דיו. כששיחק טניס, הוקף המגרש סטודנטים שנהנו לעקוב אחר הגיבור שלהם מזיע כמו בן-תמותה רגיל; וכשיצא מגבולי הקמפוס, יכולת לחוש שינוי – משהו הפסיק להתרחש.
בחגיגות יום-הולדת בתקופת ילדותי היה הוֹנימֶר נכון תמיד לנצח על תכנית הבידור. הוא אהב קהל של ילדים סביבו – במיוחד צאצאיהם המבריקים של עמיתיו. אם האבות לא הרשו לעצמם להתבזות, הוא התבזה כהוגן. היה יורד על ארבעותיו ונוהם כמו דוב. הרשה לילדים לרכוב על גבו, נדנד אותם בזרועותיו עד שראשיהם כמעט נגעו בתקרה. היה מחקה את חיות המשק ומריע כמו פיל. גם לימד ילדים להיתלות מדלתות בראשי אצבעותיהם. אך יותר מכול אהב להמציא מעשיות. בכל חגיגה היית מוצא אותו שרוע על הספה, מוקף ילדים שרגליהם בקושי חרגו משפת הכיסא. ספרי-הילדים שחיבר נולדו מן המעשיות שסיפר בחגיגות הללו, ואחרי שראו אור היה מקריא מתוכם בקול ומצביע על האיורים. שנאתי אותו.
הייתי בת יחידה של זוג פרופסורים. אבי לימד מתמטיקה מתקדמת והיה חברו למשחק השחמט של הוֹנימֶר. אמא שלי לימדה בוטניקה וסיפקה להוֹנימֶר את שמותיהם בלטינית של הפרחים שהופיעו בשיריו. היינו משפחה שקטה. את השקט הזה הוא פירש בטעות כעצב. הוא כתב עלינו שאנחנו עצובים. לכן הכניס רעש אל ביתנו: תנועות גדולות, דעות נועזות, את צחוקו הרועם. היות שחיבבו אותו מאוד, לא היה אכפת להורי ששלוותם מופרת, ואילו אותו הרגיעו חייהם השקטים. שניהם לא היו מהסוג שאינו מרבה לדבר, אלא נהגו כדרך מדענים – היו נקיים ומסודרים. העמיתים שלהם עודדו את ילדיהם להפגין רגשות, פן יסבלו מהדחקות בבגרותם. הורי לא היו רואים בעין רעה ילדה מוחצנת, אך אני לא הייתי כזאת; הייתי ילדה נקייה ומסודרת.
הסיפורים שהשפיעו עלי במיוחד כילדה היו על אודות ילדים אינדיאנים, שלא בכו כשפגעו בהם. אדרבה, הם היו אמיצים וקלי-רגליים, ולמדו להתקין כלים שימושיים מזמורות של ערבה. הרשו לי לשוטט ביערות ובכרי-העשב שגבלו בקמפוס, וביליתי שם זמן רב ככל האפשר, מתאמנת בלהיות אינדיאנית. הורי היו תולעי-ספרים, וגם אני, אך הם לימדו אותי גם את כל שאר הדברים שהם אהבו כילדים. למדתי לשחות, לדוג ולשוט במפרשית. בסופי שבוע יצאתי עם אמא לסיור ציפורים; וכשכבר ידעתי לקרוא ולכתוב, העניקו לי הורי משקפת-שדה לילדים ומחברת שבה אתחיל לרשום את משאלותי. הוֹנימֶר ידע על כך, והיה מוקסם.
הייתי הילדה הכי אהובה עליו וקשה היה להתחמק ממנו. כשהקריא לקבוצת ילדים, הוא הקריא בעצם לי. אף פעם לא ישבתי אתו על הספה, אלא בכיסא משלי או על הרצפה בפינה. כשסר לביתנו ניסה למשוך אותי בלשוני והיה שואל איזה ציפורים ראיתי היום, או שבּדה ציפור וביקש שאזהה אותה. באביב ובקיץ היה מביא לי ביצי ציפורים ונוצות, וזרים של פרחי-בר. זה הכעיס אותי מבלי שהבנתי למה. הרגיז אותי שידע על אוסף ביצי הציפורים שלי, על קופסת הנעליים שהצפנתי בה נוצות, על הספר שייבשתי בו פרחים. לא הבנתי למה הוא טורח להתעניין בי. הוא היה איש מבוגר, ואני – ילדה. תשומת הלב שלו הפכה אותי לילדה שקטה וחמורה ממה שהייתי בדרך כלל. כשלא הגבתי כמו שהגיבו ילדים אחרים, התענג פי כמה ממה שכינה "כובד-הראש הילדותי שלי."
| כולם חוץ ממני העריצו אותו. הוא ואשתו לוסי היו הזוג האהוד ביותר בקמפוס. לוסי הייתה בלונדית ולבשה סוודרים מצמר קשמיר. הייתה מבקרת בתדירות בהרצאותיו, יושבת בשורה הראשונה וזוקפת אליו פנים מחייכות. כשאזלו לו הסיגריות, היה משפיל אליה עיניים והיא הייתה נותנת לו אחת משלה. היא לא יכלה או לא רצתה ללדת ילדים. מטופלים היו בשלוש חתולות גדולות שחורות; אחת מהן השריצה שגר שנה-שנה. הייתה רשימת–המתנה לחתלתולים האלה וגם הגרלה לא-רשמית – מי ייסע עם הוֹנימֶר למחוז השכן לטיפול השנתי במכונית-הספורט שלו. אם לוסי היא שנלוותה אליו, הם הותירו אחריהם קבוצה מאוכזבת של סטודנטים במגרש החנייה, שעקבו אחרי הוֹנימֶר ולוסי מתרחקים במכוניתם, אחרי ששלשלו מטה את הגג – הוא במקטורן צבאי והיא במטפחת משי כרוכה לשערה. תלמידי התואר הראשון היו מאוהבים באידאה שהשניים ייצגו.
הוֹנימֶר הזדחל לעברי עקב-בצד-אגודל. כשיצאתי עם ציוד הדיג או משקפת-השדה, הצליח תמיד לאתר את מקומי. או שנהג במכוניתו באותו כביש עצמו או שחצה את השביל ברגל בדרכו למגרשי הטניס. כל כך התרגלתי למפגשים האלה עד שהתחלתי לצפות להם. בו-ברגע שראיתי את הוֹנימֶר, ראיתי את עצמי: ילדה ארוכת-רגליים, שחורת שער במכנסי חאקי קצרים, נושאת חכה. עוד לא הספקתי להוריד את משקפת-השדה מוו-התלייה וכבר חשבתי על עצמי. חוץ מההכשרה להיות אינדיאנית, גם לימדתי את עצמי להחליק על קרח. הורי התחילו לאמן אותי על האגם במכללה, שולחים לעברי מקל-מטאטא לייצב אותי. מהרגע שהתייצבתי התחלתי לעקוב אחרי מחליקים מיומנים ממני. בדקתי מה הם עושים וחיקיתי אותם. כשאתה מתיידד עם הקרח, הוא אינו נאבק בך.
כשהקרח התרכך או נסדק, העניקו לי הורי את דמי-הנסיעה באוטובוס אל זירת-ההחלקה בעיר. המקומיים ישבו ביציעים, שתו קקאו והתנשקו. בני-גילי צרחו והשתרעו על הקרח. באמצע הזירה, הרחק מהילדים הנופלים, שייטו להם המחליקים הרציניים. השתהיתי סביב המעגל וצָפיתי. לא רציתי שילמדו אותי להחליק. את המיומנות הזאת רציתי לקנות בכוחות עצמי. דברים שאתה מלמד את עצמך בילדות הם יקרים מפז, ומקנן בך אורך-רוח אינסופי. הורי ידעו שאני מחליקה וגם ידעו שאינני רוצה שיעודדו אותי או שיקנו לי סוודרים מנקרי-עין מתנה לחג-המולד. לא רציתי שיעקבו אחר הישגי, או שיחוו דעה, או יתעדו. לא רציתי שבחים תמורת מאמץ. חברי בתקופת הילדות היו צאצאים מפותחים מן הרגיל לקנאי-השכלה. ילדים קולניים, שלמדו חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי בגיל תשע, דוברים שלוש שפות בגיל עשר, מקור גאווה להוריהם. הורי, כך הרגשתי, היו סתם מרוצים ממני. גילו עניין בשעות הפנאי שלי, אבל שמרו מרחק. היו אצלנו שלושה סוגי בילוי: שלי, שלהם, של כולנו. אבא שלי אהב לדוג, ולימד אותי לקשור פיתיונות זבובים. באביב עשינו דרכנו אל ברכת דגי שמך ובילינו יום שלם במים עד ברכינו, הודפים בָּרחשים מן העיניים. אמא לקחה אותי לסיורי צפרות, וממנה רכשתי הרגלים שיטתיים של צפייה ורישום. אבל הם הניחו לי לנפשי, כמו שאהבו שיניחו להם לנפשם. חיי היו נחשבים בעיני לחסרי-ייחוד ושמחים אלמלא הוֹנימֶר. הוא חקר ודרש אחרי. הוא ידע איזה סוג בובות אני אוהבת – בובות עם פרצוף, ידיים ורגליים מחרסינה. ידע שיש לי אוסף ראשי-חץ ועצמות בעלי חיים ושניסיתי להתקין לי קשת מענף של ערבה. הוא הקדיש לי ספר-ילדים. השתמש בשם שלי באחד משיריו, "יום באחו עם בֶּרנָדֶט ספָּאְְת'." כשבא לשחק שחמט עם אבי, בלש אחר כל תנועה מתנועותי. הוא ייחד אותי מן הכלל. אין דבר גרוע מזה, חשבתי. בגיל חמש-עשרה כבר הגעתי לרמה די טובה בהחלקה על קרח. הלכתי לזירת ההחלקה כל יום אחר-הצהריים ולברֵכה – כל סוף-שבוע, תמיד בשעות לא-מקובלות כדי להימנע מצפיפות. להחלקה של שעשוע העדפתי את הברכה; אהבתי לראות עצים בעודי מסתחררת. הזירה שימשה אותי להחלקה רצינית. יום אחד בזירת-ההחלקה ראיתי נערה מבוגרת ממני מבצעת סיבוב מסובך. עצמתי עיניים וניסיתי לחקות אותו בדמיוני. ואז הרמתי את מבטי. כמעט חבוי באפלולית, במרומי היציעים, צפה בי הוֹנימֶר; לכאורה אמר לי אַת היא מקור השראתו של משורר. אם נדמה שבולשים אחריך, תגידי להורים. הם יחשבו שאת טיפשה והיסטרית. הם יגידו לך איך אמנות גדולה נוצרת. כמובן, הוא חיבר שיר בשם "נערה מחליקה על קרח." זה היה שמו של קובץ שיריו הבא בתור, שהורי הניחו על השולחן בחדר-העבודה לצד יתר ספריו. הורי העריצו את שירתו ולא הפריע להם שהוא כותב על בתם. הם ידעו כי בֶּרנָדט שלו איננה אני, היא יציר-רוחו. לא הייתה דרך להתחמק ממנו. אם הסתגרתי, הרגשתי שהוא מכבד את הסתגרותי. אם התרחקתי ממקומות שהוא עשוי להימצא שם, התרחקותי עוררה את עניינו. בפעמים היחידות שדיברתי אליו, הוא הקשיב ברוב קשב, כאילו חשף קולי איזה צד נסתר באישיותי. כל מקום שנפניתי אליו, שם היה הוֹנימֶר. ערב יציאתי לנשף הסיום של התיכון, הוא סר אל ביתנו לביקור. כשירדתי במדרגות הבחנתי בסליל עשן-הסיגרים המוכר מעל כיסא-הנדנדה. הייתי נערה שהולכת לנשף, לא יותר מכך; אך הנשף הזה, ידעתי, יקנה לו חיי נצח. אם אשכח את צבע שמלתי, אגלה אותו בשיר מאת הוֹנימֶר. הרגשתי שיש לי חיים נוספים לצד אלה שאני חיה – חיי בתודעתו של הוֹנימֶר, אך לא שמץ מושג מה טיבם. לקשרים מסוימים יש אופי ראשוני; כך היה הקשר בין הוֹנימֶר לביני. הוא הסתמך על המשיכה שאדם חש אל מי שראה אותו בשנתו, או שחלם עליו וסיפר לו. הוא גרם לי לשאול את עצמי מה הוא יודע. הוא שלל ממני את הזכות לדעת מתי אני לבדי. ספרו האחרון נקרא "הניצן השחור." הוא התפרסם ממש בראשית שנת הלימודים האחרונה שלי. הוֹנימֶר הורה להוצאה לאור לשלוח לי עותק. במשך שבועות הוא היה מונח על שולחן הכתיבה בחדרי בלי שפתחתי אותו. הספר הזכיר לי כי במשך שלוש שנים התפללתי שהוֹנימֶר לא יבוא למכללה שלי לקרוא מתוכו. הוא הזכיר לי את "הנערות הספרותיות" [חובבות קריאה שגם חוטאות לעתים בכתיבה ספרותית] שהתעמרו בי בגללו; את המדריכים בקורסי המבוא באנגלית ששיחרו לפתחי; את ההנחה הרווחת שהייתי, ועודני, המאהבת של הוֹנימֶר. לבסוף קראתי את השירים לילה אחד, בשעה מאוחרת. לא הבנתי שירה מודרנית, במיוחד לא הבנתי את שירתו של הוֹנימֶר. הניצן השחור דימה ככל הנראה נערה צעירה. בשיר שזו הייתה כותרתו, לקח המשורר את הניצן לביתו לראות מקרוב איזה פרח יצוץ ממנו. בשיר אחר הבשיל הניצן להיות חצי-פרח וחצי-נערה, לבושה בשמלה שזיהיתי כזו שלבשתי במסיבת חג-המולד בבית הורי שנה קודם לכן. בשיר האחרון לקח המשורר את הפרח למקום שמזכיר מלון-דרכים ושם תלש את עלי-הכותרת אחד-אחד. בתקופה זו בחיי עוד לא קרה שהתאהבתי. לא היה לי אהוב ולא יחסי-אהבה. השירים שכתב הוֹנימֶר גרמו לי להרגיש איך רגלי עתידות לנוע, מה המילים שאני עתידה להגיד, איך ייראה פי אחרי נשיקות אינספור. נחמסה ממני האפשרות להביא לידי גמר בעצמי את תקופת התום; הוֹנימֶר עשה זאת בשבילי. עשרה ימים אחרי יום-הולדתי העשרים ושניים הוא ירה בעצמו. הורי שלחו לי גזירי עיתונים עם הספדים, ברבים מהם מובאות מן הספר "יום באחו עם בֶּרנָדֶט ספָּאְְת' " וגם שירים מתוך "הניצן השחור", להדגים את מסעו הפואטי של הוֹנימֶר מאור לחושך. את גזירי העיתון קראתי בבקתה הנשקפת אל מפרץ קָסקוֹ – זכיתי במלגת-מחקר על התנהגויות התעופה של עופות-ים צעירים – ובתום הקריאה לקחתי את מכתבם של הורי, משקפת ומחברת וירדתי אל נקודת-התצפית שלי – מצבור סלעים בקרבת מושבת-קינון של קורמורנים. במכתב נאמר שהוֹנימֶר סבל מדיכאון מחריף. הוא ולוסי נפרדו. הוא התחיל לבטל שיעורים – דבר שלא קרה לו בכל שנות הוראתו. כשבא לשחק שחמט עם אבא שלי, היה שקט ופזור-דעת. לקראת הסוף, האדם היחיד שיכול היה לשאת את חברתו הוא אמי, שבישלה בשבילו וישבה אתו. את יומו האחרון בילה ב"מוזיאון בֶּרגמַייסטֶר" – אוסף קטן, נפלא של ציורים שהוריש למכללה טייקון בְּדיל. הוֹנימֶר התאבד בביתו, כתבו הורי. הוא לא השאיר אחריו מכתב. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה ב"מוזיאון בֶּרגמַייסטֶר". בכל פעם שהגעתי הביתה מן המכללה, התחקיתי אחר ילדותי. הלכתי לזירת-ההחלקה העירונית. ישבתי על העץ שבו קראתי בזמנו את הספר "ביוגרפיה של דוב גריזלי." הלכתי לדוג וגם אל הנקודה החביבה עלי באחו לתצפת על נצים. ומשם הלכתי אל "מוזיאון בֶּרגמַייסטֶר." בֶּרגמַייסטֶר הוריש למכללה מספר ציורי-פרחים הולנדיים, כמה תמונות-נוף אנגליות, ציור גדול של קוֹרוֹ, דוגמאות אחדות מ"אסכולת נהר הדסון" ותמונת-מזבח גרמנית. בחדר אחד אפלולי היו תלויות ארבע תמונות – שתיים מחבל סיינה ושתיים מחבל טוסקנה. את הציורים האלה באתי תמיד לברך לשלום ולהיפרד מהם לשלום. אחד היה תיאור של "פייטה", השני תיאור "צליבה". עוד שניים היו תיאורי "הולדת ישו." בתיאורי הלידה היה ישו התינוק קשיש למראה, ומריה נראתה לידו כמו ילדה. ארבע התמונות היו נתונות במסגרת מוזהבת ומוארות במנורות נחושת. התמונות צוירו על רקע של עלה-זהב. לכל דמות הייתה הילה מזהב מעובד. אם השתהית להביט בתמונות, לבש החדר סביבן מרקם של קטיפה שחורה. היה צריך למצמץ כדי לסלק את הזהב מתוך העיניים. נפניתָ מן התמונה אל תוך הקטיפה השחורה וחיכית לתמונה אחרת שתנצנץ אליך מן העלטה. התמונות קראו אליך להתקרב אליהן. עמדתי מול ה"פייטה" והבטתי בפרצופים המסוגננים מוכי-היגון, שלא נראו לי שייכים לאנשים בשר ודם אלא כשהתקרבתי די והותר לראות את הפרטים, כמו הדמעה על לחיהּ של מריה. משם עברתי אל אחת מתמונות הלידה; והנה הסתבר לי כי מישהו עומד לידי. היה זה הוֹנימֶר. "גם אני הכי אוהב את אלה," אמר. בקושי ראיתי אותו. עיני עוד לא הסתגלו לחשכה. לבי הלם בחוזקה וקצות אצבעותי היו לפתע קרות. לאט-לאט הוא התמחש לנגדי: אפו הארוך הנאה; עיניו, שהאור שיווה להן גוון ענברי; רעמת שערו וזקנו הסדורים. עומד היה קרוב מאוד אלי. יכולתי להריח את הניחוח שהסיגר מותיר על בגדים ופחדתי יותר ממה שפחדתי מעודי. מה יכולתי להגיד? הוא התקרב עוד. ואמר: "אני יודע שאת חוזרת בקרוב ללימודים. תמיד את חסרה לי. אבל אני שומר אותך לידי בדמיון." ואז התכופף ונשק לי על מצחי. לכאורה עמד שם שעות ארוכות בְּמה שהיה מן הסתם לא יותר מדקות אחדות. ואז הסתלק, משאיר עיגול חם במקום שבו היו שפתיו. כשהייתי בטוחה שעזב את הבניין, הלכתי הביתה, משפשפת כל העת את המקום שנשק במצחי.
|
בעת ההתראות קל לקרוא
אך קשה באמת להתרכז. סיפור שובר ציפיות. הייתי כמעט בטוח שמדובר בסוג של פדופיליה וזה נראה לי צפוי מדי. אך התברר אחרת. מעניין לקרוא ספור שובר ציפיות.
אולי כשיהיה שלום אוכל להגיב חכם יותר