היא שמעה את צעדיהן במדרגות. היא חשה את בנותיה בכל מקום ומקום, אבל זה היה רק בדמיון. הן נסעו. ברור שהן יחזרו. הן מוגנות, וזה רק עד יום ראשון. זה לא מוות – זה רק מרגיש כמו מוות. חברים שלה אמרו, עכשיו תוכלי לנוח! עכשיו תוכלי לחשוב! עכשיו תוכלי להתאמן! תאורטית היא יכולה לעשות את הדברים האלה. היא יכולה לחשוב, ללכת למכון-כושר ולנוח, אבל כשהילדות יצאו עם אבא שלהן, ישבה דֶבְּרָה על הספה ובכתה. שזה בסדר. לבכות זה טוב. הגירושין היו קשים! כל מה שהיא צריכה לעשות זה לטלפן, ואחותה בֶּקָה תבוא מיד. אבל דֶבְּרָה לא מבקשת לה אהדה, אז אף אחד לא ראה את הדמעות שלה חוץ מהכלב.
מקס הוא סַמוֹיֵד וטהור-לבב. אם מישהו נפגע, הוא בא במרוצה. כשלילי נפלה מהאופניים וראשה נחבל, מקס שעט אליה, ליקק ורווח לה. אבל איפה כואב לדֶבְּרָה? היא לא הייתה מסוגלת להסביר, אז היא כבשה את פניה בפרוותו הלבנה.
בסוף קמה והדליקה את תנור-האפייה ל-425 מעלות [פרנהייט]. רוקנה שקית של צ'יפס דק-דק אל תבנית שטוחה. קורטוב מלח, כף קטשופּ, ארוחת-ערב שהיא אכלה על הספה. זה לא מומלץ, אבל היא מקשיבה לגוף שלה, והגוף אמר, למי אכפת?
היא צלצלה להוריה בפלורידה, ואמא שלה אמרה: "הַיי, מותק. מה שלומך?"
"אני בסדר גמור," אמרה דֶבְּרָה וייצבה את הצלחת על זרוע הספה.
"אֵד!" אמרה אמהּ. "דֶבְּרָה בטלפון."
אבא של דֶבְּרָה הרים את השפופרת ואמר, "מה חדש?"
"סיימנו עם הניירת."
"זה סופי?" אמהּ לא מאמינה למשמע אוזניה. זה נמשך כל כך הרבה זמן.
"סופי."
היא שמעה את הוריה מתלבטים מה יגידו. המסמכים חתומים, וזה היה משונה ומכאיב כמו לתלוש גלד של פצע, כי הנישואים עצמם כבר הסתיימו לפני שנתיים.
"טוב, זאת הקלה," אמרה אמהּ.
אך אבא של דֶבְּרָה דיבר בקול השמור עמו לאכזבה עמוקה. "בסדר. זהו זה."
"אני שואלת את עצמי,"אמרה בזהירות אמא של דֶבְּרָה, "אם כדאי להוריד את תמונת החתונה שלכם."
"סינדי," נזף בה אביה.
"התמונה עוד תלויה?" אמרה דֶבְּרָה.
אמהּ נשמעה נבוכה. "אני בדיוק – "
" זה בסדר. כך או כך," אמרה דֶבְּרָה.
"לא אכפת לך?"
"למה שיהיה לי אכפת מתמונה אחת?" שאלה דֶבְּרָה, אם כי במבט לאחור היא החשיבה את שמלת-כלולותיה המשובצת חרוזים ככישלון. "יש לי אלבום שלם."
"את מסתכלת באלבום?" אמרה אמהּ, משתנקת.
"לא, אבל אני לא הולכת להיפטר ממנו. הבנות אולי ירצו אותו. לא מוחקים היסטוריה."
שתיקה, והיא ידעה שאמא שלה מביטה בתצלום במסגרתו המוזהבת. "את נראית כל כך שמחה."
"באמת הייתי שמחה."
"וריצ'רד היה כל כך צעיר!"
"כן, אמא. הוא היה צעיר." דֶבְּרָה כמעט צוחקת – ומיד מרגישה אשמה על הלעג – גם אם לא התבטא בקול – כי למה שהוריה ידעו מה להגיד? למה שמישהו ידע? איזה דברים ריקים מתוכן הייתה היא אומרת לבנותיה שלה? הן בכיתה ח' וי', וכמובן במרחק מיליון שנים מנישואים, שלא לדבר על גירושים. אבל אם הן ישאלו, האם תודֶה באמת? תהתה דֶבְּרָה. האם תגיד לא זה מה שדמיינתי לי? לא זה מה שייחלתי בשבילכן?
דֶבְּרָה הוציאה את הזבל ואספה והרימה חבילה ליד הדלת. אוזניות חדשות לסופי, שאיבדה את שלה. ואז הוציאה החוצה את מקס שישתובב לו וירחרח וירדוף אחרי כדור הגומי שלו בחצר האחורית. הבנות כבר לא מציגות שם את רגלן. בגיל שש-עשרה ושלוש-עשרה כבר הניחו מאחוריהן את ימי המרדף והליקוט. מקס עדיין לא נגמל.
"אתה כן צריך חצר, מקסי. צריך ועוד איך!" היא זרקה את הכדור והוא שעט אחריו במהירות הבזק, בלתי נלאה. הוא שואל את עצמו לאן הסתלקו הבנות? דֶבְּרָה הייתה משוכנעת שהן חסרות לו, ושמחה שאינו יודע כי זה רק יחמיר. תוך שנתיים וחצי. סופי תצא למכללה, ולילי אחריה, ומה אז? דֶבְּרָה לא רצתה למכור את הבית, אבל האם היא ומקס יוכלו להרשות לעצמם להישאר? האם בכלל יאריך ימים עד אז? אוי, לא!
אין להכחיש כי לדֶבְּרָה הייתה נטייה לתרחישים הגרועים ביותר. זה שיגע את ריצ'רד מפני שתמיד קפצה רחוק מדי קדימה. אלא שהיא בורכה בראיית-הנולד. היא התכוננה. היא תכננה ארוחות וחופשות, קבעה מועדי שיעורים, רשמה בהקדם למחנות קיץ. תרגיעי, התחנן ריצ'ארד. תצמצמי, תקחי עוזרת! (כמובן, הוא אף פעם לא הציע לעזור. כשרָבו היה אומר, אבל את תמיד מתעקשת לעשות הכול לבד.)
נכון. איש לא אמר לדֶבְּרָה אף-פעם שתישאר בבית ותעשה הכול; זה נבע ממנה. שום דבר לא אילץ אותה אלא מצפון ושכל ישר. כשהבנות היו תינוקות היא ויתרה על זמן לעצמה ועל פעילות גופנית. כשהילדות גדלו היא ויתרה על הג'וב שלה, כי שני אנשים אינם יכולים לעבוד שעות ארוכות ועוד להספיק לראות את ילדיהם כשהם ערים. ובגלל שרצתה לאכול אוכל אמיתי. ובגלל שלא רצתה לבצע מיקוּר-חוץ לאף היבט בחייה. ובגלל שאלה היו שנים שאי-אפשר לקבל בחזרה, ובגלל שקיוותה לחזור יום אחד, אם לא למשפטים, למשהו חדש. חינוך? צדק חברתי? ייעוץ נפשי?
יחד בחנו דֶבְּרָה ומקס שלוליות קפואות תחת מתקן-הטיפוס והמגלשה הירוקה של הבנות. היה מרגש לחשוב על כל האפשרויות – אולי תלך ללמד, אולי לייצג מהגרים בבית המשפט – אבל בנוגע לריצ'רד, את עתידו היא ראתה בין כותלי הבית. הוא יתחתן שוב. זה ברור לה, ברור לכל אחד. כבר עכשיו הוא גר עם חברתו, הֶתֶ'ר, חכמה ויפה ושפויה. הבנות העריצו אותה; דֶבְּרָה ראתה זאת בעין יפה. אשר לריצ'רד, הוא רק השתפר. אוכל בריא, מוריד במשקל. הבנות סיפרו שהוא הפסיק לשנורר סיגריות.
"כל הכבוד!" אמרה לו דֶבְּרָה לפני כמה ימים.
"יֶה, אני הולך בכיוון," אמר ריצ'רד.
היא הביטה בו; ועיניה נפקחו לראות. הוא קופץ למים. הבירוקרטיה הושלמה. "אתה הולך להציע נישואין?"
הוא נראה נרעש. "התכוונתי לעזיבה של הבית."
"אוי! מצטערת."
"לא הייתי מציע נישואין לפני שאני מדבר עם הבנות." הוא הסמיק סביב האוזניים.
היא הנהנה. "זה חכם."
"אנחנו רוצים שהן – "
"יֶה," אמרה.
"שהן ירגישו בנוח. אנחנו רוצים שזה יהיה טבעי."
"הן יתלהבו נורא," עודדה אותו.
"תודה," אמר.
רגע של נחת, שיחה ממש טובה. "התגאיתי בנו," אמרה דֶבְּרָה לתרפיסטית שלה, סוזן, בפגישתן למחרת. היא באמת שמחה בשביל ריצ'רד, והוקל לה שהוא הפסיק להיפגש עם נשים בחצי גילוֹ. הֶתֶ'ר היא אחת שדֶבְּרָה יכולה לעבוד אתה. אחת שהיא יכולה לכבד.
זה טוב. זה הדבר הנכון – ועם זאת היא ידעה שנישואיו השנִיים של ריצ'רד יכאיבו. טובת הכלל תהיה אבדה נוספת. "יש בזה איזה היגיון?" שאלה את סוזן.
"לגמרי."
"אבל מה אני יכולה לעשות בעניין?"
"את תמיד חייבת לעשות משהו?" ענתה לה סוזן.
ודֶבְּרָה נאנחה כי ידעה שלפעמים אין מה לעשות עם רגשות אלא להרגיש. אין מה לעשות בקשר לבעלהּ לשעבר ומערכת-היחסים החדשה שלו אלא לִצפות בהשתלשלות האירועים. את כל זה דֶבְּרָה הבינה. רק שריצ'רד והֶתֶ'ר יזדרזו ויסיימו עם זה!
אותו ערב צלצלה לילי מביתו של ריצ'רד. "תנחשי מה?" אמרה, ולבה של דֶבְּרָה החסיר פעימה. זה קורה.
"מה?" אמרה דֶבְּרָה.
"אנחנו מכינים פיצה מכלום."
"אוהו."
"גם אנחנו צריכות לעשות את זה פעם," אמרה לילי.
"או.קיי. בטח!" דֶבְּרָה שמעה קול-צחוק ברקע.
"אמא, צריך להשיג אבן-פיצה."
"יש לנו."
"אבל היא נשברה," הזכירה לה לילי. "צריך להשיג חדשה."
"או.קיי."
"ואחרי ארוחת-ערב אוכלים גלידה."
זה הרגע שריצ'רד והֶתֶ'ר יספרו לבנות. רק שהם לא יספרו; הם ישאלו. הם יֵשבו יחד, ארבעתם, וריצ'רד יגיד, בנות, יש לנו שאלה אליכן. או שהֶתֶ'ר תדבר בהכנעה: אני אף פעם לא אבוא במקום אמא שלכן, אבל אני רוצה לשאול אותכן אם אני יכולה להיות חלק מהקבוצה ולתמוך בכן תמיד-תמיד. או ששניהם יגידו יחד, בנות, יש לנו מתנה בשבילכן. אתן לא חייבות לענוד אותן כל הזמן – או בכלל – אבל אנחנו רוצים שתקבלו מאתנו את השרשרות האלה.
דֶבְּרָה דמיינה לה כל אחת מהאפשרויות, צווחות העונג, שרשרות הזהב העדינות, כל דבר ודבר רגיש ומלא משמעות. ריצ'רד יכרע ברך, או הֶתֶ'ר – או שניהם! ויהיו חיבוקים ודמעות שמחה. "תבלו נהדר," דֶבְּרָה אומרת עכשיו ללילי. "תדווחו מה קורה."
"ביי, אמא, אוהבת אותך."
לילי הייתה תמיד נפרדת ככה, וגם סופי. אוהבת אותך, הן צייצו בכל הזדמנות – גם כשטלפנו להודיע שתורנית ההסעות מאחרת. אוהבת אותך, אוהבת אותך, עד שהמילים נתרוקנו מתוכן. בה-במידה יכלו להגיד – נְדַבֵּר. מאיפה זה בא? ממחנה- קיץ? לה זה הציק, גם אם לא הטריד אחרים. הרבה הורים דיברו ככה אל ילדיהם. בֶּקָה הכריזה, "אני תמיד אומרת 'אוהבת אותכם' לילדים שלי, כי מי יודע מה עלול לקרות? ומה אם אוטובוס יפגע בך? לא היית רוצה שהמילים האחרונות שלך יהיו 'אוהבת אותך'?"
דֶבְּרָה אמרה, "לא אם זה רק הרגל." אוהבת אותך. נדרסה בגלגלי אוטובוס. כל הנושא הזה העציב אותה. היא הסתובבה בבית הריק. אחר כך הפעילה שואב-אבק בקומה הראשונה וניקתה את חדרי הבנות.
הילדות לא ילמדו לנקות אחריהן אם את עושה את זה בשבילן, הזכיר לה ריצ'רד שוב ושוב. ריצ'רד הקפיד מאוד להורות לבנות שיבצעו כל משימה שדֶבְּרָה מטילה עליהן. דֶבְּרָה נדה בראשה ואספה בגדים לכביסה מן הרצפה. פריטים של תלבושת אחידה, בגדי-גוף, גרביונים מסמורטטים. השטיח של לילי היה ביָרוק-ים. של סופי – לבן צמרירי. היא אמרה שהיא רוצה לבן כמו הפרווה של מקסי, וזה מה שקיבלה. השטיח שלה היה פרוותי, והִשִיר סיבים. קוביות לגו היו נעלמות בתוכו, מה הדבר הזה שנלכד בדבלולים הלבנים? אוזניית-כפתור. ממש למרגלות מיטתה של סופי. והנה השנייה. דֶבְּרָה כמעט פתחה את פיה לקרוא, מצאתי אותן! בדיוק אחרי שהחדשות הגיעו! אבל נמלכה בדעתה.
כרגע הם בגלידרייה. גומרים לאכול. חוזרים במכונית לדירה של ריצ'רד. דֶבְּרָה ציפתה לשמוע את החדשות בכל רגע, אבל אף אחד לא טלפן.
איך הייתה הגלידה? לבסוף היא שלחה הודעת טקסט.
טובה, החזירה לה לילי.
הבנות שבו, והסתבר כי כלום לא השתנה. ריצ'רד והֶתֶ'ר לא התארסו. דֶבְּרָה דילגה כרגיל יותר מדי קדימה.
"אכלת פעם 'שֶרי אָמָרֶטוֹ'?" שאלה סופי.
"זה מה שהזמנת?"
"טעמנו מהֶתֶ'ר."
דֶבְּרָה ניסתה לדמיין את הֶתֶ'ר עם גלידה בטעם פֵּרות. הֶתֶ'ר נראתה לה יותר עוגיות-עם-קרם.
"טעם משונה."
אך שום דבר אחר לא נראה להן מוזר. האמת, הן נראו קלילות יותר ושמחות יותר ממה שהיו בצאתן. תסמכו על הֶתֶ'ר – תרמילאית וחובבת ריצת-שטח – שהיא תדע להשאיר אחריה ילדים במצב משופר ממה שקיבלה אותם. הבנות גיפפו את מקס, עלו לחדריהן ועשו שיעורים. אפילו לילי, שדאגות שיבשו את שנתה, לא נראתה עכשיו עצובה כלל וכלל, התכרבלה במיטה עם ספר על נערות בפנימייה שלומדות להיות מכשפות, או, סביר יותר, נסיכות.
והחיים היו טובים והתנהלו כרגיל. בית ספר, בלט וקניות במכולת וארוחת ערב וקדם-אלגברה והיסטוריה עולמית, והסופ"ש הבא עם הבנות אצל דֶבְּרָה, שהכינה וואפלים. הכול היה שקט ושלֵו עד יום חמישי.
ביום חמישי הגיע ריצ'רד והשתעשע עם מקס בעוד הבנות סחבו את התיקים שלהן במורד המדרגות, שאז הוא אמר בקול נמוך, "דֶבְּרָה, אני צריך להגיד לך משהו."
זה היה סימן רע. "צאו החוצה לאוטו," קראה דֶבְּרָה לבנות כשריצ'רד החל פוסע הנה והנה. מקס נשתכח ממנו לגמרי. "מה העניין?" שאלה דֶבְּרָה.
"אז ככה…" פתח.
"הֶתֶ'ר?"
"כן."
היא קפאה. הֶתֶ'ר והוא נפרדים? עכשיו? בדיוק אחרי שהבנות התרגלו אליה? כבר הוא הצליח לדפוק את הקשר? "אתה לא."
"מה לא?" הוא ירה בחזרה, כבר מתגונן.
"ריצ'רד, מה קורה?"
שנייה אחת השתהה ואז אמר, "תינוק בדרך."
"רגע, מה?" בתחילה לא קלטה.
"מחכים לתינוק בינואר."
"אבל חשבתי שאתם – אתם אפילו לא – אתם לא בדרך להתארס?"
"זה בתכנון."
"ומתי תגידו לבנות? ומתי אתם מתחתנים?"
"רציתי לשאול אותך איך מודיעים. כלומר, זה חדשות טובות."
היא שאפה אוויר. "זה המון חדשות טובות בבת אחת."
"בדיוק."
"ברכותי!"
"תודה."
"אני פשוט – אני פשוט מופתעת."
"לא רצינו לחכות יותר מדי."
לחכות? חשבה. לא חיכיתם בכלל.
"ליסה – "
"מי?"
"אחות של הֶתֶ'ר, יש לה המון בעיות להיכנס להיריון."
דֶבְּרָה עמדה שם מבולבלת, כי למה הם מדברים עכשיו על הקשיים של אחות של הֶתֶ'ר? "מתי אתם מתחתנים?"
"ישר אחרי הלידה."
"או.קיי.," היא אמרה בכבדות. הרי צפתה אירוסין, ואז חתונה, לא משפחה צ'יק-צ'ק.
"את דואגת שזה יהיה משונה לילדות?"
"בעצם, כן."
"כי לדעתך זה לא בסדר שהתינוק בא קודם?"
"לא." היא לא מתכוונת להיות האיש הרע, המוסרני, הפֵיָה המרשעת במעמד הטבילה! אשתו הראשונה של המלך – זה מה שהפיה המרשעת הייתה מן הסתם. אבל דֶבְּרָה אינה כזאת. ממש לא. נחוץ לה רק רגע. הֶתֶ'ר לא הצטיירה לה מעולם כמישהי שממהרת, וריצ'רד – כעצבני כזה, ושמח כזה, והיא הרגישה מדקרת-כאב לשמע מזלו הטוב. פעם, בעבר, דֶבְּרָה רצתה ילד שלישי, ריצ'רד התנגד והיא הקשיבה לו. "זה פשוט המון בבת אחת."
"זאת הסיבה שאנחנו רוצים לדבר אתן."
דלת הכניסה נפתחה. "אבא," אמרה סופי.
לילי קראה מהמכונית הפתוחה, "לוקח לך מלא זמן."
הוא החזיר לה, "דקה."
"בוא נגבש תכנית," אמרה דֶבְּרָה לריצ'רד.
"מצוין!" מדבר היה בנימה העולצת שהיה מאמץ כשהילדות היו בקרבת מקום.
דֶבְּרָה אמרה, "פגישת צוות."
שלושתם נפגשו בית הקפה "המזנון הנטוש". ריצ'רד שתה קוֹמבּוּצָ'ה [תה מותסס], דֶבְּרָה קפה שחור והֶתֶ'ר כלום.
"למה שלא תנסי מים?" הציעה דֶבְּרָה.
והֶתֶ'ר חייכה. היא מוקירה את חוש ההומור של דֶבְּרָה. כמובן שניסתה מים, כי היא מושלמת – גם אם נראתה מעט חיוורת.
"איך את מרגישה?" שאלה דֶבְּרָה.
"אֶה," אמרה הֶתֶ'ר וריצ'רד נטל את ידה.
ריצ'רד אמר, "היא גיבורה." כאילו דיבר על לילי, אבל לא נראה היה שהֶתֶ'ר נעלבה.
"אתם מתכוונים לבדוק אם זה ילד או ילדה?" שאלה דֶבְּרָה.
הם ענו יחד. "אני חושב שכן," אמר ריצ'רד.
"אני לא בטוחה," אמרה הֶתֶ'ר.
"טוב, מה שיהיה," אמר ריצ'רד.
דֶבְּרָה שיסעה את דבריו, "אבל תספרו לבנות על ההיריון?"
"ודאי!" אמרה הֶתֶ'ר.
וריצ'רד אמר, "חייבים."
"העניין הוא כזה," אמרה להם דֶבְּרָה, ואז ראתה שריצ'רד נכנס למתח. זה היה למורת רוחו. "אני חושבת שקודם אתם צריכים להתארס ואז לחכות קצת לפני שאתם מספרים להן… אני חושבת, שחשוב שהן ידעו – "
"שכולנו יחד בעניין," אמרה הֶתֶ'ר.
"בדיוק."
"שזה לתמיד," אמרה הֶתֶ'ר.
ודֶבְּרָה אמרה, "נכון."
ואילו ריצ'רד לא אמר כלום. הוא יעשה מה שהֶתֶ'ר רוצה. הוא, שהתעקש שהוא לא מסוגל להתמודד עם ילד שלישי. זה שונה. דֶבְּרָה מבינה. זה לא ילד שנולד אל תוך משפחה קיימת עם המלחמות הישנות שלה. הוא והֶתֶ'ר הם התחלה חדשה. זאת דרכו של עולם, שנשים יולדות ילדים ואז מפסיקות, בעוד גברים חיים כמו כוכב-ים שמתחדש פעם אחר פעם.
"אני כל כך אוהבת את הבנות," אומרת הֶתֶ'ר. "אני רוצה שהם ישתתפו בטקס האירוסין."
אז לא טעיתי, הרהרה דֶבְּרָה.
הֶתֶ'ר אמרה: "אני רוצה להקדיש את עצמי לבנות."
את משהו, הרהרה דֶבְּרָה. את באמת משהו. ובו-בזמן חשבה: אין לך מושג. הורות כפול שלוש. לילות השימורים, התקפי זעם, דוחות קריאה, מבחנים סטנדרטיים ומיליון הדרכים של ילדים בחטיבות הביניים להפגין רשעות.
"נכתוב הצעת נישואין משפחתית [הצעת נישואין בנוכחות ילדיהם של בני הזוג]," אמרה הֶתֶ'ר.
"תודה," אמרה דֶבְּרָה, מכל הלב. "זה רעיון נהדר," אמרה להֶתֶ'ר; למה להפחיד אותה? והתינוק החדש יהיה נפלא. על התינוק היא קינאה בהֶתֶ'ר, גם אם הייתה אסירת תודה על הבנות שכבר יש לה.
"אני שמחה שעשינו את זה!" אמרה הֶתֶ'ר בלכתם אל המכוניות. ריצ'רד חבק את כתפיה של ארוסתו לעתיד. הוא נישק את אוזנה.
ודֶבְּרָה בכלל לא הרגישה לבד. לא היה איכפת לה לִצפות. היא פשוט הרגישה כמו המבוגר האחרון על פני האדמה בעודה קוראת לעברם, "אני שמחה שכולנו באותו הראש."
בסופ"ש הבא היא הוזהרה מראש והתחמשה מראש. הייתה לה תיקייה משלה עם הצעת הנישואין. הֶתֶ'ר שלחה לה, ודֶבְּרָה הייתה אפוא כמו סגל הכתבים שקיבלו מראש את הטקסט המלא של נאום הנשיא. יתר על כן היא הדפיסה שני עותקים על נייר-ארכיון. גם כשהבנות בקושי הקשיבו לריצ'רד והֶתֶ'ר קוראים את הצעת הנישואין, היא ישבה אל שולחן המטבח ומסגרה את המסמכים כדי שלכל אחת מהבנות יהיה עותק משלה.
הצעת נישואין משפחתית
אנחנו מציעים להיות כאן כל יום זה בשביל זה.
לכבד את השוֹנוּיוֹת ולהעריך כל אחד כערכו.
לוודא שכל אחד במשפחתנו נראֶה ונשמע.
לכבד זה את רגשותיו של זה.
לפעול בשיתוף פעולה.
×××
הטלפון של דֶבְּרָה צלצל. זאת הייתה לילי והיא דיברה באמצעות הרמקול. דֶבְּרָה יכלה לשמוע ברקע את סופי והֶתֶ'ר וריצ'רד מדברים בעוד לילי צועקת, "אנחנו מאורסים!"
"מַזְל טוב!"
"ואנחנו בהיריון!" הוסיפה סופי.
"אוֹ, וָאוּ," אמרה דֶבְּרָה בלי לחשוב, להרוויח קצת זמן, ואז "איזה יופי!"
"אמא!" אמרה סופי. "כבר ידעת, נכון?"
"לא מאשרת ולא מכחישה," אמרה דֶבְּרָה, ושמעה את הֶתֶ'ר אומרת הָא! "איזה יופי!" אמרה שוב. "זה ממש ממש נהדר." כך אמרה, אך הגוף שלה כאב. זרועותיה, רגליה, לבה.
"זה הולכת להיות בת," אמרה לילי.
"הם סיפרו לכן?"
"פשוט לילי רוצה שזה יהיה בת," דיברה סופי בקול של האחות הגדולה.
הטלפון צלצל מהמקום שריצ'רד עמד שם. דֶבְּרָה יכלה לשמוע את הצלצול ברקע. "סוֹרִי, זה ההורים שלי," אמרה הֶתֶ'ר. "אמא? הַיי!"
"אנחנו צריכים לדבר אתם," אמר ריצ'רד.
"ולעשות ארוחת ערב," הזכירה לו הֶתֶ'ר.
קולות וצחוק מתנגשים. קולה של הֶתֶ'ר: "אנחנו כאן עם הבנות. הצענו נישואין אחד לשני!"
"או.קיי. אני צריכה ללכת," אמרה לילי לדֶבְּרָה כעבור שנייה. "אוהבת אותך!"
כולם היו מאושרים. כולם היו צעירים. אשר לדֶבְּרָה, היא הרגישה הקלה. היא באמת שמחה שריצ'רד והֶתֶ'ר בישרו את החדשות בלי לחכות. היא כמעט ייחלה שגם יגלו את מין היילוד, ויתנו לו שם, ושהצאצא המושלם שלהם כבר יהיה בבית ספר, ושריצ'רד יָראה איזה אבא מעורב הוא מסוגל להיות בסיבוב השני. יש לי כל כך הרבה יותר סבלנות, הוא יאמר, כדרך הורים לא צעירים. אני כל כך יותר רגוע. דֶבְּרָה הייתה רוצה שכל זה כבר יהיה אחריה ושלא תצטרך להיות נוכחת.
לקראת ערב נטלה את הרצועה והוציאה את מקס לטיול. האדמה הייתה לחה והעשב רך. ילדי השכנים טסו באופניהם מקצה אל קצה, חגים בשמיניות. היא עקבה אחריהם ואז צלצלה לאחותה.
"הַיי," אמרה.
בֶּקָה הגיבה מיד, "תם ונשלם?"
"אכן."
"ואיך היה?"
"היה יופי. היה נהדר."
"היית שם? את נשמעת כאילו היית."
"לא! לא הייתי. שמעתי מהבנות. והן גם יודעות על התינוק."
"חשבתי שריצ'רד מחכה לפני שהוא מספר להן."
"נראה שלא."
"חשבתי שהייתה לכם הפגישה ההיא."
"הייתה, וריצ'רד ישב שם והסכים לכל דבר."
נפלה שתיקה, ואז אמרה בֶּקָה, "הוא פשוט איש רע."
"הוא לא רע," אמרה דֶבְּרָה בקול-לא-קול.
"הוא כן!"
"הוא בלתי-מתחשב," אמרה דֶבְּרָה. "זה עוד לא עושה אותו רע."
"מה שתגידי," אמרה בֶּקָה. "תקראי לו איך שאת רוצה. הוא תקע אותך."
"מקס, לא!" קראה דֶבְּרָה. הוא משך את הרצועה ונבח על כלב בִּיגְל. "הוא נעשֶה אלים," אמרה דֶבְּרָה לבֶּקָה. "אני חייבת לזוז."
"מקס לא אלים."
"יש לו משהו נגד כלבים קטנים." דֶבְּרָה השמיצה את מקס המתוק שלה רק כדי לגמור את השיחה.
"הֵיי, דֶבְּרָה. זה בסדר גמור לכעוס," אמרה בֶּקָה שהייתה מורה לתנועה יצירתית. "מותר לך לצרוח. להוציא הכול החוצה בריקוד."
דֶבְּרָה גררה את מקס לאורך הרחוב. "יֶה, אני לא חושבת שאני במצב רוח מתאים הרֶגע."
"כל אחד יכול לעשות את זה! תקשיבי, זה לוקח שתי דקות. תתקעי חזק את הרגליים."
דֶבְּרָה תקעה את רגליה במדרכה בעוד מקס מביט בה בתמיהה.
"קחי נשימה ותכווצי את כל הגוף. תעשי אגרופים."
"יוּ-הוּ."
"עכשיו תפתחי את הידיים. תשחררי נשימה. תוציאי."
דֶבְּרָה פתחה את ידה השמאלית כי עדיין החזיקה את הרצועה בימינית. היא נשפה. אחר-כך אמרה, "להוציא מה?"
"את כל העסק."
"אָה."
"אני יכולה להראות לך עוד כמה," אמרה בֶּקָה. "זה רק טקס-מיני. כל אחד יכול להתאמן על זה בכל רמה. פשוט תנסי כשאת מרגישה צורך."
"תודה," אמרה דֶבְּרָה. "אין בעיה."
היא הובילה את מקס הביתה והניחה לו להתרוצץ והתיישבה על הנדנדה הישנה של הבנות. הוא חיפש את הכדור שלו. שוב ושוב ניגש אליה כאילו לשאול, לאיפה הוא הלך?
מקס רחרח את ברכיה. הוא רצה שתצא לחפש אחרי הכדור, אבל היא אמרה, "לא יכולה, מקס. לפעמים צריך לנוח. מבין?"
אוזניו הזדקפו; אפילו רמז של עצבות לא חמק ממנו. "זה בסדר. זה יהיה בסדר. מבטיחה. תמשיך לחפש, ואם עדיין לא תמצא את הכדור, אני יִקנה לך חדש. וברגע שאני אקנה חדש, הישן יופיע." מקס טמן את ראשו בחיקה והיא אמרה, "אנ' לא יודעת למה זה קורה. משונה, נכון? אבל ככה זה."
סיפור נחמד. אהבתי את הקבלה בין הקשר של הגיבורה עם הגרוש שלה ובת זוגו ובינה לבין הכלב שלה.