זה איננו דיווח על פרשת-אהבים, גם לא סיפור על המרת-דת, למרות שיש בו משתיהן. כמובן, בחַיִּים, שהם עניין עתיר-הפתעות, קשה לדעת מה הוא מה.
אני ובעלי, ג'ון פֶליקס, גרים עם בתנו בת העשר, אליס, בשתי קומותיו התחתונות של בניין-אבן חום [בניין עירוני אמריקני קלאסי, שחזיתו אבן-חול חומה] בשכנות לסמינר אנגליקני, שהוא אוסף בתים בסגנון גותי ומדשאה. באביב אפשר לראות שם כוהני-דת ומשפחותיהם משחקים קריקט על הדשא. בקיץ, אדי עשן ממִתקני הברביקיו שלהם הזעירים מתאבכים מבעד לחלונות החזית שלנו. גם אם היית אידיוט מושלם שאינו מבחין בין דבר לדבר, התנהלותו הסדירה של המקום הזה – נגינה בחמת-חלילים בחגו של אנדרו הקדוש, תהלוכת חג-המולד, הפיקניק בפסחא – היא שמזכירה לך את חילופי-העונות, ואת השעה תדע לפי צלצול פעמוני הכנסייה, חמש פעמים ביום לפחות. גם מי שאינם נותנים כלל את דעתם למוסד הזה, מושפעים ממנו, ולו רק כי בלילות ירח אפשר לשמוע את נגן העוגב מתאמן בבית-התפילה.
חיֵינו, כלומר חיי משפחת פֶליקס – מתעדכנים גם הודות ללואיס ואמילי בּילִיֵרדס, חברינו הוותיקים. לואיס הוא סוחר ברהיטי-איכות עתיקים מאנגליה וצרפת. חנותו נמצאת בשכונה, והוא שמצא לנו את המקום הנפלא שאנחנו מתגוררים בו. לפני כן התגוררנו בשכנות קרובה למשפחת בִּילִיָרדס, ויחסינו הם יחסים של קרבה גדולה. אמילי, שעובדת כמנהלת ייצור בהוצאה לאור, עזרה לי למצוא את משרתי הראשונה כמאיירת ספרים. כשהריתי היא שלחה אותי אל הרופאה שלה, וכשאליס הייתה תינוקת, אמילי ובתהּ ג'אנט סיפקו לנו שירותי שמרטפות. בין כה וכה השלים בנם פִּטֶר את לימודיו במכללה ונזקק לייעוץ בנושאי בנקאות; בעלי שעבד בוול-סרטריט נענה לו בחפץ לב. כשעזבתי את בית-ההוצאה, עזרה לי אמילי למצוא עבודה כפרילנסר. לואיס גם מכר לנו במחירים נוחים את שולחן עץ-האגוז בחדר-האכילה ואת המזנון מעץ-פרי. אין גבול למה שאנו חבים לאמילי ולואיס! כששנתי נודדת בלילה, מייסר אותי (כבמתקפת פשפשים או נמלים) גודלו של החוב הזה.
מניָן חובותינו למשפחת בִּילִיָרדס הוא רשימה אחת מני רבות. מטבעי אני אדם שנשקוֹ במאבק המתמיד עם הכאוס האורב בפתח הוא עריכת-רשימות וחשיבה ארגונית. אני עורכת רשימות-מכולת שמכסות את צרכינו המיידיים, את צורכי-היסוד, צרכים לטווח ארוך וצרכים לטווח ארוך מסוג מסוים, למשל ארוחת-ערב חגיגית במרחק חודש. אני יודעת בדיוק מה אגיש בארוחה בעוד חודש. אין צריך לומר כי קודם להעלאת הרשימות הללו על הכתב, דרוש תכנון. בני משפחתי מספרים כי לעתים רואים אותי חושפת שיניים או ממלמלת לעצמי בעת הכתיבה.
תקופת-מה סיבכה את עריכת הרשימות העובדה שנקלעתי לפרשת-אהבים עם לואיס בִּילִיָרדס (דרך מוזרה לגמול לאמילי על נדיבותה!). למשל, לואיס אוהב ג'ינג'ר-אייל. אף אחד במשפחת פֶליקס לא יתקרב אל המשקה הזה. הוא הדין במלפפונים חמוצים שלואיס להוט אחריהם ונקניק-כבד. התכסיס היה לתאם בין הבאתם והכנסתם של הפריטים האלה אל המקרר ובין בואו של לואיס ללאנץ'.
שעות רבות כל יום ביליתי במחשבות שלהלן: אם לואיס יופיע ללאנץ' ויאכל את תפוחי-האדמה המבושלים, ניאלץ לאכול אורז עם פטרוזיליה וחמאה לארוחת הערב, אך אם לא יאכל את תפוחי-האדמה נוכל להכין סלט תפוחי-אדמה, שהולך הרבה יותר טוב עם עוף בתנור. אם לואיס לא ישתה את הג'ינג'ר-אייל או יאכל את זיתי הניסוּאָז, או אם יְכָלה את מרק הברוקולי – וכן הלאה.
מצד שני, ג'ון ואני שלומיאלים גמורים במה שנוגע לאחזקת הבית, ודרך קבע שילמנו לבעלי-מלאכה עבור משימות פשוטות, כמו החלפת החלונות הכפולים בחלונות-רשת באביב, או התקנת הפילטר במזגן בקיץ. בסופו של דבר, לואיס הוא שביצע את העבודות הללו. הוא שרשם את הדרוש: הוא שהדביק את שרוך-האיטום בחלונות האחוריים בסתיו ותלה את חלונות-הרשת באביב, ופעם אחת, כשג'ון נעדר בענייני עבודה ואליס יצאה לטיול כיתתי עם לינה, הוא הסיר את דלת המזווה והקציע אותה. כשחזר ותלה אותה היא נפתחה ונסגרה בקלות. לא פעם אמילי, ברוכת-כפיים לא פחות ממנו, מקדימה אותו במטלות משק-הבית – זאת מן הסתם הסיבה שהסתבך בפרשת-אהבים אתי.
בפרשת-אהבים, המאהב על פי רוב יפה-תואר והבעל לא; ואילו במקרה שלנו ההפך הוא הנכון. ג'ון הוא גבר נאה להפליא – תמיר ורזה, תווי פניו תואמים ושערו גלי. לואיס נמוך במקצת ממני, קירח עם ציצות של שער לבן. פגעי מזג האוויר הכתימו את פניו בגוני-טיק והוא מדיף ריח סיגרים ושמן-רהיטים. בשונה מבעלי, שנראה מרהיב בחליפה של בנקאי, לואיס מסתובב במכנסי כותנה משופשפים, חולצת-עבודה כחולה, ז'קט קורדרוי ונעלי זמש עם שרוכים. בשעות הארוכות שאני מבלה עם לואיס בתכנון פעילויותי, עולה בדעתי כי מרכיבים של יחסי אב-בת ודאי מקננים בפרשת-אהבים שבה הגבר מבוגר די הצורך (או כמעט די הצורך) להיות אביה של האישה. מובן שגם עולה בדעתי כי לואיס כלל וכלל אינו דומה לאבא שלי, שלא היה קירח, שלא עישן סיגרים, היה חיוור והעדיף על פי רוב חליפות ועניבות. אך ברור שלא משנה אם האיש הזה דומה או לא דומה לאבא שלך. חשוב שיהיה אבהי. כשעקבתי אחרי לואיס אוטם את חלונות-העורף בביתנו, כבשה אותי ההרגשה כי הוא סוג של אב גם לי וגם לג'ון, אף שהייתה זו כמובן הרגשה מופרכת.
אומרים כי נחוצים ארבעה לפרשת-אהבים – הנאהבים ובני זוגם. וגם אומרים שכאשר שניים נכנסים למיטה, הוריהם נוכחים במעמד. יתר על כן, מתהלכת מימרה כי נישואים יציבים מושתתים על שלושה [במקור הכוונה היא לאיש, לאשתו ולקב"ה]. איזו התקהלות! והכול בגלל שללואיס ולי הייתה פרשת-אהבים.
לואיס הוא נצר לאותו פרנסיס-הִיגוֹ בִּיָאר, מהאבות-המייסדים של הסמינר בשכונתנו. צירוף-נסיבות, או גורל ואולי יד אלוהים הם שהוליכו את לואיס לקבוע את חנותו כמעט מול המוסד הזה, מעבר לכביש. אב-קדמון זה הוא שחיבר את המזמור "בנאות דשא ירביצני", מס' 214 בספר ההמנונים. מומלץ לשיר אותו "בריתמוס זורם."
כל הקישורים האלה מוכיחים כי כל דבר ודבר יְסוֹדוֹ בסדר. החיים עשירים לבלי גבול, ומקושרים באינספור קשרי גומלין. בדמדומי ראשיתו של סתיו או בערב אביבי אני אוהבת לשבת על מדרגות החזית עם בתי ולבלוש אחר שכנינו. הרחוב שלנו רוחש אינדיבידואליות: כלבים מגזעים נדירים, אופנות לבוש מוזרות. אף אחד גם לא צועד כמו השני. בעת הישיבה שם עובר במוחי כי כל איש ואישה בעולם נולדים עם אישיות פרטית ורשאים בהחלט לבטא אותה. כוכב-הלכת שלנו הוא סחרחרת של תפיסות, פחדים, נטיות, טעמים, רעיונות, עיקרי-יסוד, אמונות והתנהגויות מכל סוג ומין. קורה שהמחשבה הזאת מרוממת את רוחי וממלאת את לבי במה שאפשר לכנותו חיוניות גועשת. אם הייתי עוצרת את אחד מעוברי-האורח הללו וחוקרת אותו ביסודיות, בטוח שהיינו מגלים חבר או קרוב-משפחה משותף או חוויה משותפת.
אי-אפשר להתחמק ממורכבותם של חיי-אנוש. אנחנו שלולית-סלע הרוחשת מגוון מינים. לא משנה היכן אתה נמצא – באוטובוס, בסופרמרקט, בבית-הקפה – אתה מוקף אנשים שמקבלים החלטות סגוליות בעניין זה או אחר. לפעמים אני חוטפת מִזה כאב-ראש ומגיעה למסקנה שאנשים הם קוץ בתחת.
פרשת–האהבים שלי עם לואיס התחילה כשהחל לשפץ את חנותו. הוא קנה לו חנות שנייה סמוכה ושבר קיר כדי לחבר את השתיים. היות שאני מתגוררת בשכונה והיות שהרגשתי שאני חבה חוב עצום למשפחת בִּילִיָרדס, התנדבתי לפתוח את החנות מוקדם בבוקר לקראת בואם של הפועלים. לפחות זה. האם לא הם שמצאו עבורנו מקום מגורים? המציאו לנו רופאים? המליצו על מצרכי מזון? העמידו לרשותנו את בתם כשמרטפית? לא הם שסייעו לנו למכור במחיר נאה את השטיח הפרסי הנהדר?
השיפוצים החלו בראשית ספטמבר. אחר-צהריים אחד בשלהי אוקטובר הזדמנתי למקום לבדוק את התקדמות העניינים ולהסב לספל תה עם לואיס. בדיוק אז בילתה אליס בחוג באלט, שאחריו הוזמנה תמיד לארוחת-ערב אצל חברתה הקטנה אֶני שֶׁפֶּרד. כְּתום אחר-צהריים של ספורט-שדה, באה אלינו אֶני לא פעם לארוחת-ערב. שגרת חייהם של ילדים היא עסק מסודר להפליא!
הפועלים הלכו הביתה. הרחוב היה ריק. מחשבה הבליחה במוחי ואני נתתי לה ביטוי. אמרתי, "אני חושבת שאני מבקרת אצלך יותר מדי." אחרי הכול, לא היה לי עניין של ממש בשיפוצים של לואיס, ועם זאת חשתי שאני נמשכת אל חנותו.
על כך ענה לואיס בנימה שלא שמעתי מפיו קודם לכן: "אני לא חושב שאת מבקרת מספיק."
בושה כיסתה את פני כשגיליתי שלבי הולם. לואיס קם מכיסאו ונעל את הדלת. ואז תלה שלט "סגור." הלכתי אחריו למרתף המעופש שבו אחסן משלוחים חדשים ורהיטים טעוני תיקון או ריפוד. שם, תחת שמיכת-אריזה נקייה, על שֶזלוֹנג רחב שירופד בבוא העת בפשתן תָכול, נָאַפנו לנו. כיום אני חוטפת דקירת-לב כשקורה שאני נכנסת לבית של שכנים ורואה שם רהיט שלואיס ואני התפרענו עליו פעם.
אשר לסיבתהּ של פרשת-האהבים הזאת, ובכן, אני לא אישה של סיבות. יותר של רגשות. להתחברות הזאת היה איזה מרקם רגשי חמולתי, יָעוּד-מראש, שלא יכולתי לעמוד בפניו – תמהיל של תמימות עם ידע אינטימי, כמו זה שמתקבל בזמן איחוד משפחות.
אחר-צהריים אחד בחורף, כשלואיס ואני הגחנו מתוך ספת אֶמפּיר מרופטת במרתף, החלו פעמוני הסמינר לצלצל, מזכירים לנו כי השעה חמש.
"אתה יודע," אמרתי בלשון-אגב, "אנחנו גרים כאן כמעט עשר שנים, ועד עכשיו אני לא יודעת מה המשמעות של הצלצולים האלה."
למשמע הדברים, הקים אותי לואיס על רגלי, עטף אותי במעילי, כיבה את האורות, נעל את החנות והוביל אותי אל הרחוב. הוא הדף אותי אל שערי הסמינר ומשם אל בית-התפילה.
"מן המשכב אל המקדש!" אמר בעליזות.
על השביל עצרתי מלכת ומיאנתי לזוז. לואיס נראה כבן-בית בגני הסמינר – אחרי הכול הוא היה נצר לאב-המייסד – אני לא. יתר על כן, היה ברור שבכוונתו להוליך אותי פנימה אל הכנסייה, ואני לא הייתי סבורה כי יאה שאבוא בשעריו של היכל-קודש אחרי שהתעלסתי עם גבר שאינו בעלי.
"וחוץ מזה, אני לא נוצרייה." אמרתי.
"קשקוש," אמר לואיס. "את דוגמה די עלובה של העם היהודי, וכך גם הבעל ההוא שלך."
מילים כדורבנות. ג'ון ואנוכי היינו יהודים מן הסוג הפושר ביותר, שגוּדלו בידי יהודים מפוקפקים שבכלל לא ידעו מה פירוש הדבר להיות יהודי. עקב כך נשלח ג'ון לבית ספר קווייקרי ואני – לבית ספר שכיסה את הדתות כולן, ותקופת-מה גם הלכנו לבתי-ספר רפורמיים של יום א', ושם, רוב הזמן, החלפנו בינינו פתקים, לעסנו מסטיק ופגשנו את חברינו מכיתת המחול. מתוך כמיהה כנה אך מבולבלת לטעת בילדתנו קצת תודעה של זהות תרבותית, שלחנו אותה לבית-ספר של יום א', שממנו הגיעה מפריחה לעברנו שמות של חגים שלא ידענו על קיומם ומנחה אותנו באורך-רוח וככל יכולתה בעניינים של דת. שנה-שנה חגגנו חג-מולד חילוני, וידידים יהודים אדוקים מאתנו הזמינו אותנו לסעודות פסח.
"אני לא אדע איפה לשים את עצמי," עמדתי בפתח, פוסחת על שתי הסעיפים.
"נשב מאחור ואף אחד לא ישגיח איזה כופרת את."
"כופרת זה מחמאה בשבילי," אמרתי.
"די, די," אמר לואיס. "בלי דרמה. אלוהים אוהב אותנו, חוטאים או לא חוטאים. תהיי ילדה טובה. קחי נשימה עמוקה וקדימה." הוא הדף אותי קלות ואני טסתי במעלה המדרגות ואל תוך בית-התפילה.
אור אחרון הסתנן מבעד לחלונות-הצבעונין. בשאר המקום שרתה אפלולית. נרות האירו את המזבח. בו-ברגע נפלה עלי אותה תוגה מוכחת, מרוממת-נפש, שאנשים רבים כל כך מרגישים בסביבה דתית.
נמצאתי ישובה על ספסל-כנסייה, בוהה בבהלה בשורת הספרים שמולי: ספר-המזמורים, נספח לספר-המזמורים, שיר-השירים, ספר התפילה המשותפת וספר בכריכת נייר ועליו חותמת שמו של הסמינר, שהתגלה כמצבור של תווים בכתב-יד.
"מה אני אמורה לעשות?" שאלתי.
"פשוט תביטי בציורים היפים על החלונות ואז תעמדי כשאני עומד ותכרעי כשאני כורע."
"לכרוע ברך?" אמרתי. "אני חייבת? אני מרגישה שלכרוע ברך זה בגידה ביהדות שלי."
לואיס נתן בי מבט סלחני. "איזה עתיד כבר צפוי ליהודים?" אמר. "את רשאית לעמוד. זאת התנוחה החלופית."
ישבתי במקומי וצפיתי בחברי הקהילה נכנסים בזה אחר זה. רבים מהם היו מוכרים לי – שכנים חדשים או ותיקים שראיתי פעם ביום לפחות. ולא מאתמול הם מתמסרים לעניין המסוים הזה ממש מתחת לאף שלי. כמה סודיים הם חיי הזולת, אפילו החיים הפומביים!
ראיתי את האיש אדום-השׂער שאני מברכת תמיד לשלום בדוכן-העיתונים, למרות שעד כה לא ראיתי אותו בצווארון-כמורה. הוא עמד שם עם אשתו, שפעמים רבות פגשתי בסופרמרקט. ברגע האחרון נכנס פנימה איש שחור גבוה עם מלבוש אפריקני גולש. האיש התגורר ברחוב שלנו עם אשתו ושתי בנותיו. גם אשתו הייתה לבושה בגדים אפריקניים ומעליהם מעיל גשם כשהיה קר. בתלבושת הזאת היא נראתה מתגעגעת מאוד הביתה, וכשראיתי אותם ברחוב בהרכב המשפחתי ניעורו גם בי הגעגועים הביתה. אישה מסוג זה לא הייתה נקלעת לפרשת-אהבים תמוהה עם חבר ותיק.
נגן העוגב פתח בנגינה. לואיס נגף אותי במרפקו כדי שאקום על רגלי. ממקום עומדי ראיתי תהלוכה מגיחה מירכתי הכנסייה – טור אנשים, רובם גברים, בלבוש אקדמי טקסי.
"מי אלה?" לחשתי, כשהתיישבו במקומותיהם.
"הדקאנים והמורים," לחש לואיס באוזני. "ועכשיו תהיי בשקט. זה מתחיל."
קול גברי, קול ללא גוף, ריחף מירכתי בית-התפילה ופצח במזמור:
אלוהים, חושה להצילנו.
העדה כולה, ובה לואיס, ענתה:
אלוהים, מהר לעזרנו.
דמעות עלו בעיני. רציתי לכסות על ראשי במעילי ולהתייפח. הזמרה נמשכה, אך הייתי טרודה מדי בהחנקת בכיי כדי שלא אבייש את לואיס.
העוגב השמיע צליל, וקול אישה, גבוה וצלול, זימר:
הוֹ, אוֹר חסד, זיו טהור של אב חי לעד בשמים.
לואיס כבר פתח את כל הספרים הנכונים ובכל המקומות הנכונים, אך הכתוב שׂחה מול עיני. בעת ששרו מן התהילים, ריחף מעלי הפסוק: "אל תיתן לחַיַּת נפש תוֹרֶךָ." ובעת שירת המגניפיקט הלמו בי המילים: "הפיץ גאים במחשבות לבּם."
עמדתי שם מוכת אלם ושטופת רגשות מרגשות שונים, בהם תדהמה על כך שלואיס היה בקי ורגיל בסדר-התפילות ושרוי ביחסי ידידות קרובים עם בּוֹראוֹ.
הקריאו לנו מן הברית הישנה ומן הברית החדשה, זימרנו תפילות בעמידה ובכריעה. ואז הרעים העוגב והושר מזמור. להפתעתי, הייתה הנעימה מוכרת – כורל מקנטטה של באך.
עם סיום הטקס ואמירת הברכה יצאנו בטור אל הערב הסתיווי. האוויר היה פריך וספוג עשן-עצים.
"ג'ון בשיקאגו, נכון?"
"עד מחר." הרגשתי כי הדיבור קשה לי.
"ואליס?"
"אצל אֶני שֶׁפֶּרד לארוחת ערב."
"אם כך," אמר לואיס, "תאכילי אותי אָת. אמילי בפגישה." אמילי הייתה יו"ר של "אגודת אמני הגרפיקה", שגם אני השתייכתי אליה בעצם, למרות שלא השתתפתי בפגישות. לא רציתי לאכול לבד. בחשכה נראו תלמידי הסמינר כחיות שנמלטות בגנבה הביתה. החלונות מעברו השני של הרחוב היו שטופי אור צהוב חם. כל זה הציף אותי באותה בדידות נוראה שילד מרגיש עם רדת הדמדומים.
במקרר מצאתי שאריות נזיד, שימורי חציל עם פלפל וסלט אורז. הצטערתי שלואיס הוא המאהב שלי, שאלמלא כן יכולתי ליהנות מארוחת-שאריות באווירה נטולת-אשמה עם חבר ותיק.
בזמן הארוחה טלפנה אליס לשאול אם אבוא לאסוף אותה, או שהשֶׁפֶּרדים ילוו אותה ברגל הביתה. אמרתי שאבוא.
"תתאר לך שהייתה יודעת מי זאת אמא שלה," אמרתי ללואיס.
"ומי זאת אמא שלה?" אמר לואיס במתינות. "הו, אני מבין. אישה נואפת. די, די. את ילדה נחמדה ולא שונה בהרבה מכל אחד אחר."
"אתה חושב שתלמידי הסמינר ההם מסתובבים ומחפשים להם מפגשי סקס אחרי הצהריים עם חברים ותיקים?"
"לא הייתי מתפלא," אמר לואיס. "המקום הזה הוא חממה לכל מיני סוגים של התנהגות בלתי הולמת."
השקפת החיים של לואיס הייתה לי מקור נחמה. הוא היה מבוגר די הצורך להביט הרחק קדימה. החיים נגולו לפניו כמו שטיח פרסי. הוא התבונן ורווה נחת, בלי שימלא את ראשו במיליון שאלות מיותרות.
"איך אפשר לא לבלבל בין הספרים האלה?" אמרתי.
"אימון."
"איך אתה מכיר כל כך טוב את סדר התפילות הזה?"
"הייתי שם," אמר לואיס.
"עשית מה?"
"כשהייתי ילד קטן," אמר, "אני מתכוון ילד קטן בשנות העשרים שלו, חשבתי להיות איש-דת, ואז החלטתי לא להיות."
הייתי נרעשת מן המידע הזה.
"למה החלטת לא להיות?" שאלתי.
"טוב, אבא הלך והזדקן, והוא חשב שיהיה נחמד להוריש לי את העסק המשגשג הזה. אני אוהב רהיטים, ושמחתי שיהיה לי תירוץ לנסוע לאנגליה וצרפת שלוש פעמים בשנה. זה עיסוק נחמד, תרבותי. חיים של אנשי-דת הם בדרך כלל מחורבנים. אנשים כאלה, או שהם אומרים מה שהם לא מתכוונים, או שהם עסוקים בלגלות מה הם כן מתכוונים, והם לא מרוויחים הרבה, ואז הם מפסיקים להאמין באלוהים. חוץ מזה, אני טיפוס נהנתן."
"אף אחד לא יודע כלום על אף אחד," אמרתי בעצב.
"שטויות," אמר לואיס. "אנשים יודעים המון. את באמת רוצה לדעת כל פרט קטן? את לא רוצה שיפתיעו אותך?"
האמת, לא רציתי. רציתי לדעת הכול ובבת אחת. למעשה, עצם המחשבה כי לאליס שלי יקירתי, בשר מבשרי, יש חלומות, חיי בית-ספר ומחשבות שאין לי שום גישה אליהם – המחשבה הזאת העלתה דמעות בעיני.
"למשל," אמר לואיס, "לא ידעתי שאת מכירה מזמורים."
"גם אני לא ידעתי."
"טוב, ככה זה עם מזמורים," אמר לואיס. "הם קליטים."
הגיע הזמן לאסוף את אליס. לואיס הוליך אותי אל תוך הלילה, במעלה הרחוב ואל קרן-הרחוב של השֶפֶּרדים. הודיתי לו שלקח אותי לתפילת-הערבית.
"כל העמידות והכריעות האלה," אמר. "כמו בשיעור התעמלות."
מאותו יום ואילך לבשו חיי דפוס שונה במקצת. כמה פעמים בשבוע נפגשתי עם לואיס לתה-מנחה, או מה שכּינינו תה-מנחה בלשון נקייה, ובימים שאליס הגיעה הביתה מאוחר, אם בגלל שיעור-שיחה בצרפתית, או שיעור ספורט, או שיעור באלט, או שיעור פסנתר, מצאתי את דרכי לכנסייה לתפילת-ערבית. או אולי רק רציתי להרוג זמן. אחרי הכול, את עבודתי ביצעתי בשעות הבוקר; ילדתי הגיעה הביתה פעמים אחדות בשבוע לא לפני חמש; בעלי הגיע הביתה לא לפני שבע; ולואיס לא היה זמין בכל עת. וחוץ מזה, אהבתי מוזיקה ואהבתי לשיר. תפילת-ערבית נתנה מוצא לזה וגם לזה.
אחר-צהריים אחד, במרתף שלו, אמרתי ללואיס: "זה לא מצחיק, לואיס? אנחנו כאן יחד, וג'אנט שלך הייתה פעם שמרטפית של אליס."
"את הסידור הזה אפשר לחדש אם נברח יחד שנינו," אמר, רוכן מעלי לשלוף סיגרילוֹ מכיס המקטורן שלו. צמרמורת חלפה בי. קצהו של קרחון הוא מראה מפחיד ביותר. הסתכלתי בלואיס שעישן בהנאה, ואמרתי: "אתה באמת חושב שאנחנו צריכים לברוח יחד?"
"ברור שלא, טיפשונת," אמר. "זה היה ניסיון להשמיע הערה משעשעת."
אין לדעת מדוע ההערה המשעשעת הפעילה בתוכי פצצת-עומק שכזאת. אולי טיפחתי כמיהה לברוח עם לואיס. אם הזולת בלתי ניתן לפענוח, אולי כך גם תודעת עצמך. נראה שמוטב לעבור את החיים בעיניים עצומות למחצה בלי שחלקים בלתי-צפויים בך יצוצו אל פני השטח כמו פטריות אחרי הגשם.
בדרך הביתה מחנותו של לואיס נתקלתי במשפחה האפריקאית מהלכת בנחת ברחוב. האב בלבושו המרהיב בכתמי בטיק ומעיל חום; האֵם במעיל קצר עם צווארון פרווה על שמלתה הלאומית; ושתי הבנות הקטנות בצמות ותלבושת אחידה. אצל אלה לא תמצא שעשועי-אבהבים, חשבתי.
בראשית האביב יצא לואיס לחו"ל לאחד ממסעי הרכישות שלו, ובשובו היה ברור כי גמלה בו החלטה בנוגע אלי: חסל סדר הרומן בינינו. שוב לא הוליך אותי מטה למרתפו לעגבים לא-כשרים על שמיכות-אריזה. תחת זאת ישבנו למעלה ושתינו תה שלואיס חלט על פלטה חשמלית. לא ערערתי על הגיון החלטתו; מן הסתם כי רווח לי שנחסכה ממני ההתלבטות בעניין זה עצמו ומעמדים רגשיים מביכים. וגם קיבלתי עלי את פסיקתו האבהית של לואיס.
אך בעתות של בדידות נתקפתי פחד. אולי עשיתי או אמרתי משהו שעורר בו סלידה. אולי אני היא שעוררה בו סלידה. אולי הוא חולה, או שאמילי גילתה את המתרחש בינינו, או שהוא עצמו גילה לה. ברגעים של פרנויה דמיינתי לי שלואיס פיתה אותי רק כדי להכניס אותי אל בין כותלי הכנסייה ועל ידי כך להכניסני לעוּלהּ של נצרות.
יום אחד פלטתי לעברו: "למה זרקת אותי, לואיס?"
"לא זרקתי אותך," אמר, "ברגע זה אנחנו שותים תה, לא?"
"התכוונתי, למה אנחנו כבר לא שוכבים?" אמרתי.
"זה לא היה נכון מלכתחילה," אמר לואיס. עיניו היו רכות וטובות, ולא ניתן היה לקרוא את המסתתר מאחוריהן. לא היה בכוונתו להגיד מילה נוספת בעניין, ולי נותר לבחוש בשלל האפשרויות עד יומי האחרון.
יצא אפוא שאחת לשבוע הייתי נפגשת עם לואיס לתה-מנחה. הייתי אוספת את אליס מבית הספר. השתתפתי בתפילות-ערבית. התמכרתי לטקס הכנסייתי. האם בגלל שרק המוזיקה השתנתה ולא השאר – כי תפילות מסוימות באו אחרי הימנונות מסוימים שבאו אחרי הקריאות [קטעים נבחרים מהברית הישנה או החדשה]? או אולי המוזיקה והמקום עצמו, שהיו למרבה הפלא כה מרגיעים ורגשיים? הייתי מסתובבת לי בבית ומפזמת "הו, בורא האור המבורך". לעתים אמרתי לעצמי בקול "האר נא חשכתנו, מתחננים אנו לפניך, אדונָי," שלפי ספר התפילה המשותפת הוא חלק מהתפילה לעזרה מפני סכנות.
עם חילופי האור, נחשפו חלונות-הצבעונין. ציצים בצבצו, ועלעלים נימרו את תמונת אדם, חווה והנחש. עלה בדעתי כי יהיה קשה להסביר מה בחורה יהודייה, ולו גם גרסה מדוללת של יהודייה – מה מעשיה בכנסייה בחמש לפנות ערב, מזמרת לה "הו, שילוש של האור המבורך." לא זה ההיבט הדתי שחיפשתי אחריו. תפיסת האלוהים האחד ויחיד זימנה לי די והותר בעיות. שלושה שהם אחד – מבלבל מכדי להתעמק בו.
ואז יום אחד הייתה לי התגלות אמיתית. עיני נפקחו לראות כי אולי לעולם לא אדע הרבה על שום דבר. אף פעם לא יתגלה לי מה באמת אני עושה כאן, בתפילת-ערבית. הקטע הזה של "הבלתי ניתן להבינו," אמרתי לעצמי, "הוא שעליך לקבל שאכן בלתי ניתן להבין אותו, וזהו זה." איזו הקלה!
בערב נפלא אחד של שלהי אפריל, יצאתי מתפילת-ערבית ונפלתי ישר על בעלי, על ג'ון שלי הוא ולא אחר. נדהמתי לראותו, והוא החזיר לי מבט של כאב ותמיהה.
"הֶלוֹ," אמרתי במאור פנים, כאל שכן חדש. "איך ידעת איפה אני?"
"אתמול בערב, כשהגעתי הביתה מוקדם יותר, ראיתי אותך יוצאת מפה," אמר. "הערב חזרתי מוקדם ואמרתי לעצמי שאבוא לאסוף אותך ולברר מה קורה."
"לא קורה כלום," אמרתי.
"את לא הולכת להתנצר, מה?" שאל. הוא נראה נורא מודאג.
"בטח שלא, טמבל," אמרתי. "נחמד פה. אני אוהבת לשיר. זה מזכיר לי את המורשת היהודית שלי. אמרתי לעצמי שצריך להתמסר יותר לחינוך הדתי של אליס, להשתתף אחת לזמן בקבלת-שבת. אני גם חושבת על 'סדר' כמו שצריך בשנה הבאה."
"רעיון נהדר," אמר ג'ון. רווח לו מאוד. האל יודע מה עבר קודם במוחו. אני לא מתכוונת לברר; אני גם לא מתכוונת לברר מה חשבתי אני.
נטלתי את זרועו של ג'ון וצעדנו לאיטנו במורד הרחוב לבית הספר של אליס. את אחר- הצהריים הקדישו שם לפעילויות ספורט. בית הספר היה במרחק-הליכה מזורז נחמד. שאבא שלה יבוא לאסוף אותה נחשב בעיני אליס לפינוק. גם העובדה שהקדים לשוב בערב נאה זה של אביב הייתה בגדר פינוק. הלכנו כשזרועותינו חובקות את מותנינו. בבית הספר מצאנו את אליס בבגדי ספורט ותלבושתה האחידה צרורה בתיק בד גדול. תשובתה בימים אלה לשאלה "מה עשיתם היום?" הייתה "שום דבר מיוחד."
ואז פנינו הביתה, שלושתנו, ומבעד לדלת הכניסה ואל תוך הפרטיות שלנו, קרובים ורחוקים כמו כל קבוצת אנשים המקושרים זה לזה.
גם בממד הסיפור נראה לי מסורבל במידת מה
אכן, החיים כמו שטיח פרסי. משובץ בצבעים ובדוגמאות שיוצרים עושר ומפתים להביט בהם. הסיפור מציג, מבעד לפלירט בין חבר וחברה ותיקים נסיון לפענח את הזולת ודרכו דרכי חיים של אחרים כדי להתוודע יותר אל תודעת העצמי של הגיבורה. אהבתי את האופן שבו ההרפתקאה במקום הקטן מובילה אותה להכיר עולם חדש וזר, עולם בית התפילה נוצרי שדרכו היא מגיעה את מקורות זהותה ותרבותה שכלל לא העסיקו אותה והיו חבויים ממנה לפני הרומן עם לואיס. על פניו סיפור הקשר ביניהם נראה בנאלי, דל ומעורר ביקורת. סיפור של בגידה בבני זוג ובחברה נאמנה וילדים אך בהמשך הקריאה נראה שהקשר תורם רבות להתפתחותם הנפשית, הרגשית לשני הלוקחים בו חלק. זאת גם הזדמנות לציין את האיור היפה שנבחר כדי לעטר את הסיפור. כמו בשאר הסיפורים. האיורים מחזירים אותי תמיד לספרי ילדותי בהם הייתי תמיד מתבוננת באיורים לפני הקריאה ובהמשכה. כאן הציור מתאים במיוחד בגלל הרמיזה שלו לציורים נוצריים (שאהובים עלי כל כך) ותמיד קשורים בדמיוני אליך, ליאורתי.