זה איננו דיווח על פרשת-אהבים, גם לא סיפור על המרת-דת, למרות שיש בו משתיהן. כמובן, בחַיִּים, שהם עניין עתיר-הפתעות, קשה לדעת מה הוא מה. אני ובעלי, ג'ון פֶליקס, גרים עם בתנו בת העשר, אליס, בשתי קומותיו התחתונות של בניין-אבן חום [בניין עירוני אמריקני קלאסי, שחזיתו אבן-חול חומה] בשכנות לסמינר אנגליקני, שהוא אוסף בתים בסגנון גותי ומדשאה. באביב אפשר לראות שם כוהני-דת ומשפחותיהם משחקים קריקט על הדשא. בקיץ, אדי עשן ממִתקני הברביקיו שלהם הזעירים מתאבכים מבעד לחלונות החזית שלנו. גם אם היית אידיוט מושלם שאינו מבחין בין דבר לדבר, התנהלותו הסדירה של המקום הזה – נגינה בחמת-חלילים בחגו של אנדרו הקדוש, תהלוכת חג-המולד, הפיקניק בפסחא – היא שמזכירה לך את חילופי-העונות, ואת השעה תדע לפי צלצול פעמוני הכנסייה, חמש פעמים ביום לפחות. גם מי שאינם נותנים כלל את דעתם למוסד הזה, …
נערה מחליקה על קרח I לוֹרי קוֹלוִִין (1992-1944)
גדלתי בצלו של איש דגול – ג'יימס הוֹנימֶר, המשורר האמריקאי הנודע. משפחתי התגוררה בקמפוס אוניברסיטאי, והוֹנימֶר היה היהלום שבכתר. כיתות-הלימוד שלו היו גדולות מדי להתכנס בחדר אחד; הרצאותיו הפומביות יצרו פקקי תנועה בכבישים הסמוכים. כשחזר מטקס חלוקת פרסים, אחד מני רבים, ערכו לו קבלת-פנים בכנסייה; שום בית מגורים לא היה גדול דיו. כששיחק טניס, הוקף המגרש סטודנטים שנהנו לעקוב אחר הגיבור שלהם מזיע כמו בן-תמותה רגיל; וכשיצא מגבולי הקמפוס, יכולת לחוש שינוי – משהו הפסיק להתרחש.