אָניקה הבטיחה לתומס מתנה, אז הם יצאו יחד לארוחת-ערב בארבעה ביולי. כבר יותר משבעה חודשים לא נפגשו, עוד קודם לרעידת-האדמה. המסעדה עם קירות הזכוכית שנשקפה אל מפרץ בִּסקַיין הייתה רעיון שלה. בעבר סעדו שם לא פעם, בזמנים שמחים יותר, ושניהם מצאו שהתאורה העמומה וספות העור אינן רק מזמינות, גם רומנטיות. שולחנות הקפה בסגנון ארגז שעליהם הגישו את האוכל היו תמיד צרה-צרורה, אך הנוף העוצר-נשימה של קו-הרקיע במיאמי-תחתית משך אותם הנה שוב ושוב. זה יהיה מקום טוב לצפות ממנו על זיקוקי-הדינור של הארבעה ביולי, ולמרות הצפיפות הצפויה במסעדה, הפינה שבה ישבו תמיד תהיה מספיק שקטה כדי לשוחח.
בלי בדיקה I אֶדוִיג דָנְטיקוֹט (נ' 1969)
לקח לארנולד שש וחצי שניות לצנוח לעומק מאה וחמישים מטרים. במשך הזמן הזה התייצבה לנגד עיניו תמונת בנו פֶּריס: פֶּריס במדי בית-הספר בחגיגת הסיום של גן- הילדים – חולצה אדומה ומכנסי חאקי. אותו בוקר התרוצצה אמו של פֶּריס, דָרלין, ברחבי הדירה והחליפה שמלה בשמלה כאילו היא שחוגגת. עוצם את עיניו בחוזקה בעת שהרוח הלוהטת שצלל אל תוכה מכה בפניו, ראה ארנולד את פֶּריס בכיתת הגן. גם את עצמו ראה, עומד ליד דָרלין, שבחרה לבסוף שמלת סאטן מתנפנפת בצבע כחול. הוא לבש את החליפה השחורה האחת והיחידה שלבש בכל הזדמנות, אם לחתונות או ללוויות.