תרגומי פרוזה ושירה
גבוה מעל העיר, על עמוד נישא, עמד פסלו של הנסיך המאושר. עלים דקיקים של זהב טהור ציפו אותו מכף-רגל ועד ראש, עיניו היו שני ספירים נוצצים, ועל ניצב חרבו הבהיקה אבן-אודם גדולה.
כולם התפעלו ממנו עד מאוד. "הוא יפה כמו שבשבת," אמר עליו אחד מחברי מועצת העיר שביקש לקנות לו מוניטין כבעל טעם בענייני אמנות; "רק שהוא לא שימושי במיוחד," הוסיף מחשש שאנשים עלולים לחשוב אותו-עצמו כבלתי- מעשי, מה שהוא היה באמת.
אלא אם אתה עשיר אין טעם שתהיה בחור מקסים. רומנסה היא יתרון זכותם של העשירים, לא מקצועם של מחוסרי העבודה. עניים צריכים להיות מעשיים ופרוזאיים. מוטב שתהיה בעל הכנסה קבועה מאשר שובה-לב. אלה הן האמיתות הגדולות של החיים המודרניים, שיוּאי אֶרסקין לא השגיח כלל בקיומן. יוּאי המסכן! מבחינה אינטלקטואלית, חייבים להודות, הוא לא היה גאון הדור. מעולם לא הוציא מפיו דבר שנינה או רשעות. לעומת זאת, הוא היה יפה-תואר להפליא בשערו החום המתולתל, בצדודיתו המהוקצעת ובעיניו האפורות. חביב היה על גברים לא פחות מאשר על נשים, ובורך בכל הסגולות חוץ מאשר הסגולה להרוויח כסף. אביו הוריש לו חרב-פרשים ואת "תולדות המלחמה הפנינסולרית" בחמישה עשר כרכים. את החרב הוא תלה מעל הראי, ואת הכרכים שם על מדף בין "מדריך רָף למירוצי סוסים" ו"המגזין של בּיילי", וחי על קצבה של מאתיים פאונד לשנה מדודה זקנה.
אחר-צהריים אחד ישבתי לי בחזית "קפה דה לה פֶּה" ועקבתי בעיני אחר פְּאֵרם ועליבותם של החיים הפריזאיים. עודני תוהה מעל כוסית הוורמוט שלי על פשר התצוגה המוזרה של גאווה ועוני החולפת על פני, שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי וראיתי את לורד מרצ'יסון. מאז ימינו יחד בקולג', לפני כעשור, לא נפגשנו. שמחתי מכל לב להיתקל בו שוב, ולחצנו ידיים בחום. באוקספורד היינו חברים טובים. הגיתי לו חיבה רבה; כה נאה היה, כה עז ותוסס, כה מרומָם. נהגנו לומר עליו כי אלמלא דיבר תמיד אמת, יכול היה להיות בחור כארז. אך בעצם כיבדנו אותו פי כמה על כנותו. כעת מצאתי שהשתנה עד מאוד. הוא נראה מודאג ואובד-דרך וכמי שמנקר בו ספק. הרגשתי כי לא ייתכן שמדובר בסקפטיות מודרנית, כי מרצ'יסון היה שמרן אדוק והאמין ב"ברית הישנה" באותה דבקות שהאמין ב"בית הלורדים"; הגעתי אפוא למסקנה כי מדובר באישה ושאלתיו אם כבר יש לו אישה.
"היא אמרה שתרקוד אתי אם אביא לה שושנים אדומות", קרא הסטודנט הצעיר, "אך בכל גנִי אין אף שושנה אדומה".
מקִנו בעץ האלון שמע אותו הזמיר והציץ מבין העלים ותהה לנפשו.
"אף שושנה אדומה בכל גני!" קרא ועיניו הנפלאות מלאו דמעות. "הו, באלו זוטות האושר תלוי! קראתי כל מה שכתבו חכמים, וכל סודותיה של הפילוסופיה גלויים לפני. אך בגלל חסרונה של שושנה אדומה נידון אני לחיי עליבות".
"הנה, סוף-סוף, אוהב אמיתי", אמר הזמיר. "לילה-לילה שוררתי עליו אף שלא היכרתיו; לילה-לילה סיפרתי את סיפורו לכוכבים, והנה הוא לפני. שערו כהה כמו ציץ היקינתון ושפתיו אדומות כשושנה שהוא מבקש לו. אך מן התשוקה פניו לבנות כשנהב חיוור, והצער הטביע חותם על מצחו".
" מחר בלילה עורך הנסיך נשף", מלמל הסטודנט הצעיר, "ואהובתי בין הקרואים. אם אביא לה שושנה אדומה, תרקוד אתי עד הנץ השחר. אם אביא לה שושנה אדומה, אחזיק את אהובתי בזרועותי והיא תשעין את ראשה על כתפי, וידה תהיה אחוזה בידי. אך בגני אין שושנה אדומה. ועל כן אשב בדד והיא תעבור על פני. היא לא תשגיח בי, ולבי יישבר".
בוקר אחד שרבב נברן-המים את ראשו מן המחילה. היו לו עיניים חרוזיות מבריקות, שפם אפור נוקשה, וזנבו היה כמו חתיכה ארוכה של גומי שחור. ברווזונים שחו בברכה סחור-סחור ונראו כמו המון כנריות צהובות. ואמם, שהייתה לבנה-צחורה עם רגליים ממש אדומות, ניסתה ללמד אותם איך עומדים על הראש במים.
"אם לא תלמדו לעמוד על הראש, לעולם לא תוכלו להסתובב בחברה הכי טובה", אמרה שוב ושוב; ומעת-לעת הראתה להם איך עושים זאת. אך הברווזונים לא שמו לב אליה. הם היו צעירים כל כך שלא ידעו בכלל איזה יתרון יש בלהיות בחברה.
"איזה ילדים סוררים!" הזדעק נברן-המים. "מגיע להם שיטביעו אותם".
"מה פתאום", ענתה הברווזה. "כל אחד חייב להתחיל מתישהו; ואין גבול לסבלנותם של הורים".
"אה! אני לא יודע כלום על רגשות הוריים", אמר נברן-המים; "אני לא איש-משפחה. האמת היא שאף פעם לא התחתנתי. ואני לא מתכוון אף פעם להתחתן. אהבה היא טובה מאוד על פי דרכה, אבל ידידוּת היא נעלה יותר. בעצם, בכל העולם אין דבר אצילי ונדיר מידידות מסורה".