באחת-עשרה וחצי בבוקר, בוקר של יום חול, ישבה גברת עצבנית כבת ארבעים, לבדה, על המושב-הזוגי [[love seat בלובּי של מלון קטן בשדרה החמישית התחתית והמתינה לאבא שלה שיתלווה אליה לארוחת צהריים. הלובי היה מרובע ומרוצף-עץ ומרופד כותנה צבעונית, ועשוי היה להיות חמים-למראה אלמלא הגומחה הגדולה המתוחמת שפלג גופו העליון של פקיד מבצבץ ממנה דרך קבע, ותאו של הקופאי ובו מתקן כמידת כף-יד שמניחים עליו את הכסף, ושתי מעליות עם סדרנים במדים, ודלתות-הזכוכית הנוצצות, אחת רחבה מוליכה אל המסעדה ושנייה צרה מצומצמת – אל הבר.