רוח-הרפאים שנכנס לביתנו בליל ה-17 בנובמבר 1915 חולל כזאת מהומה, שחבל שלא הנחתי לו להמשיך לשוטט והלכתי לישון. התגלותו הפלאית גרמה לאמא לזרוק נעל דרך החלון של הבית השכן, ולסבא – לירות בשוטר. אז חבל, כמו שכבר אמרתי, שבכלל שמתי לב לצעדים. הם התחילו בערך באחת ורבע לפנות בוקר, טפיפה קצבית סביב השולחן בחדר-האכילה. אמא ישנה באחד החדרים בקומה השנייה ואחי הרמן בחדר שני; סבא ישן בעליית הגג, במיטת אגוז-המלך הישנה, שכזכור לכם נפלה פעם על אבא. בדיוק יצאתי מן האמבט, ובעודי משפשף טוב-טוב את גופי במגבת, שמעתי צעדים; צעדים של אדם שפוסע במהירות סביב שולחן חדר-האכילה למטה. האור מחדר-האמבטיה נשפך על גרם-המדרגות האחורי שהוליך חיש ישירות לחדר-האכילה. יכולתי להבחין בברק העמום של הצלחות על מדף-הצלחות שעל הקיר; לא הצלחתי לראות את השולחן. הצעדים המשיכו לסובב שוב ושוב את השולחן; בפסקי-זמן קצובים חרק קרש ברצפה כשדרכו עליו. בהתחלה חשבתי כי זהו אבא, ואולי אח שלי רוֹי, שנסע לאינדיאנפוליס, אך היה צפוי לחזור בכל יום. אחר כך חשבתי כי זהו פורץ. רק אחרי זמן העליתי בדעתי כי אולי מדובר ברוח-רפאים. לאחר שקול הצעדים נמשך כשלוש דקות, ניגשתי על ראשי אצבעותי לחדרו של הרמן. "פססט," נישפתי בחשכה וטלטלתי אותו. "אוף," אמר בנימת-ייאוש חרישית של כלב-ציד מדוכדך – מאז ומתמיד קינן בו חשש ש"משהו" יעוט עליו בלילה. הזדהיתי בשמי. "יש משהו למטה!" אמרתי. הוא קם והלך אחרי לראש גרם-המדרגות האחורי. זקפנו אוזן יחד. לא נשמע שום צליל. הצעדים נפסקו. הרמן הביט בי בקצת בהלה: רק מגבת–אמבטיה הייתה כרוכה לחלצי. הוא רצה לחזור למיטה אבל אני לפתתי את זרועו. "יש משהו למטה!" אמרתי. תוך שנייה התחדשו הצעדים, כיתרו את שולחן-האכילה כמו אדם שרץ וטיפסו אלינו, בכבדות, שתי מדרגות בבת-אחת. האור עדיין זרח קלושות במורד המדרגות; לא ראינו כלום, רק שמענו את הצעדים. הרמן רץ לחדרו וטרק את הדלת. טרקתי את הדלת בראש המדרגות והידקתי אליה את ברכי. אחרי דקה ארוכה פתחתי אותה לאט-לאט. לא היה שם כלום. שום צליל. מאותו רגע לא שמענו שוב את רוח-הרפאים. טריקת הדלת העירה את אמא. היא הציצה מחדרה. "מה בשם אלוהים אתם עושים שם, ילדים?" תבעה לדעת. הרמן הרהיב עוז לצאת מחדרו. "כלום," הוא אמר בקול ניחר, אבל פניו הפכו ירקרקות. "מה כל ההתרוצצות הזאת מסביב למטה?" אמרה אמא. כלומר גם היא שמעה את הצעדים! רק הבטנו בה. "פורצים!" צעקה מתוך השראת הרגע. ניסיתי להרגיע את רוחה בכך שהתחלתי יורד במדרגות בצעד קל. "עזוב, הרמן," אמרתי. "אני אשאר עם אמא," אמר, "היא מאוד נרגשת." חזרתי על עקבותי אל המישורת. "שאף אחד מכם לא יזוז אפילו צעד," אמרה אמא. "נזעיק את המשטרה." מאחר שהטלפון היה למטה, לא הבנתי איך נוכל להזעיק את המשטרה. אך אמא הגיעה לאחת מההחלטותיה המהירות, שאין כדוגמתן. היא פתחה לרווחה חלון בחדר-השינה שלה, שנשקף אל חלונות חדר-השינה של הבית השכן, תפסה נעל והטילה אותה בכוח בשמשת החלון שמנגד, מעבר לחלל הצר שהפריד בין שני הבתים. הזגוגית התנפצה בקול צלצול אל חדר-השינה של חָרט בדימוס ואשתו. החרט, בּוֹדוֵול שמו, היה כבר שנים אחדות שרוי בכי רע, נתון מדי פעם ל"התקפים" קלים. כמעט כל אדם שהיכרנו, או שהתגורר בשכנות, היה טרף להתקף כזה או אחר.
השעה הייתה שתיים אחרי חצות של לילה נטול-ירח. עננים תלו שחורים ונמוכים. בן-רגע התייצב בודוול בחלון, צועק, מעלה קצת קצף ומנופף באגרופו. "נמכור את הבית ונחזור לפֵּאוֹריה [עיר במדינת אילינוי]," שמענו את גברת בודוול אומרת. עבר זמן-מה עד שעלה בידיה של אמא "לתקשר" עם הזוג בודוול. "פורצים!" צעקה אמא. "יש כאן פורצים!" הרמן ואנוכי לא העזנו להגיד שלא פורצים יש לנו, אלא רוח-רפאים, כי אימתה של אמא מרוחות-רפאים הייתה גדולה מפחדיה מפורצים. בודוול חשב תחילה כי כוונתה שיש פורצים בביתו, אבל אז נרגע והזעיק את המשטרה בטלפון הנוסף ליד מיטתו. אחרי שהסתלק מהחלון, הפגינה אמא לפתע נכונות להטיל נעל שנייה, ולא בגלל הכרח נוסף, הסבירה אחר כך, אלא כי התחשק לה מאוד לחוות שוב את הריגוש שביידוי נעל אל שמשת חלון. עצרתי בעדה.
המשטרה התייצבה במהירות הראויה לשבח: טנדר פורד מלא שוטרים, שני שוטרים על אופנוע וניידת-מעצר עם שמונה עצירים וכמה עיתונאים. הם התחילו להלום בדלת הכניסה. פנסי כיס ירו אלומות-אור במעלה הקירות ובמורדם בכל רחבי החצר ולאורך השביל שבין ביתה של משפחת בודוול וביתנו. "לפתוח!" קרא קול צרוד. "כאן משטרה!" רציתי לרדת למטה ולהכניסם, אבל אמא התנגדה בכל עוז. "אתה כמעט ערום," ציינה. "אתה עוד תמות מקור." כרכתי שוב את המגבת למותני. בסוף נשענו בכל הכוח על דלת הכניסה הגדולה הכבדה מזכוכית, ופרצו פנימה. שמעתי פיצוח של עץ והתזה של זכוכית על רצפת המבואה. אורות הפנסים ריצדו בכל רחבי הסלון והצטלבו בעצבנות בחדר-האכילה, פלשו אל תוך פרוזדורים, נורו במעלה מדרגות החזית ובסוף במעלה הירכתיים. אותי ואת המגבת הם לכדו בראש המדרגות. שוטר כבד-גוף קיפץ במדרגות. "מי אתה?" תבע לדעת. "אני גר כאן," אמרתי. "מה העניינים, חם לך?" שאל. האמת, היה קר. נכנסתי לחדרי ומשכתי עלי מכנסיים. כשיצאתי תקע שוטר אקדח בין צלעותי. "מה אתה עושה פה?" ביקש לדעת. "אני גר פה," אמרתי. הקצין הממונה דיווח לאמא. "אף סימן לשום-דבר, גיברת," אמר. "בטח הסתלק – איך הוא נראה?" "היו שניים או שלושה," אמרה אמא, "צעקו וצעקו וטרקו דלתות." "מוזר," אמר השוטר. "כל החלונות והדלתות שלכם היו נעולים מבפנים חזק כמו ברזל."
מלמטה יכולנו לשמוע את דריסת מגפיהם של שאר השוטרים. שוטרים מילאו את כל הבית; דלתות נפתחו במשיכה, מגרות נשלפו, חלונות נחבטו ונקרעו ממקומם, רהיטים נפלו ארצה בהלמות עמומה. חצי תריסר שוטרים הגיחו מאפלולית המסדרון הקדמי ועלו במדרגות. הם התחילו לחטט ולפשפש בקומה העליונה: הזיזו מיטות מן הקירות, תלשו בגדים מן הקולבים בארונות, פרקו מטה מזוודות ותיבות מן המדפים. אחד מהם גילה ציתר ישן שרוֹי זכה בו בטורניר ביליארד. " 'סתכל, ג'ו," אמר ופרט עליו בכפו הגדולה. השוטר ששמו ג'ו לקח את הציתר לידו וסובב אותו מצד אל צד. "מה זה?" שאל אותי. "זה ציתר ישן שהשרקן שלנו היה יושן עליו," אמרתי. לא שיקרתי: שרקן שהיה לנו פעם לא הסכים לישון אלא על הציתר. אבל חבל שאמרתי את זה. ג'ו והשוטר השני הסתכלו בי שעה ארוכה. הם החזירו את הציתר למדף. "אף סימן לכלום," אמר השוטר שכבר דיבר אל אמא קודם. "הבחור הזה," הסביר לאחרים, זוקף אגודל לעברי, "היה ערוּם. הגיברת עשתה רושם היסטורי." כולם הנהנו יחד, אך לא אמרו דבר; רק הסתכלו עלי.
בדממה הדקה שמענו כולנו חריקה מעליית-הגג. סבא התהפך במיטתו. "מה זה?" התיז ג'ו. חמישה-שישה שוטרים זינקו אל דלת עליית-הגג לפני שיכולתי להתערב או להסביר. היה לי ברור כי רע ומר יהיה אם יתפרצו פנימה בלי שהודיעו מראש, וגם אם הודיעו. בתקופה זו בחייו היה סבא אדוק באמונתו כי חייליו של גנרל מִיד [גנרל בצבא הצפון בתקופת מלחמת האזרחים, כמאה שנים לפני אירועי הסיפור] מתחילים עתה לסגת ואפילו לערוק תחת רצף המהלומות מצד סטוֹנוֵול ג'קסון [גנרל בצבא הקונפדרציה באותה המלחמה]. כשהגעתי לעליית-הגג היו העניינים שם יגעים למדי. היה ברור כי סבא הגיע למסקנה שהשוטרים הם עריקים מצבאו של מִיד שמנסים למצוא מסתור בעליית-הגג. הוא קפץ מן המיטה עוטה כותונת-לילה ארוכה מפלנל על תחתוני צמר ארוכים, לראשו כיפת-שינה, ומותניית עור כרוכה לחזהו. השוטרים הבינו מן הסתם כי הזקן השב, הזועם שייך למשק הבית, אך לא הייתה להם שהות לדבֵּר. "הלאה מכאן, כלבים פחדנים!" שאג סבא. "שובו אל שדה הקרב, בני-בקר ארורים, רכי-לבב!" אגב כך החטיף לשוטר שמצא את הציתר מכה מלוא-היד בראשו ששילחה אותו הלאה בפישוט אברים. השאר מיהרו לסגת, אך לא במהירות הראויה; סבא שלף מן החגור את אקדחו של השוטר בעל הציתר ופתח באש. הנפץ הרעיש את קורות-הגג, ועליית-הגג נמלאה עשן. שוטר אחד סינן קללה ושלח יד אל כתפו. לבסוף הצלחנו כולנו לרדת ונעלנו את הדלת על האדון הזקן. הוא ירה עוד ירייה או שתיים בחשכה ואז פרש למיטתו. "זה היה סבא," הסברתי חסר-נשימה לג'ו. "הוא חושב שאתם עריקים." "ככה זה נראה," אמר ג'ו.
השוטרים לא רצו לעזוב מבלי שהניחו יד על עוד מישהו חוץ מסבא; הלילה היה לכל הדעות מפלה עבורם. מה גם שה"מערך" לא נראה להם בדיוק; מנקודת מבטם היה כאן משהו מזויף (ולא שלא ירדתי לסוף דעתם). שוב החלו לחטט. עיתונאי אחד, איש כחוש-פנים ודק, ניגש אלי. הייתי לבוש בחולצה של אמא; לא הצלחתי למצוא משהו אחר. העיתונאי הביט בי בתערובת של חשד ועניין. "מה, לכל הרוחות, התרחש כאן באמת, חבר?" שאל. החלטתי לדבר בכנות. "היו לנו רוחות-רפאים," אמרתי. הוא מדד אותי ארוכות כאילו הייתי חריץ במכונת-מזל, שהמטבע ששלשל אליו לא הניב תוצאות. ואז פנה והלך. השוטרים הלכו בעקבותיו, והאחד שסבא ירה בו תומך את זרועו החבושה ופולט קללות נמרצות. "אני הולך לקחת חזרה את האקדוח שלי מהאפס הזקן ההוא," אמר השוטר עם הציתר. "בטח," אמר ג'ו. אמרתי שאביא להם מחר את האקדח לתחנת המשטרה. "מה קרה לשוטר ההוא?" שאלה אמא. "סבא ירה בו," אמרתי. "על מה?" ביקשה לדעת. סיפרתי לה שההוא עריק. "דווקא הוא!" אמרה אמא. "בחור כל כך נחמד."
למחרת, בארוחת הבוקר, נראה סבא רענן כמו פרח ושופע בדיחות. תחילה חשבנו כי נשתכחו ממנו אירועי אמש, אבל טעינו. עודנו לוגם מכוס הקפה השלישית נעץ מבט חודר בהרמן ובי: "מה העניין עם השוטרים האלה אתמול בלילה שלא הפסיקו להסתובב בבית ולעשות רעש?" תבע לדעת.
אי-אפשר על סבא.
מרתק לראות איך הז'אנר של ספורי אימה ורוחות רפאים שהיה נפוץ בתקופה הויקטוריאנית עבר אדפטציה למאה העשרים ולבש אדרת פסיכולוגית בד-בבד עם שימור הארומה המיסטית שאפיינה תמיד ספרים מסוג זה. שלושת הסיפורים המתורגמים כאן מעידים על כך.