1.
כשכוהן-הדת האמריקני, מר הִירָם ב' אוֹטיס, קנה את אחוזת קָנטֶרוויל, אמרו כולם שזוהי שטות גמורה, כי ברור כשמש שהמקום רדוף רוחות. ואכן, לורד קָנטֶרוויל עצמו, איש-כבוד ואדם המעלָה, חש כי מחובתו לציין את העובדה בעת שנועדו יחד לדון בתנאי-המכירה.
"לנו עצמנו אין עניין לגור כאן," אמר לורד קָנטֶרוויל, "מאז שהדודה-רבתא שלי, הדוכסית האלמנה מבּוֹלטוֹן, נרעשה עד זעזוע-עצבים (שממנו לא החלימה) מזוג ידי שלד שהונחו על כתפיה בעת שהתלבשה לארוחת-הערב. ואני מרגיש שמחובתי להגיד לך, מר אוֹטיס, כי רוח-הרפאים נגלה גם לעיניהם של כמה וכמה מבני משפחתי החיים עדיין, וגם לעיניו של אוגוסטוס דָמפְּייר הנכבד, כומר-העדה ועמית הקינגס קולג' בקיימברידג'. אחרי התקרית האומללה עם הדוכסית, המשרתים היותר צעירים שעמנו מסרבים להישאר, וליידי קָנטֶרוויל כמעט אינה עוצמת עין בלילות מסוימים בגלל הקולות המסתוריים שעולים מן הפרוזדור והספרייה."
"אדוני," ענה לו כוהן-הדת, "הצעת המחיר תביא בחשבון גם את הרהיטים וגם את הרוח-רפאים. אני בא מארץ מודרנית, שבה כסף קונה הכול; ואם נזכור את הצעירים התוססים שלנו ש'קורעים' את 'העולם הישן' ומצליחים לסחוב לכם את שחקני התיאטרון והפרימדונות הטובים ביותר, אני מניח כי אם קיים באירופה משהו שדומה לרוח-רפאים, כבר הייתי נתקל בו מזמן באחד מבתי-הנכֹאת שלנו או בקרקס נודד."
"לדאבוננו הרוח חי וקיים," אמר לורד קָנטֶרוויל בחיוך, "ואולי גם הצליח להדוף את הגישושים של האמרגנים הזריזים שלכם. כבר שלוש מאות שנים הוא ידוע בסביבה, למעשה מ-1584, ויש לו מנהג להופיע לפני פטירתו של אחד מבני-המשפחה."
"כך גם רופא-המשפחה, דרך אגב. אבל אין דבר כזה, אדוני, רוח-רפאים, ולדעתי חוקי הטבע לא עומדים להשתנות לכבוד האריסטוקרטיה הבריטית."
"אתם מאוד גשמיים שם באמריקה, הייתי אומר," השיב לורד קָנטֶרוויל, שלא הבין בדיוק את דבריו האחרונים של מר אוֹטיס. "ואם לא אכפת לך שרוח-רפאים גר בבית, מה טוב. אבל אל נא תשכח שהזהרתי אותך."
כעבור שבועות אחדים הושלמה הקנייה, ובסוף העונה עקרה משפחתו של כוהן-הדת לאחוזת קָנטֶרוויל. מרת אוֹטיס – בנעוריה העלמה לוּקרֶשָה ר' טאפּאן מרחוב 53 מערב ויפהפייה ניו-יורקית מפורסמת – הייתה עכשיו אישה נאה מאוד בגיל העמידה, עם עיניים יפות וצדודית מרהיבה. גברות אמריקניות רבות שהיגרו ממולדתן, אימצו להן ארשת של חולניוּת כרונית מחמת הרושם כי באירופה זהו ביטוי של אנינות; אך מרת אוֹטיס לא נפלה במלכודת הזאת. תמיד נהנתה מבריאות איתנה ומכמות נדיבה של חִיות. על צד האמת, במובנים רבים היא הייתה אנגלייה גמורה – דוגמה מצוינת לכך שיש לנו כיום הרבה במשותף עם אמריקה, חוץ, כמובן, מן השפה. בנם הבכור, שהוריו קראו לו ווֹשינגטון ברגע של פטריוטיות, עניין שלעולם לא חדל להצטער עליו, היה צעיר בהיר-שער ונאה למדי, שהכשיר עצמו לשירות הדיפלומטי בכך שהוביל שלוש עונות רצופות בנשפי הריקודים בקזינו-ניופּוֹרט, וגם בלונדון נודע כרקדן מוכשר. פרחי גרדניה ותוארי-אצולה היו חולשותיו היחידות. פרט לזאת היה בחור טוב-שכל למדי. מיס וירג'יניה א' אוֹטיס הייתה נערה בת חמש-עשרה, גמישה ונחמדת כמו עופר-איילים, ומבע של חירות כמוס בעיניה הכחולות הגדולות. היא הייתה בת-חיל מאין כמוה, ופעם התחרתה ברכיבה על הפוני שלה עם לורד בּילטון הזקן סביב הייד פארק והקדימה אותו בסיבוב וחצי ממש בחזית פסל אכילס, לשמחתו הגדולה של דוכס מחוז צֶ'ֶשיר, שביקש את ידה בו-במקום וכבר אותו לילה הוּחש חזרה על ידי אפוטרופסיו לפנימיית איטון גועה בבכי. אחרי וירג'יניה באו התאומים, שנקראו לא פעם "כוכבים ופסים" על-שם הצליפות שצלפו בהם בוקר וערב. הם היו ילדים מתוקים, ולהוציא אביהם כוהן-הדת הנכבד, גם הרפובליקנים הנאמנים היחידים במשפחה.
היות שאחוזת קָנטֶרוויל שוכנת כאחד-עשר ק"מ מתחנת הרכבת של אָסקוֹט, הזמין מר אוֹטיס בטלגרף עגלה רתומה לסוסים שתבוא להסיעם, וכולם יצאו לדרך ברוח עליזה. היה ערב נחמד של יולי, והאוויר הפיח ניחוחות דקים של יערות אורן. מפעם לפעם שמעו יונת-עצים הומה בקול ערב, או הבחינו, בעומק השרכים המאוושים, בחזהו הממורט של פסיון. סנאים קטנים הציצו בהם מעצי האשל, וארנבות נמלטו חיש בזנבות מונפים בין השיחים ומעבר לתלוליות עטויות-אזוב. אך בהיכנסם לשדרה של קָנטֶרוויל התקדרו השמים פתע-פתאום, דממה מוזרה ירדה על חלל-האוויר, ולהקה גדולה של עורבים חלפה חרש מעל ראשם. עד שהגיעו אל הבית כבר ירדו כמה טיפות גדולות של גשם.
על גרם המדרגות קידמה את פניהם קשישה לבושה ללא רבב שמלת-משי שחורה, שביס וסינר לבנים. הייתה זו מרת אָמְני סוכנת-הבית, שמרת אוֹטיס, להפצרתה של ליידי קָנטֶרוויל, ניאותה להמשיך ולהעסיק אותה במשרתה הישנה. בעלוֹתם במדרגות קדה אפיים לכל אחד בתורו ואמרה בלשון ציורית מיושנת, "בואכם לשלום אל אחוזת קָנטֶרוויל". בעקבותיה חצו אולם נאה בסגנון טיוּדוֹר ונכנסו לספרייה – חדר ארוך ונמוך, מרוצף קורות אלון שחורות ובקצהו חלון גדול של זכוכית-צבעונין. כאן המתין להם תה-מנחה, ואחרי שהתפשטו מעטיפותיהם, התיישבו והחלו מביטים סביב בעוד מרת אָמְני עומדת עליהם לשרתם.
פתאום צד מבטה של מרת אוֹטיס כתם אדום דהה על הרצפה בקרבת האח, ובלי שתיתן את דעתה על משמעותו האמיתית פנתה ואמרה למרת אָמְני, "אני חושבת שמשהו נשפך כאן."
"כן, גבירתי," השיבה סוכנת-הבית הקשישה בקול חרישי, "דם נשפך כאן על הרצפה."
"איום ונורא," הצטעקה מרת אוֹטיס; "כתמי דם בחדר-ההסיבה מגונים בעיני. יש להסירם מיד."
הקשישה חייכה וענתה באותה נימה עצמה, חרישית ומסתורית, "זהו דמהּ של ליידי אֶלִנוֹר דה קָנטֶרוויל, שנרצחה במקום הזה בדיוק בידי בעלה, סר סיימון דה קָנטֶרוויל ב-1575. סר סיימון האריך ימים אחריה תשע שנים נוספות ונעלם פתאום בנסיבות מאוד מוזרות. גופתו לא נתגלתה מעולם, אבל רוחו רדופת-האשמה ממשיכה לשוטט בבית. כתם הדם הוא מוקד-משיכה לתיירים ולא ניתן להסרה."
"שטויות במיץ," הכריז ווֹשינגטון אוֹטיס; " 'מסיר-הכתמים מתוצרת פּינקֶרטוֹן צ'מפּיון' ו'תמיסת-החיטוי פַּרַגוֹן' ינקו את הכתם הזה בלי בעיות," וטרם עלה בידה של סוכנת-הבית המבועתת לעצור בעדו, כבר השתופף ומירק את הרצפה במקלון שמראו כעיפרון-איפור. תוך דקות לא נותר זכר לכתם-הדם.
"ידעתי שפּינקֶרטוֹן יעשו את העבודה," הודיע בתרועת ניצחון והביט סביבו במשפחתו המשתאה; אך עוד לא יצאו המילים מפיו, האירה אלומת ברק את החדר האפלולי ושאון מחריד של רעם הקפיץ אותם על רגליהם, ומרת אָמְני התעלפה.
"איזה מזג-אוויר מזעזע!" החווה כוהן-הדת האמריקני בשלווה והעלה אש בסיגר ארוך [במקור: צְ'רוּט – סיגר קצוץ בשני קצותיו]. "נראה לי שהעולם הישן סובל מצפיפות-יתר, אז אין להם די מזג-אוויר הגון לכל אחד ואחד. תמיד הייתי בדעה כי הגירה היא הפתרון היחיד לאנגליה."
"הִירָם, יקירי," קראה מרת אוֹטיס, "ומה עושים עם אישה שהתעלפה?"
"מחשיבים לה את זה כאילו שברה כלי," השיב כוהן-הדת; "היא לא תתעלף שוב." ואכן במהרה חזרה מרת אָמְני לעשתונותיה. עם זאת, ניכר שהיא מאוד נסערת, ובפנים חמורות הזהירה את מר אוֹטיס מפני צרה שמתרגשת לבוא על הבית.
"במו עיני, סר," אמרה, "ראיתי דברים שיסמרו את שערו של כל נוצרי, ולילות על לילות לא עצמתי עין בגלל המעשים האיומים שנעשים כאן." אך מר אוֹטיס, ואשתו, הבטיחו נאמנה לנשמה הטובה כי אינם יראים מרוחות-רפאים, ואחרי שעתרה להשגחה העליונה כי תפקח עין על האדון והגברת ופעלה כדרוש למתן תוספת במשכורתה, הפליגה סוכנת-הבית הקשישה בצעד כושל אל חדרה.
2.
הסופה רגשה בעוז כל אותו לילה, אבל שום-דבר מיוחד לא קרה. אך בבוקר המחרת, כשירדו לפת-שחרית, גילו שכתם-הדם האיום צץ שוב על הרצפה. "אני לא חושב שזה באשמתה של 'תמיסת-החיטוי פַּרַגוֹן'," אמר ווֹשינגטון, "כי כבר ניסיתי אותה הרבה פעמים. זה בטח הרוח-רפאים." שוב שפשף והעלים את הכתם, אך למחרת בבוקר הוא צץ בשנית. ובדומה לכך גם בבוקר השלישי, למרות שמר אוֹטיס נעל אותו ערב בעצמו את חדר-הספרייה ונשא עמו את המפתח לקומה השנייה. כעת כבר הייתה המשפחה כולה מסוקרנת. מר אוֹטיס התחיל לחשוד כי אולי היה נחרץ מדי בדחיית קיומם של רוחות-רפאים. מרת אוֹטיס גילתה עניין בהצטרפות ל"אגודה הפָּרָפסיכולוגית", ווֹשינגטון חיבר מכתב ארוך לאדונים מאיירס ופּוֹדמוֹר [שני חוקרים אנגלים של העל-חושי במאה ה-19] בנושא "השתמרותם של כתמי-דם בזיקה למעשי-פשע". אותו לילה הוסרו לבלי שוב כל הספקות בנוגע למציאותן הבלתי-תלויה של פנטזמות.
היה יום חם ושטוף-שמש, ובערב, כשמזג האוויר הצטנן, יצאה כל המשפחה לטיול ברכב. רק בתשע חזרו הביתה ומיד הסבו לארוחה קלה. השיחה הייתה חפה מכל התייחסות לרוחות-רפאים, כך שחסרו אף תנאי היסוד, כגון ציפייה ונכונות, שקודמים על פי רוב להתרחשותה של תופעה על-חושית. נושאי השיחה, כפי שלמדתי לימים מפי מר אוֹטיס, היו מן הסוג הרגיל שקושרים אמריקנים בני-תרבות מן המעמד הגבוה יותר, כמו עליונותה המובהקת של שחקנית התיאטרון האמריקנית פאני דָבֶנפּוֹרט על פני הצרפתייה שָרה בֶּרנאר; הקושי להשיג תירס ירוק, עוגות כוסמת, והוֹמיני [תבשיל מגרעיני תירס מיובשים] גם אצל המשפחות האנגליות הטובות ביותר; חשיבותה של בוסטון בהתפתחות נפש-העולם [anima mundi]; יתרונותיו של משלוח כבודה ברכבת; ועד כמה הניב האמריקני ערב הוא לאוזן בהשוואה להיגוי הלונדוני הנרפּה. שום אזכור לעל-טבעי, אף לא רמיזה אחת לסר סיימון דה קָנטֶרוויל. באחת עשרה עלו בני-המשפחה על יצועם ובאחת-עשרה וחצי כבו האורות. זמן-מה אחרי-כן העיר את מר אוֹטיס רעש מוזר בפרוזדור, מחוץ לחדרו. הוא נשמע כמו נקישה של מתכת, ונדמה היה שהוא מתקרב מרגע לרגע. מר אוֹטיס קם מן המיטה, הצית גפרור והציץ בשעונו. השעה הייתה אחת אחרי חצות בדיוק. הוא היה שלֵו למדי, הוא מדד את הדופק, שלא היה קדחתני כלל ועיקר. הרעש המוזר לא פסק, ונוסף לכך הבחין בבירור בקול צעדים. הוא תחב את רגליו בנעלי-בית, שלף בקבוק קטן מוארך מנרתיק-הרחצה ופתח את הדלת. ממש מולו, באור-הירח החיוור, ראה ישיש שחזותו זוועתית. עיניו דמו לפחמים אדומים לוהטים, שערו הארוך האפור גלש על שכמו במחלפות עבותות, בגדיו, לפי אפנה עתיקת-יומין, היו מרופטים ומטונפים, וממרפקיו וקרסוליו השתלשלו אזיקים כבדים ושלשלאות חלודות.
"אדוני היקר," אמר מר אוֹטיס, "אני עומד על כך שתשמן את הכבלים הללו, ולשם כך הבאתי עמי בקבוקון של נוזל-סיכה מתוצרת 'השמש הזורחת'. אומרים שמריחה אחת מספיקה בהחלט, ויש על כך לא מעט עדויות על העטיפה מכמה וכמה כלי-קודש בכירים מן המולדת. אשאיר לך קצת ליד הנרות של חדר-השינה, ובחפץ לב אספק עוד לפי הצורך." במילים אלה הניח כוהן-הדת מארצות-הברית את הבקבוק על שולחן של שיש, סגר את הדלת והלך לישון.
רגע אחד עמד הרוח של קָנטֶרוויל בלי ניע אחוז תרעומת הטבעית לו; ואז, אחרי שהטיח את הבקבוק בכל הכוח על הרצפה המצוחצחת, נמלט במורד הפרוזדור, פולט גניחות חלולות ומפיץ על סביבותיו אור-רפאים ירוק. אך בהגיעו אל ראש גרם-המדרגות האלוני הגדול, נפתחה דלת, הופיעו שתי דמויות קטנות בכותונת-לילה לבנה, וכּר חלף בשריקה ליד ראשו. אין לאבד רגע! וכך אפוא, מאמֵץ חיש את "הממד הרביעי של החלל" כדרך-מילוט, הוא נמוג מבעד ללוחות-הקיר הנאים, ובבית הושלך הס.
בהגיעו אל קיטון סודי באגף השמאלי, נשען הרוח לכל אורכו על קרן-אור-ירח להחזיר לו את עשתונותיו והתחיל לנסות לרדת אל חקר מצבו.
מעולם, במשך שלוש-מאות שנים של קריירה מזהירה רצופה, לא עלבו בו ככה. הוא הרהר בדוכסית האלמנה שהבהיל עד זעזוע-עצבים כשעמדה מול המראה במלמלותיה ויהלומיה; בארבע המשרתות שפרצו בזעקות-שבר כשרק חייך לעומתן מלוא-הפה מבעד לווילאות של אחד מחדרי-האירוח; בכומר העדה, שאת נרו כיבה בנשיפת-פה כשאיחר האיש ערב אחד לעזוב את הספרייה, ואיך היה האיש מסור משם ואילך לטיפולו של סר ויליאם גָל, טֶרף להפרעות-נפש; ובמאדאם דה טְרֶמוּיאק הזקנה, שניעורה בוקר אחד למראה שלד יושב על כורסא ליד האח וקורא ביומנה, והייתה רתוקה אחר-כך למיטתה שישה שבועת עם התקף של דלקת קרום המוח, ואחרי שקמה מחוליה התפייסה עם הכנסייה וניתקה את קשריה עם אותו ספקן ידוע לשמצה מיסייה דה וולטייר. לא נשתכח ממנו ליל-האימים שבו מצאו את לורד קָנטֶרוויל המרושע משתנק עד מחנק בחדר-ההלבשה וקלף "יהלום" תקוע בגרונו. טרם מותו התוודה כי הוציא במרמה מצ'רלס ג'יימס פוקס 50 אלף ליש"ט באמצעות הקלף הזה עצמו ונשבע כי רוח-הרפאים הוא שאילץ אותו לבלוע את הקלף. הישגיו הנפלאים שָבו והתחיו במוחו, הָחֵל ברב-המשרתים שהתאבד בירייה במזווה אחרי שראה יד ירוקה מקישה על זגוגית החלון, וכַלֵּה בליידי סְטאטפילד היפה שנאלצה לענוד תמיד סרט-קטיפה שחור לצווארה לכסות על סימן של חמש אצבעות שנצרב בעורה הלבן, וסופה שהטביעה עצמה בברכת דגי-הזהב בקצה "שביל המלכים." באותה שקיקה אנוכית של אָמְני-מופת באשר הם, מנה אחד לאחד את ביצועיו המהוללים וחייך לנפשו במרירות כשנזכר בהופעתו האחרונה בתור "ראובן האדום או העוֹלָל החנוק," או בהופעת הבכורה שלו בתפקיד "גבעון הכחוש, מוצץ-הדם מבִּיצת בֶּקסְלי," או במהומה שהקים ערב נאה אחד של יוני במגרש הטניס כששיחק "תשע יתדות" [משחק המקביל לבאולינג באנגליה] בעצמותיו שלו עצמו. ובסוף באים כמה אמריקנים עלובים, אמריקנים מודרניים, ומציעים לו נוזל-סיכה מתוצרת "השמש הזורחת" וזורקים עליו כריות! ממש בלתי נסבל. בכל תולדות-האדם לא ידוע על רוח-רפאים שזכה ביחס כזה. על כן גמר אומר לקחת נקם והשתהה עד אור ראשון שקוע במחשבות עמוקות.
3.
בבוקר המחרת, כשישבו לפת-שחרית, שוחחו בני המשפחה באריכות-מה על רוח- הרפאים. כוהן-הדת מאמריקה היה מטבע הדברים קצת מרוגז שדחו את מתנתו. "אין לי שום כוונה לפגוע ברוח פגיעה אישית," אמר, "ואם מביאים בחשבון את התקופה הארוכה שהוא גר בבית, אני לא חושב שמנומס לזרוק עליו כריות" – הערה במקומה, אבל לדאבוני הגיבו התאומים בצהלות-גיל. "מצד שני," הוסיף, "אם הוא באמת מסרב להשתמש בנוזל-הסיכה 'השמש הזורחת', ניאלץ לקחת ממנו את השלשלאות. אי-אפשר לישון ברעש כזה מן הפרוזדור."
עם זאת, בשאר השבוע לא הופרעה שנתם, והדבר היחיד שעורר איזו התרגשות הייתה התחדשותו פעם אחר פעם של כתם-הדם על רצפת חדר-הספרייה. מוזר מאוד, כי ערב-ערב נעל מר אוֹטיס את הדלת, והחלונות היו מוגפים. צבעו של הכתם, כדרך זיקיות, משך עליו לא מעט חווֹת-דעת. בוקר אחד הוא נטה לאדום עמום, ולמחרת כבר היה בגון שָני, ופעם אחרת – סגול עז, וגם קרה שירדו מחדרי-השינה לתפילה משפחתית לפי המנהג הפשוט של הכנסייה האמריקנית הרפורמית החופשית האפיסקופלית וגילו כי לבש ירוק-איזמרגד. השינויים הקלידוסקופיים הללו שעשעו מאוד את החבורה (אין פלא), וכל ערב נערכו ההתערבויות בנושא. היחידה שלא הייתה שותפה למהתלה הייתה וירג'יניה הקטנה, שמראה הכתם העציב אותה עד מאוד וכמעט פרצה בדמעות בבוקר שבו נצבע בירוק-איזמרגד.
התגלותו השנייה של רוח-הרפאים הייתה במוצאי יום א'. מעט אחרי שהלכו לישון, החריד אותם לפתע קול-התרסקות נורא בחדר-המבואה. כשירדו חיש מטה גילו כי שיריון-קשקשים גדול עתיק ניתק מן הכַּן ונשמט אל רצפת האבן, וכי על כיסא זקוף-מסעד יושב הרוח של קָנטֶרוויל ומחכך את ברכיו בהבעה נוקבת של יגון. התאומים, מצוידים באקדחי-קפצונים, ירו בו שתי יחידות בדייקנות הנקנית על ידי תרגול ממושך על המורה בכיתה, בעוד כוהן-הדת האמריקני שלף מולו אקדח וקרא אליו, לפי הכללים הנוהגים במדינת קליפורניה, ידיים למעלה! הרוח קפץ ממקומו בצווחת-זעם פראית ושטף דרכם כמו ענן-ערפל, ואגב כך הצמית את שלהבת הנר של ווֹשינגטון אוֹטיס והשאיר את כולם בעלטה גמורה. בראש המדרגות שבה אליו רוחו והוא גמר אומר לתת קולו בצחוק-הרפאים שלו המפורסם. לא פעם עשה בו שימוש מועיל להפליא. סיפרו כי זרק שיבה בן-לילה בפֵּאתו הנוכרית של לורד רייקר, וכי שלוש מטפלות צרפתיות בשירותה של ליידי קָנטֶרוויל הגישו התפטרות לפני שמלאו שלושים יום לכהונתן. כך אפוא פרץ הרוח בנורא בצחוקיו, שהרעיד שוב ושוב את גג-הבית הישן המקומר. אך טרם שכך ההד המצמרר, נפתחה דלת ומרת אוֹטיס יצאה מחדרה בחלוק תכלכל. "אתה נשמע לי די חולה," אמרה, "אז הבאתי לך את התמצית של ד"ר דוֹבֶּל. אם מדובר בקלקול-קיבה, זאת תרופה נהדרת." הרוח נעץ בה מבט מזרה-אימה ומיד התקין עצמו להפוך לכלב שחור גדול, מיומנות שהוציאה את שמו, ובצדק, ושרופא-המשפחה ייחס לה את הטמטום הנצחי של הדוד של לורד קָנטֶרוויל – תומס הוֹרטוֹן הנכבד. אבל קול צעדים קרבים העביר בו איזה היסוס, והוא הסתפק בהפקת אור זרחני קלוש והתפוגג באנקה חלולה של בית-קברות.
כשהגיע לחדרו התמוטט כליל, שקע בסערת-רגשות עזה מאין כמוה. המוניותם של התאומים וגשמיותה חסרת-הבושה של מרת אוֹטיס העלו מטבע הדברים את חמתו, אך שבעתיים נעכרה רוחו כי לא עלה בידו לעטות את חליפת-האבירים. הוא קיווה כי אפילו אמריקנים מודרניים יהיו נפעמים למראה "רוח-מתים בשיריון" [רמיזה לשיר מאת האמריקני לונגפלו "שלד בשיריון"], ולוא רק מתוך כבוד למשוררם הלאומי לוֹנגפֶלוֹ, שהרוח עצמו עשה שעות רבות של שיממון בקריאת שירתו המלבבת רבת-החן בעוד משפחת קָנטֶרוויל מבלה בעיר. חוץ מזה, זוהי החליפה שלו. בשמחה רבה לבש אותה בתחרויות הספורט של קֶנילווֹרת' ואף קצר שבחים מפי המלכה אליזבת' הראשונה בכבודה ובעצמה. ועם זאת, כאשר עטה כעת את השיריון, קרס תחת כובד משקלן של לוחית-החזה העצומה וקסדת-הפלדה, צנח בכל כובדו על רצפת האבן וחטף שפשוף חמור בשתי ברכיו וחבלות בפרקי יד ימין.
ימים אחדים היה חולה אנוש וכמעט לא יצא מחדרו, אלא כדי לשמור על כתם-הדם שלא יימחק. כשקם מחוליו אחרי טיפול עצמי נאות, גמר אומר לנסות בשלישית להבהיל את כוהן-הדת של ארצות-הברית ואת משפחתו. את התגלותו קבע ליום שישי, ה-17 באוגוסט, ומרבית היום התמסר לסקירת מלתחתו. בסוף החליט לטובת כובע גדול שמוט עם נוצה אדומה, תכריך עם קישוטים במִפתח-הצוואר ובקצות-השרוולים ופגיון חלוד. לקראת ערב התרגשה סערת-גשמים אלימה, והרוח הייתה כה עזה עד שכל החלונות והדלתות בבית הישן הזדעזעו ושקשקו. האמת היא שמזג-האוויר היה בדיוק לטעמו. תכנית הפעולה הייתה כדלהלן: תחילה יגשש בלאט את דרכו אל החדר של ווֹשינגטון אוֹטיס, יטיח בו בירבורי-לשון ממרגלות המיטה וידקור את עצמו בגרון שלוש פעמים לצלילי מוזיקה אטית. אל ווֹשינגטון חש טינה מיוחדת, כיוון שידע אל-נכון כי הוא שעשה לו הֶרגל להסיר את כתם-הדם המפורסם של קָנטֶרוויל בעזרת "תמיסת-החיטוי פַּרַגוֹן". אחרי שיפיל על הנער הפוחח הפוחז אימה-חשכה, ימשיך אל חדרם של כוהן-הדת של ארצות הברית ורעייתו, ושם יניח יד טחובה על מצחה של מרת אוֹטיס ואגב כך ילחשש אל אוזנו של הבעל הרועד את הסודות האיומים של כוך-הקברים המשפחתי. עדיין לא החליט מה יעולל לווירג'ינה. אף פעם לא העליבה אותו וגם הייתה יפה ונחמדה. יספיקו כמה גניחות חלולות מתוך הארון, אמר לעצמו, אבל אם אלה לא יצליחו להעיר אותה, אולי ילפות את כיסוי-המיטה באצבעות אחוזות-עווית. את התאומים היה נחוש בדעתו ללמד לקח הגון. הדבר הראשון, כמובן, הוא לשבת להם על החזה כדי ליצור את ההרגשה המעיקה של חלום-בלהות. אחר כך, היות ומיטותיהם קרובות למדי זו לזו, להתייצב ביניהם בצורת גוויה ירוקה קרה-כקרח עד שיתאבנו מפחד ולבסוף להתפשט מהתכריך ולזחול סביב החדר בצורת שלד לבן, מולבן כעצם, עם גלגל-עין יחיד בתפקיד "דניאל המטומטם או שלד המתאבדים". בתפקיד זה יצר לא פעם רושם עצום, והוא לא נפל בעיניו מתפקידו בתור "מרטין האידיוט או המסתורין במסכה."
בעשר וחצי שמע את המשפחה הולכת לישון. זמן-מה עוד הפריעו לו צווחות-הצחוק הפראיות של התאומים, שכדרך תלמידים עליזים חסרי-דאגה משתעשעים הם לפני השינה, אך באחת-עשרה ורבע השתררה דממה, וכשהשעון הקיש חצות, הוא קם ויצא לדרך. הינשוף טפח בכנפיו כנגד שמשות החלון, העורב קרקר מעץ-הטקסוס הזקן והרוח שוטטה וגנחה סביב הבית כמו נשמה אבודה; אך משפחת אוֹטיס ישנה כאינה מודעת לגורלה, וגבוה מעל הגשם והסערה הגיעה לאוזניו נחירתו הקצובה של כוהן-הדת של ארצות-הברית. בחיוך-עיוועים על שפתיו המרושעות הקמוטות, התגנב רוח-הרפאים החוצה בחשאי מבעד ללוחות הקיר, והלבנה הסתירה פניה מאחורי ענן כשחלף על פני חלון-גומחה גדול, שנשא, בתכלת וזהב, את שלטי-האצולה שלו עצמו ושל רעייתו הרצוחה. הלאה-הלאה שייט בחלל, כמו צל חורש-רע, ודומה שהעלטה, היא עצמה, מתעבת אותו. פעם אחת דימה שהוא שומע קול קורא, ועמד מִשוּט; אך לא הייתה זו אלא נביחת כלב מ"החווה האדומה", והוא המשיך בדרכו, ממלמל נאצות משונות מן המאה השש-עשרה, ומעת לעת מנופף את הפגיון החלוד באווירהּ של חצות. לבסוף הגיע לפינה שהוליכה אל חדרו ביש-המזל של ווֹשינגטון. שם השתהה רגע, הרוח מבדרת את מחלפותיו הארוכות האפורות ומפתלת בקפלים גרוטסקיים הזויים את תכריכי-המת עד בַּעַת-אֵינשֵם. ואז הקיש השעון את רבע-השעה והוא חש כי הגיעה העת. מגחך בינו לבינו, הקיף את הפינה. אך טרם השלים את הסיבוב, צנח אחורנית ביבבת-בעתה מעוררת רחמים, והליט את פניו החיוורות בידיו הארוכות הגרומות. ממש ממול עמדה דמות-בלהות, בלי זיע, כמו תמונת-תבליט, ומפלצתית כמו סיוט של משוגעים. ראשה היה קירח ומבהיק; פניה עגולות, שמנות ולבנות; וצחוק זוועתי הקפיא את הבעתה לגיחוך נצחי. מעיניה זרמו אלומות של אור סגול, הפה היה בְּאר פעורה של אש, ולבוש מתועב, דומה לשלו, עטף ביריעות שלג חרישיות את גופהּ הענקי. על חזה הדמות היה שלט עם כתובת מוזרה באותיות עתיקות, מן הסתם מגילת-חֶרפָּה, או רשימה של חטאים פליליים, או כרונולוגיה איומה של פשע. בימִינה החזיקה פיגיון של פלדה נוצצת.
היות שלא ראה מימיו רוח-רפאים, קפץ עליו מטבע הדברים פחד-אימים, ואחרי הצצה חפוזה נוספת ביציר-התעתועים הנורא, הוא נס חזרה אל חדרו, הסתבך בסדין הארוך המעופף בעודו דוהר בפרוזדור, ואת הפיגיון החלוד שמט לאחד ממגפיו הכבדים של כוהן-הדת, ששם מצא אותו רב-המשרתים בבוקר המחרת. ברגע שסגרו עליו קירות חדרו התנפל על מיטתו, מיטת קש קטנה, וטמן את ראשו מתחת למצעים. כעבור זמן התעשת רוח-הרפאים הגיבור של קָנטֶרוויל וגמר אומר לגשת ולדבר עם הרוח השני מיד עם עלות השחר. נאמן להחלטתו, ברגע שהכסיפו ראשי הגבעות הוא חזר למקום שבו נחו עיניו לראשונה על דמות-הבלהות המחרידה. אחרי הכול, חשב, טובים שני רוחות-רפאים מאחד, ובעזרת ידידו החדש יוכל להתמודד בלי חשש עם התאומים. אך בהגיעו למקום קידם את פניו מחזה נורא. משהו קרה מן הסתם ליצור התופתי כי האור נגוז כליל מחורי-עיניו, הפיגיון הנוצץ נשמט מידו והוא עצמו היה שעון כנגד הקיר בתנוחה מאומצת, בלתי-נוחה. עד שרץ לעבר הדמות וחבק אותה בזרועותיו, ניתק ראשה והתגלגל ארצה והגוף התפרקד על האדמה; הסתבר לו שהוא מחזיק כיסוי-מיטה לבן, חמוש במטאטא ובסכין-מטבח ושלֶפֶת חלולה מונחת לרגליו! גלגול-הצורה הזה נשגב מבינתו והוא תפס חיש בשלט. באור-הבוקר האפור נצטיירה כתובת-האזהרה כדלקמן:
אֲהוֹי, רוח אוֹטיס!
אֲהוֹי בן-אופל מקורי אמיתי, יציר-דוּמָה!
הישמר לך מחיקויים!
כל השְאר זיופים הֵמָּה.
האמת היכתה בו כברק. תעתעו בו, שיטו בו, סיכלו את מאמציו. ההבעה הנושנה של קָנטֶרוויל ניצתה בעיניו; הוא השחיז זו אל זו את חניכיו העירומות, ובהניפו את ידיו המצומקות מעל ראשו הוא נדר נדר, בסגנונה המליצי של האסכולה העתיקה, וכך הייתה לשונו: עוד טרם ישמיע שָנטִקְליר [השכווי] פעמיים את תרועתו העליזה, יתרקם לו מרחץ-דמים, ורצח יתהלך חרש בחוצות.
כמעט התמלטה מפיו קללת-האימים, קרקר תרנגול מגג אדום-רעפים של אחוזה רחוקה. הוא צחק צחוק חרישי, ארוך ומריר, והמתין. המתין שעה, המתין שעתיים, אך התרנגול, מסיבה השמורה עמו, לא קרקר שוב. לבסוף, בשבע ושלושים, בואן של המשרתות דחק אותו לנטוש את משמרתו הפחדנית והוא התגנב חזרה לחדרו, מהרהר בנדר שנדר לריק ובמשימתו שעלתה בתוהו. שם השתקע בכמה וכמה ספרים על אודות אבירוּת עתיקת-יומין, שהיו חביבים עליו במיוחד, ונתברר לו שבכל אירוע שבו נעשה שימוש בנדר ההוא, השמיע שנטקליר קרקור שני. "מארה על ראשו של בן-הכנף הסורר," מלמל, "לא ירחק היום ובפיגיוני זה האיתן אדחוף אותו לפינה שיקרקר לו שם עד מוות!" ואז פרש אל ארון-מתים נוח מעופרת ושכב בתוכו עד בוא הערב.
4.
למחרת היה הרוח חלש מאוד ועייף. ניכרו בו ראשוני אותותיה של ההתרגשות הנוראה בת ארבעת השבועות. עצביו התרופפו לגמרי וכל רחש העביר בו צמרמורת. חמישה ימים נשאר בחדרו בלי לצאת וגם גמר בלבו סוף-כול-סוף לוותר על ה"קטע" של כתם-הדם על רצפת הספרייה. אם משפחת אוֹטיס לא מעוניינת בכתם, משמע שהם לא ראויים לו. ברור בעליל שהם משתייכים לרובד נמוך וגשמי של הקיום ואינם מסוגלים להעריך נכונה את חשיבותה הסמלית של תופעה חושית. שאלת ההתגלויות שאינן מעלמא הדֵין והתפתחותם של גופים אסטרליים היא עניין אחר וממש איננה בשליטתו. חובתו הקדושה היא להופיע בפרוזדור אחת לשבוע ולבּרבּר מבעד לחלון-הגומחה הגדול בימי רביעי בשבוע – הראשון והשלישי בכל חודש, ולא ידוע לו איך יוכל להתחמק בכבוד מחובותיו. אמת שחייו מרושעים למדי, אך, מהצד השני, הוא מאוד מצפוני בכל הנוגע לעל-טבעי. ואכן, בשלוש השבתות הבאות הוא חצה את הפרוזדור כרגיל בין חצות ושלוש לפנות בוקר ונקט את כל אמצעי-הזהירות שלא יראו או ישמעו אותו. הוא הוריד נעליים, צעד בלאט ככל האפשר על קורות הרצפה הישנות אכולות-התולעים, התעטף בגלימת-קטיפה גדולה שחורה והקפיד להשתמש בנוזל-הסיכה "השמש הזורחת" לשמן את שלשלאותיו. אודה ולא אבוש כי עלה לו בקושי רב לסגל את שיטת-המיגון הנ"ל. כך או כך, ערב אחד, כשהמשפחה ישבה לאכול, הוא החליק אל חדר-השינה של מר אוֹטיס וסילק משם את הבקבוק. תחילה הרגיש קצת מושפל, אבל במהרה השכיל לראות כי יש לא מעט לזכותה של ההמצאה ושבמובן ידוע היא משרתת את מטרתו. עם זאת, ולמרות הכול, הוא לא היה פטור מהתעללויות. חוטי-משיחה נתמתחו פעם אחר פעם לרוחב הפרוזדור, והוא נכשל בהם ומעד בחשכה, ופעם אחת, כשהתלבש לתפקיד "אייזק השחור", או "הצייד של יערות הוֹגלי," הוא קרס אפיים ארצה כשהחליק על מגלשת-חמאה שהתאומים מרחו מפתח "חדר שטיחי-הקיר" ועד ראש גרם המדרגות האלוני. מן העלבון הזה עלתה חמתו להשחית והוא גמר אומר להשקיע עוד מאמץ, אחרון, לשיקום כבודו ומעמדו החברתי. מחר בערב, החליט, יבקר בחדרם את זוג תלמידי-איטון בתפקידו הנודע "רוּפֶּרט העשוי-ללא-חת, או הרוזן-בלי-ראש."
בתלבושת הזאת לא הופיע כבר יותר משבעים שנים; ליתר דיוק, מאז שהטיל באמצעותה פחד נורא בליידי ברברה מוֹדיש היפה עד שביטלה בפתאומיות את אירוסיה עם סבא של לורד קָנטֶרוויל הנוכחי וברחה לגְרֶטנָה גרין [עיירה בסקוטלנד שהתירה נישואי קטינים בניגוד לחוק] עם ג'ק קָסֶלטוֹן יפה-התואר והכריזה ששום-דבר לא ייאלץ אותה להתחתן עם בן למשפחה שמרשה ליְצור-בלהות להסתובב בגזוזטרא בחצות הלילה. ג'ק המסכן מצא את מותו בדו-קרב עם לורד קָנטֶרוויל, וליידי ברברה מתה משברון-לב עוד טרם מלאה שנה לפטירתו, כך שמכל בחינה הייתה זו הצלחה מסחררת. עם זאת, מדובר באיפור-בסיס קשה ביותר, אם יורשה לי להשתמש במונח מן התאטרון בהקשר לאחד הגדולים שבמסתרי העל-טבעי, ולקח לו שלוש שעות תמימות להשלים את ההכנות. לבסוף בא הכול על מקומו והוא היה שבע-רצון ממראהו. מגפי-הרכיבה הגדולים מעור שהיו חלק מן התלבושת היו קצת רחבים עליו, ורק אחד משני רובי-הפרשים הוא הצליח למצוא, אבל בסך-הכול נחה דעתו, ובאחת ורבע אחרי חצות הוא החליק מבעד לקיר וזחל במורד הפרוזדור. בהגיעו לחדרם של התאומים, ששמו, עלי לציין, היה "חדר המיטה הכחולה" על-שם וילאותיה הכחולים, גילה שדלתו פתוחה במקצת. על מנת להגדיל את רושם כניסתו הוא הדף אותה לרווחה ואז נחת עליו כד-מים כבד והרטיב אותו עד לשד העצמות, מחטיא רק כחוט השערה את כתפו השמאלית. באותו רגע עצמו הוא שמע צווחות-צחוק כבושות מכיוון מיטת-האפיריון. זעזוע-העצבים שחווה היה כה עמוק שהוא נמלט חזרה לחדרו כנשוך נחש ולמחרת כבר היה רתוק למיטה עם צַנֶנֶת חריפה. נחמתו היחידה הייתה כי לא הביא עמו את ראשו, אחרת היו תוצאות האירוע חמורות ביותר.
כעת כבר ויתר לגמרי על תקוותו להבהיל את המשפחה האמריקנית הגסה הזאת, והסתפק, כעיקרון, בזחילה במסדרונות בנעלי-בית של בד, צעיף עבה אדום כרוך לצווארו נגד רוח-פרצים, ורובה אָרקבּוּז קטן [רובה בָּריח פתיל] אם חלילה יותקף על ידי התאומים. המהלומה הסופית ניחתה עליו ב-19 בספטמבר. אז ירד במדרגות לחדר-המבואה הגדול, מובטח כי שם לכל הפחות יהיה פטור מכל התעללות, ושילח להנאתו הערות עוקצניות בתצלומים הגדולים של כוהן-הדת האמריקני ורעייתו שהחליפו את תמונותיה של משפחת קָנטֶרוויל. עטוף היה בפשטות אך בקפידה בתכריך ארוך, מרובב כתמי-עובש מחצר-הכנסייה, לסתו מהודקת ברצועת-בד צהובה. בידיו נשא עששית קטנה ואֵת של קברנים. למעשה הוא לבש את דמותו של "ג'ונס שקֶבֶר-אין-לו, או של חוטף הגוויות מצֶ'רטסי בַּרן" – אחת מהתחזויותיו המצוינות, שהייתה תקועה עמוק בזיכרונם של בני קָנטֶרוויל מהיותה סיבת הקטטה ביניהם לבין שכנם, לורד ראפורד. השעה הייתה שתיים ורבע אחרי חצות, וככל שהצליח לוודא, אף אחד מסביב לא זז ממקומו. עודו צועד בנחת אל חדר-הספרייה לבדוק אם נותרו שרידים לכתם-הדם, הסתערו עליו פתאום מפינה אפלולית שתי דמויות, שהניפו בפראות את זרועותיהן וצווחו "בּוּוּ!" אל תוך אוזנו.
תקוּף-אימה, שהייתה אך טבעית בנסיבות אלה, הוא שעט אל גרם-המדרגות, אבל שם גילה את ווֹשינגטון אוֹטיס ממתין לו עם זרנוק. מכותר מכל צד באויביו, כמעט עם הגב אל הקיר, הוא נמוג אל תוך תנור-החימום הגדול מברזל, שלמזלו היה כבוי, ונאלץ לעשות את דרכו חזרה מבעד למעשנות ולארובות. אל חדרו הגיע במצב נורא: מלוכלך, פרוע ונואש.
עוד ימים רבים לא יצא רוח-הרפאים לשום טיול לילי. התאומים ארבו לו שוב ושוב וגם פיזרו במסדרונות קליפות-אגוזים למורת-רוחם הרבה של הוריהם ושל המשרתים, אך עמלם היה ללא הועיל. היה ברור בעליל כי רגשותיו נפגעו עמוקות. מר אוֹטיס חידש אפוא את מחקרו המקיף על תולדותיה של המפלגה הדמוקרטית, מחקר שכבר שקד עליו שנים אחדות; מרת אוֹטיס ארגנה פיקניק נהדר להשתאותו של המחוז כולו; הבנים עשו את זמנם במשחקי כדור וקלפים מארץ-מולדתם; ווירג'יניה רכבה על הפוני שלה במרחבי האחו בחברתו של דוכס צ'שיר הצעיר שהגיע לאחוזת קָנטֶרוויל לעשות שם את השבוע האחרון לחופשתו. רווחה הדעה כי רוח-הרפאים הסתלק מן המקום, ומר אוֹטיס כתב בנימה זאת ללורד קָנטֶרוויל שהביע בתשובה את שמחתו הגדולה על החדשות ושלח את מיטב האיחולים לכוהן-הדת ולרעייתו הכבודה.
אלא שמשפחת אוֹטיס הקדימה לשמוח כי רוח-הרפאים עדיין גר בבית, ולמרות שעכשיו היה כמעט נכה, לא עלה בדעתו לשבת בחיבוק ידיים, במיוחד אחרי שנודע לו כי בין האורחים נמצא גם דוכס צ'שיר, שדוד-רבא שלו, לורד פרנסיס סְטילטוֹן, התערב בשעתו על מאה גיני עם קולונל קָרְבְּרי כי ישחק דומינו עם רוח-הרפאים של קָנטֶרוויל, ובבוקר המחרת נתגלה על רצפת חדר-הקלפים במצב כה חסר-ישע של שיתוק-איברים, שאף שהגיע לגבורות לא הצליח להוציא מפיו אלא "שש כפול" [מונח ממשחק הדומינו]. הסיפור עשה לו כנפיים בזמנו, גם אם, כמובן, מתוך כבוד לרגשותיהן של שתי המשפחות רמות-היחס, נעשה כל מאמץ לטייח אותו. תיעוד מלא של הנסיבות אפשר למצוא בכרך השלישי של "זיכרונות הנסיך יורש-העצר וידידיו" מאת לורד טאטְל. מטבע הדברים, שקד אז רוח-הרפאים להראות כי לא רפתה השפעתו על הסְטילטוֹנים, שהיה לו למעשה קשר-דם רחוק אתם, כי דודניתו הראשונה הייתה נשואה בנישואים שנִיים לאדון בָּלקֶלי, והם שחוללו יחד את שושלת דוכסי צ'שיר. נאמן לכוונותיו עשה הרוח את הנדרש כדי להתגלות לפני המאהב הקטן של וירג'יניה בתחפושתו הנודעת, תחפושת "הנזיר מוצץ-הדם, או, הבנדקטיני שדָם-אין-לו", שהייתה כה איומה למראה עד שליידי סְטָרטאָפּ הזקנה, בערב הגורלי של השנה החדשה, שנת 1764, פרצה בצווחות זוועה שסופן היה שבץ. כעבור שלושה ימים נפטרה לעולמה, אחרי שהידירה מן הירושה את בני קָנטֶרוויל, שהיו קרובי-משפחתה מדרגה ראשונה, לטובת הרוקח הלונדוני שלה. ברגע האחרון, אֵימתו מפני התאומים הניאה את הרוח מלצאת מחדרו, והדוכס הקטן ישן בשלווה תחת כסת-הפלומה ב"חדר השינה המלכותי" וחלם על וירג'יניה.
5.
ימים אחדים אחרי-כן יצאו וירג'יניה ובן-לווייתה האבירי המתולתל לרכוב בשדמות ברוקלי. בעת שחצתה משוכה בדרך, השחיתה וירג'יניה את גלימתה, ובשובה הביתה החליטה אפוא לעלות לחדרה באין-רואים מגרם-המדרגות האחורי. כשעברה בריצה על פני "חדר שטיחי-הקיר", שדלתו הייתה פתוחה מעט, דימתה לראות שם מישהו, והיות שהייתה סבורה כי זוהי החדרנית של אמהּ, שנהגה לסור לשם מדי פעם לבצע את מלאכות הבית, הציצה פנימה לבקש ממנה כי תתקן את גלימתה. לגודל ההפתעה גילתה כי רוח-הרפאים הוא, בכבודו ובעצמו. יושב היה ליד החלון ומשקיף על הזהב הכמוש של העצים המצהיבים מעופף באוויר, ועל העלים האדומים רוקדים בפראות במורד השדרה הארוכה. ראשו היה שעון על ידו, וכל נוהגו הצביע על דיכאון גדול. אמת, כה גלמוד הוא נראָה, לא תיקון לו ולא תקנה, עד שווירג'יניה הקטנה, שלרגע חשבה לברוח ולהסתגר על מנעול בחדרה, נמלאה רחמים והחליטה לנסות לעודד את רוחו. צעדיה היו כה רכים ועצבותו כה עמוקה, שכלל לא השגיח בנוכחותה עד שפתחה פיה לדבר.
"אני לגמרי משתתפת בצערך," אמרה לו, "אבל האחים שלי חוזרים מחר לאיטון, ואז, אם תתנהג יפה, אף אחד לא יציק לך."
"מופרך לבקש ממני להתנהג יפה," ענה והביט סביבו בפליאה בנערה היפה הקטנה שהרהיבה עוז לפנות אליו, "ממש מופרך. אני חייב לשקשק בשלשלאות שלי, לגנוח מבעד לחורי-מנעולים ולשוטט בלילות, אם לזה את מתכוונת. אחרת אין הצדקה לקיומי."
"זאת בכלל לא הצדקה, ואתה יודע שהתנהגת ברשעות רבה. מרת אָמְני סיפרה לנו ביום הראשון שבאנו הנה שהרגת את אשתך."
"טוב, אני לא מכחיש," אמר רוח-הרפאים בנימה נרגנת, "אבל זהו עניין משפחתי מובהק ואינו נוגע לאף אחד."
"זה רע מאוד להרוג מישהו," אמרה וירג'יניה, שמעת-לעת הייתה מתמלאת כובד-ראש פּוּריטָני חמוד, שבא לה בתורשה מאחד מאבות-אבותיה בניו-אינגלנד.
"אוי, אני שונא את חומרתם הזולה של כללי ההתנהגות המופשטים! אשתי הייתה די טיפשה, אף פעם לא עמלנה כמו שצריך את צווארוני-הסלסלה שלי ולא היה לה מושג בבישול. צדתי פעם צבי צעיר ביער הוֹגְלי, ממש עופר-איילים, ולא תאמיני איך שהיא הגישה אותו אל השולחן! טוב, עכשיו זה כבר לא חשוב, נעשָה ואין להשיב, ולדעתי זה לא היה יפה מצד האחים שלה להמית אותי ברעב, למרות שזה נכון שהרגתי אותה."
"המיתו אותך ברעב? אוי, אדון רוח, אני מתכוונת סר סיימון, אתה רעב? יש לי כריך בתיק. תרצה?"
"לא, תודה; בימים אלה אינני מרבה לאכול. אבל חביב מאוד מצדך, בכל מקרה, ואת הרבה יותר נחמדה משאר המשפחה שלך המגעילה, הגסה, ההמונית, הרמאית."
"תפסיק!" קראה וירג'יניה ורקעה ברגלה, "אתה המגעיל, הגס, ההמוני, ובקשר לרמאות – זה אתה שגנבת את הצבעים מהקלמר שלי כדי לחדש את הכתם-דם הטיפשי בספרייה. בהתחלה לקחת לי את כל האדומים, כולל שָני, ולא יכולתי יותר לצייר שקיעות, ואז לקחת את הירוק-איזמרגד ואת הצהוב-כתום ובסוף לא נשאר לי כלום חוץ מאינדיגו [בין כחול לסגול] ולבן סיני [לבן ורדרד], ויכולתי לצייר רק נופים באור-ירח שהם תמיד מדכאים ולא קל לצייר אותם. אף פעם לא הלשנתי עליך למרות שנורא התרגזתי, וזה ממש מגוחך – מי בכלל שמע על דם בצבע ירוק-איזמרגד?"
"אז מה יכולתי לעשות? "אמר רוח-הרפאים בהכנעה, "מאוד קשה היום להשיג דם אמיתי, וגם כשאח שלך התחיל עם 'תמיסת-החיטוי פַּרַגוֹן' לא ראיתי שום סיבה לא לקחת ממך את הצבעים. ובמה שנוגע לצבע – זה תמיד עניין של טעם: למשל, לקָנטֶרווילים יש דם כחול, הכי כחול באנגליה; אבל אני יודע שאצלכם באמריקה בכלל לא מחשיבים דברים מהסוג הזה."
"מה אתה יודע… וגם הכי טוב אם היית מהגר מכאן ומשפר את החשיבה שלך. אבא שלי יסדר לך ברצון זכות מעבר, ולמרות שיש מסים גבוהים על משקאות חריפים [גם: רוחות-רפאים] מכל הסוגים, לא תהיה שום בעיה במכס כי כל הפקידים שם מצביעים לדמוקרטים. ובניו-יורק תהיה לך הצלחה אדירה. אני מכירה כאלה שהיו נותנים מאה אלף דולר בשביל להשיג להם סבא, ועוד הרבה יותר בשביל רוח-רפאים משפחתית."
"אני לא חושב שאמריקה היא הטעם שלי."
"אני מתארת לעצמי שזה בגלל שאין לנו חורבות וכל מיני מוזרים כמו פה," אמרה וירג'יניה בעוקצנות.
"לא חורבות! לא מוזרים!" ענה רוח-הרפאים, "אבל יש לכם צי ונימוסים."
"אז שלום; אני ניגשת לבקש מאבא להאריך בשבוע את החופשה של התאומים."
"בבקשה אל תלכי מיס וירג'יניה," הזדעק הרוח. "אני כל כך בודד וכל כך אומלל, ואני ממש לא יודע מה לעשות. אני רוצה לישון ואני לא מצליח."
"זה ממש טיפשי! אתה רק צריך להיכנס למיטה ולכבות את הנר. לפעמים קשה מאוד לא להירדם, במיוחד בכנסייה, אבל בכלל לא קשה להירדם. גם תינוקות יודעים איך, ואי-אפשר להגיד שהם חכמים גדולים."
"כבר לא ישנתי שלוש-מאות שנים," הוא אמר בעוגמה, ועיניה היפות הכחולות של וירג'יניה נפערו בפליאה; "שלוש-מאות שנים שלא ישנתי ואני כל-כך עייף."
פניה של וירג'יניה הרצינו ושפתיה הקטנות רעדו כמו עלים של ורד. היא ניגשה אליו, כרעה לצדו ונשאה את עיניה אל פניו הכמושות.
"רוח מסכן," מלמלה, "אין שום מקום שבו תוכל לישון?"
"הרחק מעבר ליערות האורנים," השיב לה בקול חולמני חרישי, "יש גן קטן. העשב צומח שם גבוה ועמוק, ומסביב צומחים פרחי ראש, כמו כוכבים גדולים לבנים, והזמיר שר כל הלילה כולו. כל הלילה שר הזמיר, והירח הקר הגבישי מביט ארצה, ועץ-הטקסוס פורש לצדדים את זרועותיו העצומות מעל הנמים את שנתם."
דוק דמעות העיב על עיניה של וירג'יניה והיא הליטה את פניה בידיה.
"אתה מתכוון ל'גן המוות'," לחשה.
"כן, 'מוות'. המוות הוא בטח נהדר. לשכב באדמה הרכה החומה, כשהעשב מתנועע מעל ראשך ולהקשיב לשקט. בלי שיהיה לך לא אתמול ולא מחר. לשכוח את הזמן, לסלוח לחיים, להיות שרוי בשלווה. תוכלי לעזור לי. את תוכלי לפתוח לפני את שעריו של בית ה'מוות', כי את הנך 'אהבה', וה'אהבה' חזקה היא מן ה'מוות'."
וירג'יניה נרעדה, צמרמורת קרה עברה בה, ודקות אחדות עמדה שתיקה בחדר. היא הרגישה כבתוך חלום בלהות.
שוב פתח רוח-הרפאים את פיו וקולו נשמע כמו אנחת הרוח.
"יצא לך לקרוא את הנבואה העתיקה על חלון הספרייה?"
"אה, יותר מפעם," קראה הילדה ונשאה את עיניה; "אני מכירה אותה די טוב. היא כתובה באותיות שחורות מוזרות, וקשה לקרוא אותה. רק שש שורות:
כשילדה עם שער זהב,
תחלץ תפילה מפיו של גנב,
כששקֵד עקר יישא פֵּרות,
וילדה קטנה תשפוך דמעות,
או-אז תסור מן הבית דאגה
או-אז תרד על קָנטֶרוויל שלווה.
אבל אני לא מצליחה להבין מה הכוונה."
"הכוונה היא," אמר רוח-הרפאים בעצב, "שעליך לבכות אתי על חטאי, כי לי אין דמעות, ולהתפלל אתי לגאולת הנשמה, כי לי עצמי אין אמונה. ואז, אם תמיד היית נחמדה וטובה ועדינה, מלאך המוות יחוס עלי. אולי תראי צורות מפחידות בחושך, ואולי קולות רעים ילחשו באוזנך, אבל להזיק לא יזיקו לך. כי כנגד טהרתה של ילדה, כוחות השאול הם חסרי-אונים."
וירג'יניה לא אמרה מטוב ועד רע, ורוח-הרפאים פכר את ידיו בייאוש נורא בעוד מבטו נח על ראשה הזהוב השחוח. לפתע קמה על רגליה, חיוורת מאוד, בעיניה ברק מוזר. "אני לא מפחדת," אמרה בקול נחרץ, "ואני אבקש מהמלאך לחוס עליך."
רוח-הרפאים התרומם ממקומו בקריאה רפה של שמחה, נטל את ידה כדרך אבירים ונשק לה. אצבעותיו היו קרות כקרח ושפתיו להטו כמו אש, אך וירג'יניה לא מעדה כשהוליך אותה בחדר האפלולי. על שטיח-הקיר הירוק הדהוי היו ארוגות דמויות קטנות של ציידים. הם תקעו בקרנות משונצות וסימנו לה בידיים קטנטנות לצאת משם. "חזרי הביתה, וירג'יניה הקטנה," קראו אליה, "חזרי הביתה!" אך רוח-הרפאים עוד הידק את אחיזתו בידה והיא עצמה את עיניה לא לראותם. חיות איומות עם זנבות-לטאה ועיניים לטושות מצמצו אליה מן האח המגולפת ומלמלו, "הישמרי לך, וירג'יניה הקטנה! יש סיכוי שלא נתראה עוד," אך רוח-הרפאים המשיך לגלוש במהירות גוברת, ווירג'יניה מיאנה להקשיב.
בהגיעם אל קצה החדר הוא עמד מלכת והפטיר כמה מילים שנשגבו מהבנתה. היא פקחה עיניים וראתה איך הקיר מתפוגג כמו אד ואיך מחילה גדולה שחורה נפערת. רוח קרה עזה הסתחררה סביבם והיא הרגישה משהו מושך בשמלתה. "מהר, מהר," קרא אליה רוח-הרפאים, "אחרת נאחר," ותוך רגע נסגרו כותלי הפרוזדור מאחוריהם וחדר שטיחי-הקיר נותר ריק מאדם.
6.
כעבור כעשר דקות צלצל הפעמון לתה-מנחה, וכיוון שלא התייצבה ככל האחרים, שלחה מרת אוֹטיס משרת לחפש אחריה. אך במהרה חזר האיש והודיע כי אינו מוצא את וירג'יניה בשום מקום. היות שהיה זה ממנהגה לצאת לגן כל ערב ללקט פרחים לשולחן הארוחה, לא נבהלה מרת אוֹטיס תחילה; אך כשהיכה השעון שש ווירג'יניה לא הופיעה, כבר הייתה נסערת למדי ושלחה את הבנים לתור אחריה, ואילו היא עצמה ומר אוֹטיס חיפשו בכל חדרי הבית. בשש וחצי חזרו הנערים והודיעו כי אין זכר לאחותם. עכשיו היו כולם נרגשים עד מאוד ואובדי-עצות. אלא שאז נזכר מר אוֹטיס כי ימים אחדים קודם נתן רשות ללהקת צוענים לחנות בפארק. מיד יצא עתה אל בְּלֶקפֶל הוֹלוֹ, מקום חנייתם, מלווה בבנו הבכור ובשני פועלי-חווה. דוכס צ'שיר הצעיר, שהיה טרוף-דאגה, התחנן כי ירשו גם לו להצטרף, אך מר אוֹטיס סירב כי חשש מפני תגרה צפויה. בהגיעם למקום הסתבר כי הצוענים כבר הסתלקו, והיה ברור שהסתלקו בפתאומיות כי המדורה עדיין בערה וכמה צלחות היו מוטלות על העשב. אחרי ששלח את ווֹשינגטון ושני הפועלים לסרוק את הסביבה, נחפז חזרה לביתו והריץ מברקים לכל מפקחי המשטרה במחוז לאמֹר כי ילדה נחטפה בידי נוודים או צוענים. אחר כך הורה שיביאו לו את סוסו, ואחרי שעמד על כך שאשתו ושלושת הבנים יסבו לארוחת-הערב, יצא על סוסו לאָסקוֹט ועמו סייס. עוד לא גימא קילומטרים אחדים שמע קול שעטה, ובהביטו לאחור ראה את הדוכס הצעיר מתקרב על הפוני שלו, פניו לוהטות וראשו גלוי. "אני נורא מצטער," התנשם הבחור, "אבל אינני מסוגל לאכול כל עוד וירג'ניה נעדרת. אל תכעס עלי, בבקשה. לו הרשית לנו להתחתן בשנה שעברה, כל זה לא היה קורה. אל תשלח אותי חזרה, טוב? אני לא יכול לחזור! אני לא אחזור!"
כוהן-הדת התקשה לכבוש חיוך למראה הפרחח יפה-התואר, ונגעה מאוד ללבו מסירותו של הצעיר לווירג'יניה. על כן רכן מסוסו, ובעודו טופח על שכמו בלבביות, אמר לו, "טוב, ססיל, אם אתה מסרב לחזור, משמע שאתה צריך לבוא אתי, אבל חייבים להשיג לך כובע באָסקוֹט."
"הו, מה אכפת לי כובע! את וירג'יניה אני רוצה!" הצטעק הדוכס הצעיר וצחק, ושניהם שעטו לעבר תחנת-הרכבת. שם חקר מר אוֹטיס את המנהל אם נערה העונה על תיאורה של וירג'יניה נראתה על הרציף, אך נענה בשלילה. עם זאת טלגרף מנהל-התחנה לכל מיודעיו והבטיח למר אוֹטיס כי יקיים תצפית קפדנית. ואחרי שקנו כובע לדוכס הצעיר בבית-מסחר לבגדים שעתה זה פתח את שעריו, פנו השניים לכפר בֶּקסְלי, מרחק כ-6 קילומטרים, שנודע כמקום החביב על צוענים בזכות המרחב הציבורי הגדול שלידו. שם העירו משנתו את השוטר המקומי, אך לא הצילו שום מידע מפיו, ואחרי שסקרו את המרחב הציבורי מקצה אל קצה הפנו את הסוסים חזרה הביתה והגיעו אל האחוזה באחת-עשרה בלילה עייפים עד מוות וכמעט שבורי-לב. בבית-השער חיכו להם ווֹשינגטון והתאומים, בידיהם עששיות, כי השדרה הייתה חשוכה מאוד. אין זכר לווירג'יניה. הצוענים נתפסו בשדמות בְּרוֹקלי, אך וירג'יניה לא הייתה ביניהם, ואת עזיבתם החפוזה הסבירו בכך ששגו לגבי מועד יום-השוק בצ'וֹרטוֹן וחששו לאחר. על היעלמותה של וירג'יניה הגיבו בצער אמיתי כי הכירו תודה למר אוֹטיס שהתיר להם לחנות בפארק שלו. שלושה מהם נשארו לסייע בחיפושים. נחקרה קרקעיתה של ברכת דגי-הזהב והאחוזה נסרקה מקצה אל קצה, אך ללא תוצאות. היה ברור כי לפי שעה אבדה להם וירג'יניה, ובלב כבד פנו מר אוֹטיס והבנים לחזור הביתה ובעקבותיהם הסייס עם שני הסוסים והפוני.
במבואה הם פגשו בקבוצת משרתים נפחדים, ועל הספה בחדר-הספרייה שכבה מרת אוֹטיס טרופת דיכאון ואימה, על מצחה רטייה של מי-קולון. מר אוֹטיס התעקש כי תטעם משהו והורה כי ארוחת-ערב תוגש לכל החבורה. הייתה זו סעודה עגמומית; איש לא פצה פה והתאומים היו אחוזי-יראה ושפופים כי רחשו חיבה גדולה לאחותם. בתום הארוחה, ולמרות הפצרותיו של הדוכס הצעיר, פקד אבי-המשפחה על כולם ללכת לישון באומרו כי הערב לא יוכלו עוד להועיל במאומה ושבבוקר המחרת יטלגרף לסקוטלנד-יארד שיישלחו מיד כמה בלשים. רק יצאו מחדר-האכילה, החל שעון-המגדל לסמן את חצות-הלילה, וכשנדם הצלצול האחרון נשמעו לפתע שאון נפץ וצווחה. רעם זעזע את הבית ומוזיקת-רפאים ריחפה באוויר. בראש המדרגות הוטח לאחור לוח-קיר בקול רעש, ואל המישורת הגיחה וירג'יניה, חיוורת מאוד, בידיה תיבה. מיד עטו עליה כולם. מרת אוֹטיס אימצה אותה בחוזקה אל לבה והתאומים יצאו בריקוד-מלחמה פראי.
"אלוהים אדירים, ילדתי, איפה היית?" קרא מר אוֹטיס בקול כעוס, כי היה סבור שמדובר באיזה מעשה-קונדס טיפשי. "ססיל ואני חיפשנו אחריך בכל הסביבה ואמך הייתה מבועתת עד מוות. שלא תעזי לבצע שוב תעלולים כאלה."
"רק נגד הרוח-רפאים! רק נגד הרוח-רפאים!" הצטווחו התאומים, מפזזים להם.
"יקירה שלי, תודה לאל שחזרת אלינו; שלא תתרחקי ממני אף פעם," מלמלה מרת אוֹטיס ונישקה את הילדה הרועדת וליטפה את שערה הזהוב הסתור.
"אבא'לה," אמרה וירג'יניה בקול חרישי, "הייתי אצל רוח-הרפאים. הוא כבר מת ואתה חייב לבוא לראות אותו. הוא התנהג ברשעות גדולה, אבל הצטער באמת על מה שעשה ונתן לי את התיבה הזאת לפני שהוא מת, מלאה תכשיטים נהדרים."
המשפחה הביטה בה בפליאה אילמת, אבל היא הייתה רצינית וכבדת-סבר, פנתה והוליכה אותם מבעד לפתח בקיר במורד פרוזדור-סתרים צר, ווֹשינגטון מתחקה אחריהם, בידו נר שחטף בצאתו מן השולחן. לבסוף הגיעו לדלת אלון גדולה מסומרת במסמרים חלודים. למגעה של וירג'יניה, סבה הדלת על ציריה הכבדים והם נמצאו בחדר קטן נמוך, עם תקרה קמורה וחלון קטנטן מסורג. בקיר הייתה נעוצה טבעת ברזל גדולה, ושלד כחוש מאוד, שרוע על רצפת האבן, היה מחובר אליה בשלשלת. באצבעותיו הארוכות המצומקות נראה כמנסה לתפוס בכף-חפירה ועביט מיושנים שהונחו קצת רחוק מהישג ידו. לפי הירוקת שכיסתה את דופנותיו היה הכד מלא פעם מים. על כף-החפירה הייתה תלולית קטנה של עפר. וירג'ניה כרעה ברך ליד השלד, הצמידה יחד את שתי כפותיה ונשאה תפילה חרישית. יתר בני החבורה בהו בהשתאות בטרגדיה האיומה שסודהּ נחשף עתה לפניהם.
"היי!" הצטעק לפתע אחד התאומים שהציץ מבעד לחלון כדי לגלות באיזה אגף מאגפי הבית ממוקם החדר. "היי! השקדייה היבשה מלבלבת. אפשר לראות ברור את הפרחים באור-הירח."
"אלוהים סלח לו," אמרה וירג'ניה בארשת רצינית וקמה על רגליה. אור פלאים הבליח על פניה.
"איזה מלאך את!" קרא אליה הדוכס הצעיר, כרך את זרועו סביב צווארה ונשק לה.
7.
מלאו ארבעה ימים לאירועים המוזרים הללו ולוויה יצאה מאחוזת קָנטֶרוויל בשעה אחת-עשרה בלילה. קרון-המתים הובל בידי שמונה סוסים שחורים, לכל סוס ציצה גדולה על ראשו של נוצות יען מתנודדות. ארון-הקבורה, עשוי עופרת, היה מכוסה יריעה בארגמן עז, ועליה שלט-הגיבורים של משפחת קָנטֶרוויל רקום בחוטי זהב. משני צדי הקרון והמרכבות צעדו משרתים נושאי אבוקות, והמסע כולו היה מרשים להפליא. ראש-האבלים היה לורד קָנטֶרוויל, שהגיע במיוחד מוויילס וישב במרכבה הראשונה עם וירג'יניה הקטנה. אחריהם במסע הלוויה היו כוהן-הדת מארצות-הברית ורעייתו, בעקבותיהם ווֹשינגטון ושלושת הנערים, ובמרכבה האחרונה ישבה מרת אָמְני. הכול הסכימו כי היותה קורבן להפחדותיו של רוח-הרפאים למעלה מחמישים שנים העניק לה את הזכות לראות אותו בלכתו. קבר עמוק נחפר בפינת חצר-הכנסייה מתחת לעץ-הטקסוס הזקן, ואת תפילת-האשכבה נשא בהדר אוגוסטוס דָמפְּייר הנכבד, כומר-העדה. בתום הטקס, ולפי הנהוג מימים-ימימה במשפחת קָנטֶרוויל, כיבו המשרתים את האבוקות, ובעת הורדת הארון ניגשה ויקטוריה והניחה עליו צלב גדול של פרחי שקדייה לבנים וורודים. בתוך כך, הגיח הירח מאחורי ענן והציף בכסף חרישי את הכנסייה הקטנה, ומתוך חורש רחוק נישאה שירתו של זמיר. ויקטוריה הרהרה בתיאור שתיאר רוח-הרפאים את "גן המוות", עיניה נתלחלחו בדמעות, וכל משך הנסיעה הביתה כמעט לא הוציאה הגה מפיה.
בבוקר המחרת, טרם צאתו העירה, נועד לורד קָנטֶרוויל עם מר אוֹטיס בעניין התכשיטים שנתן רוח-הרפאים לווירג'יניה – תכשיטים מפוארים, בפרט מחרוזת אבני-אודם שזורות בשרשרת ונציאנית עתיקה, מלאכת מחשבת מן המאה השש-עשרה. ערכן היה כה גבוה, שמר אוֹטיס התחבט לא מעט עם מצפונו האם ראוי שיפלו בחלקה של בתו.
"מִילורד," אמר, "ידוע לי כי בעלוּת שאינה ניתנת להעברה חלה במדינה זאת על תכשיטים, נוסף לאדמות. לכן ברור בתכלית כי התכשיטים האלה הם ירושה משפחתית העוברת מדור לדור. לפיכך אני מבקש בכל לשון כי תיקח אותם אתך ללונדון ותחשיב אותם לחלק מרכושך שהושב לידיך, גם אם בנסיבות לא רגילות. במה שנוגע לבתי, מדובר בנערה צעירה, ועד כה, לשמחתי, לא גילתה עניין רב במותרות- סרק מעין אלה. גם נודע לי מפי רעייתי, מומחית לא קטנה בנושאי אמנות – שזכתה לעשות בבוסטון חורפים רבים בנעוריה – כי אבני-החן הללו שוות הון עתק ויימכרו בכסף רב. בנסיבות אלה, לורד קָנטֶרוויל, מובטח לי שתבין מדוע לא אוכל להרשות כי יישארו בבעלותו של מי מבני משפחתנו. וגם אם הקישוטים והצעצועים הבטלים האלה מתאימים ונחוצים לכבוד-וִיקָר של האצולה הבריטית, אין להם מקום אצל מי שחונכו לפי העקרונות הקפדניים, והאלמותיים אני מקווה, של הפשטות הרפובליקנית. ייתכן כי עלי להוסיף כי ייתכן שווירג'יניה תהיה מן הסתם להוטה מאוד כי תתיר לה להחזיק ברשותה את התיבה כמזכרת לאותו אובד-דרך ביש-מזל מאבות-אבותיך. מאחר שמדובר בחפץ ישן-נושן ובלתי-תקין בעליל, אולי תחשוב להיענות לבקשתה. אשר לי, אודה ואתוודה כי אני מופתע עד מאוד כי יוצאת חלצי נוטה חיבה לביניימיות מהסוג הזה, ואינני יכול לייחס זאת אלא לכך שהולדתה הייתה באחד מפרברי לונדון, זמן קצר אחרי שובה של מרת אוֹטיס מטיול באתונה."
לורד קָנטֶרוויל האזין ברוב קשב לדברי הטעם של כוהן-הדת, מושך מפעם לפעם בשפמו האפור לכסות על חיוך שהתמלט. כשסיים את דבריו, לחץ הלורד בחום את ידו של מר אוֹטיס ואמר, "אדוני היקר, בתך המקסימה עשתה שירות חשוב לאבי-אבותי ביש-המזל, סר סיימון. אני ומשפחתי חבים לה, אפוא, חוב גדול על אומץ לבה ותעוזתה. התכשיטים הם שלה, ובדין, ואבוי לי אם אהיה קשה-לב כדי כך שאקח אותם ממנה; שאז הברנש הזקן המרושע יצוץ מקברו תוך שבוע ויטעים אותי חיי מרורים. ירושה העוברת מדור לדור? – אין דבר כזה אלא אם צוין בצוואה או במסמך משפטי, ועל התכשיטים האלה לא ידע איש. שמע לי, אין לי חזקה עליהם יותר מאשר לרב-המשרתים שלך, ואני בטוח שווירג'יניה, כשתהפוך לעלמה צעירה, תשמח לענוד אותם. וחוץ מזה, אתה שוכח, מר אוֹטיס, שבהצעת המחיר כללת את הרהיטים ואת רוח-הרפאים, וכל מה שהיה שייך לרוח עובר מיד לבעלותך, כולל פעילותו הלילית בפרוזדור."
סירובו של לורד קָנטֶרוויל דכדך את רוחו של מר אוֹטיס והוא הפציר בלורד כי ישקול שוב את החלטתו. אלא שבן-האצולה נעים-המזג עמד על דעתו, ולבסוף שכנע את כוהן-הדת שירשה לבתו לשמור לעצמה את המתנה שנתן לה רוח-הרפאים. וכשבאביב 1890 הוצגה דוכסית צ'שיר הצעירה בחדר-האירוח הראשון של המלכה לרגל נישואיה, עוררו תכשיטיה התפעלות כללית. וירג'יניה ענדה עטרה, שהיא גמולן של כל הנערות האמריקניות הטובות, ונישאה לאהובה הצעיר כשהגיע לפרקו. שניהם היו כה מקסימים ואהבו כל כך זה את זו, שלא היה מי שלא התענג על הזיווג, חוץ מהמרקיזה הזקנה לבית דָמבֶּלטוֹן, שניסתה להעלות בחכה את הדוכס עבור אחת משבע בנותיה וערכה לשם כך שלוש סעודות-ערב מפוארות; וגם, למרבה הפלא, מר אוֹטיס עצמו. בפועל הגה מר אוֹטיס חיבה גדולה לדוכס הצעיר, אך להלכה סלד מתארי-אצולה, "שמא, בהשפעתה המסרסת של אריסטוקרטיה חובבת-מותרות יישכחו עקרונותיה של הפשטות הרפובליקנית." התנגדותו נדחתה בכל פה, וכשצעד לעבר המזבח בכנסיית ג'ורג' הקדוש בכיכר הנובר, כשבתו שעונה אל זרועו, לא היה גאה ממנו באנגליה כולה – לאורכה ולרוחבה.
בתום ירח-הדבש חזרו הדוכס והדוכסית לאחוזת קָנטֶרוויל, ולמחרת בואם שמו פניהם אחר-הצהריים אל הכנסייה הבודדה שליד יערות-האורן. בתחילה התלבטו לא מעט על לשון הכתובת על מצבת קברו של סר סיימון, אך לבסוף הוחלט פשוט לחרוט עליה את ראשי-תיבות שמו של האדון הזקן עם שורת-השיר מחלון הספרייה. הדוכסית הביאה עמה כמה ורדים נחמדים, ואת אלה פיזרה על הקבר, ואחרי שעמדו שם דקות אחדות צעדו אל בית-המקהלה החרב של מנזר עתיק. הדוכסית התיישבה על עמוד מוטל על הארץ והדוכס שכב לרגליה, עישן סיגריה והביט מעלה בעיניה היפות. פתאום השליך את הסיגריה, תפס בידה ואמר, "אישה לא שומרת סודות מפני בעלה."
"ססיל יקירי, אין לי סודות מפניך."
"דווקא יש לך," ענה לה בחיוך, "אף פעם לא סיפרת לי מה קרה כשהיית כלואה עם רוח-הרפאים."
"לאף אחד לא סיפרתי," אמרה וירג'יניה בכובד-ראש.
"אני יודע, אבל לי תוכלי לספר."
"אל תבקש ממני, ססיל, אני לא יכולה לספר. סר סיימון המסכן! אני חייבת לו המון. כן, אל תצחק, ססיל. אני באמת חייבת. הוא פקח את עיני לראות מהם החיים, מה משמעותו של המוות, ומדוע האהבה חזקה משניהם."
הדוכס קם על רגליו ונישק את אשתו באהבה.
"את רשאית להסתיר מפני כל עוד את אוהבת אותי," מלמל.
"זה מובטח לך מאז ומתמיד, ססיל."
"אבל לילדינו תספרי, נכון?"
וירג'יניה הסמיקה.
