משולחן ארוחת הצהריים קמו שתי גברות אמריקניות בגיל העמידה, בשלות אך מטופחות, קמו וחצו גזוזטרא נישאה של מסעדה רומית ורכנו מן המעקה. תחילה הביטו זו בזו, ואחר מטה, אל נפלאות הפורום והגבעה הפלטינית שנָגולו לעיניהן; הביטו בהבעה דומה, סתמית ועם זאת שוחרת-טוב, של נחת-רוח.
הנוף של גב' מֶנסְטי I אידית' ווֹרטון (1937-1862)
הנוף שנשקף מחלונה של גב' מֶנסְטי לא היה מרשים, אך לפחות בעיניה היה מלא עניין ויופי. גב' מֶנסְטי גרה בחדר עורפי בקומתו השלישית של בית-דירות בניו-יורק, ברחוב שבו פחי-האשפה על המדרכה עלו על גדותיהם והמִרווחים בין אבני-המרצפת בכביש העמידו מפגע של ממש. היא הייתה אלמנתו של פקיד בבית-מסחר סיטוני, ומותו הניח אותה לבדה כי בתה היחידה הייתה נשואה בקליפורניה וידה לא השיגה את תשלום הנסיעה הארוכה לניו-יורק לבקר את אמא שלה. גב' מֶנסְטי יכלה אולי להצטרף אל בתה במערב, אך כעת חיו השתיים שנים כה רבות בנפרד שכבר חדלו להרגיש איזו הצטרכות זו לחברתה של זו, והקשר ביניהן הסתכם בחליפת-מכתבים רדודה – שוות-נפש מצדה של הבת, ומתבצעת בקושי מצד האם, שיד ימין שלה סבלה מנוקשות מחמירה כתוצאה משיגדון. גם לוּ נכספה יותר אל חברת בתהּ, חולשת-הגוף הגדֵלה, שהטילה בה מורך גם לעצם הרעיון לרדת בשלושת גרמי-המדרגות אל הרחוב, סיכלה כל מחשבה לצאת למסע כה ארוך. וגם בלי שתגדיר בינה לבינה במדויק את הסיבות הללו, ממילא השלימה כבר מזמן עם החיים לבד בניו-יורק.
פסק דין I אידית' ווֹרטון (1937-1862)
מאז ומתמיד נחשב בעיני ג'ק גיזבֶּרן לגאון זול – ועם זאת לבחור טוב – לכן לא הופתעתי לשמוע כי בשיא תהילתו זנח את הציור, התחתן עם אלמנה עשירה וקבע את מושבו בריביירה הצרפתית (אף שהאמנתי כי יבחר ברומא או בפירנצה).
"בשיא תהילתו" – כך בפי הנשים. יכול אני לשמוע את מרת גידאוֹן תְ'וִוינג – אחרונת היושבות לפניו לציור דיוקנן בשיקגו – מקוננת על ויתור תמוה זה על הכֵּס. "ברור שזה יקפיץ 'עד השמים' את ערך התמונה שלי; אבל זה לא בראש שלי, מר ריקהאם. האבֵדה לאמ-מנות – זה מה שמעסיק אותי". בפיה של גברת גידֵאוֹן תְ'וִוינג התרבתה האות מ' כאילו היא משתקפת בשורה אינסופית של מראות. אבל לא רק גברת תְ'וִוינג ודומותיה ביכו את לכתו. וכי לא עצרה אותי הֶרמִיָה קְרוֹפְט טובת-הטעם מול תמונתו של גיזבֶּרן "רקדניות-ירח" בתצוגה האחרונה בגלריה גרפטון ואמרה בעיניים דומעות: "שוב לא נזכה לחזות בשֶכְּמוֹתוֹ?".