משולחן ארוחת הצהריים קמו שתי גברות אמריקניות בגיל העמידה, בשלות אך מטופחות, קמו וחצו גזוזטרא נישאה של מסעדה רומית ורכנו מן המעקה. תחילה הביטו זו בזו, ואחר מטה, אל נפלאות הפורום והגבעה הפלטינית שנָגולו לעיניהן; הביטו בהבעה דומה, סתמית ועם זאת שוחרת-טוב, של נחת-רוח.
עוד הן רכונות, הדהד קול צוהל של נערה מן המדרגות שהובילו אל חצר הבניין. "נו בואי כבר," אמר הקול, לא לשתי הנשים ההן, אלא לבת-לוויה סמויה מן העין, "בואי נעזוב את הבחורות לסרוג בשקט." וקול שני, רענן לא פחות, ענה בצחוק: "אוי, תסתכלי לפֹּה, בָּאבְּס, הם לא בדיוק סורגות – " "טוב, התכוונתי בכאילו," חזר ואמר הקול הראשון. "זה לא שנשאר להורים המסכנים שלנו הרבה מה לעשות…" כעבור רגע בלע עיקול המדרגות את חילופי-הדברים.
שתי הגברות הביטו שוב זו בזו, הפעם בשמץ חיוך נכלם, והנמוכה והחיוורת שבהן נדה בראשה וקצת הסמיקה.
"ברברה!" הפטירה ושילחה גערה אילמת לעבר הקול המלגלג בגרם-המדרגות.
הגברת השנייה, שהייתה מלאה יותר וסמוקה יותר, ואפה קטן ונחוש, וכמוהו גבותיה – שחורות ועזות, נתנה קולה בצחוק מבודח. "זה מה שהבנות שלנו חושבות עלינו."
חברתה הגיבה בתנועה של ביטול. "לא אישית על שתינו. אסור לשכוח את זה. זאת פשוט התפיסה המודרנית הכללית לגבי אימהות. ותראי –" ובבושת-פנים הוציאה מתיקהּ השחור, המעוטר לנוי, פקעת של חוט-משי ארגמני, שמפלחות אותה שתי מסרגות דקות. "אי אפשר לדעת," מלמלה. "בטוח שההשקפות החדשות מעמיסות עלינו המון זמן מיותר; ולא פעם אני מתעייפת מסתם להסתכל – אפילו על זה." ידה החוותה עכשיו אל המראה המרהיב שלרגליהן.
הגברת הכהה צחקה שוב, ושתיהן חזרו והשתקעו בנוף, התבוננו בו בשתיקה, במין שלווה לא ממוקדת, שמקורה אולי בזוהרם של שמי רומא בתקופת האביב. שעת הארוחה כבר חלפה מזמן וקצהָ של הגזוזטרא המרווחת עמד כולו לרשותן. בקצה השני עוד השתהו קבוצות אחדות להביט בעיר המתפרשת לפניהן, ליקטו ספרי-הדרכה וביקשו אחר המלצות. וכבר התפזרה הקבוצה האחרונה, ושתי הגברות נותרו לבדן בָּרוּם שטוף-האוויר.
"טוב, אין שום סיבה שלא נישאר כאן," אמרה מרת סְלֵייד, הסמוקה מן השתיים, בעלת הגבות הנמרצות. שני כיסאות-קנים עזובים עמדו בקרבת מקום, והיא הדפה אותם אל פינת המעקה, התיישבה ובהתה בגבעה הפלטינית. "תגידי מה שתגידי, זה עדיין הנוף הכי יפה בעולם."
"בשבילי הוא תמיד יהיה," הסכימה עמה מרת אֶנזלי; הטעימה קלות את המילה "בשבילי", ומרת סְלֵייד, שהדבר לא נעלם ממנה, תהתה אם אין זה מקרה ותו לא, כמו ההדגשות האקראיות שאתה מוצא לא פעם אצל כותבי מכתבים מן הדור הישן.
"גרייס אֶנזלי הייתה מאז ומתמיד מיושנת," הרהרה; והוסיפה בקול רם, בחיוך של התרפקות לאחור: "את הנוף הזה אנחנו מכירות שתינו כבר המון שנים. כשנפגשנו כאן בפעם הראשונה היינו יותר צעירות מהבנות שלנו עכשיו. זוכרת?"
"זוכרת גם זוכרת," מלמלה מרת אֶנזלי, בלוויית אותה הדגשה בלתי ניתנת להגדרה – "רב-המלצרים כבר שואל את עצמו…" ניכר בבירור שהיא פחות בטוחה מבת-שיחהּ הן בעצמה והן במקומה בעולם.
"אני כבר ארפא אותו מזה," אמרה מרת סְלֵייד ופשטה יד לעבר תיק מפואר, אך לא מנקר עיניים, כמוהו כמו התיק של מרת אֶנזלי. היא סימנה באצבע לרב-המלצרים והסבירה כי היא וחברתה חובבות ותיקות של רומא והיו רוצות לבלות את שארית אחר-הצהריים בהתבוננות בנוף – אך בתנאי שזה לא מפריע לשירות! המלצר הודה בניד ראש על התשר, הבטיח כי נוכחותן של הגברות רצויה בהחלט, ודאי וודאי אם יואילו להישאר לארוחת-הערב. הלילה הוא ליל ירח מלא, אמר, לא כדאי להחמיץ…
גבותיה השחורות של מרת סְלֵייד הצטמדו יחד, לכאורה ההערה על הירח אינה במקומה ואף אינה רצויה. את קדרות הפנים היא מחקה בחיוך אחרי שרב-המלצרים פנה משם. "בעצם, למה לא! יכול להיות יותר גרוע. הרי אי-אפשר לדעת מתי הבנות יחזרו. את בכלל יודעת איפה הן? אני לא!" מרת אֶנזלי שוב הסמיקה קלות. "אני חושבת שהטייסים הצעירים האיטלקים שפגשנו בשגרירות הזמינו אותן לטוס לטָרקוויניה לתה-מנחה. הם בטח ירצו לחכות ולחזור לאור הירח."
"אור הירח – אור הירח! איזה תפקיד הוא עוד משחק! את חושבת שהן רגשניות כמו שאנחנו היינו פעם?"
"הגעתי למסקנה שאין לי שמץ מושג מה הן," אמרה מרת אֶנזלי. "ואולי גם אנחנו לא ידענו הרבה אחת על השנייה."
"לא, כנראה לא."
חברתה צידדה אליה מבט ביישני. "לא הייתי חושבת עליך שאת רגשנית, אָלידה."
"טוב, יכול להיות שלא הייתי." מרת סְלֵייד כיווצה את עפעפיה במאמץ היזכרות; ודקות אחדות, שתי הגברות שהיו ידידות-נפש מילדות, הרהרו בינן לבינן כמה מעט הן יודעות זו על זו. מובן שלכל אחת מהן הייתה תווית מזומנת עמה להכתיר את רעותה. מרת דלפין סְלֵייד, למשל, הייתה אומרת לעצמה, או לכל מי שהיה שואל, כי מרת הוֹרֵס אֶנזלי, לפני עשרים וחמש שנים, הייתה יפה להפליא – לא הייתם מאמינים, נכון? היא עדיין מצודדת, מיוחדת… כנערה היא הייתה מרהיבה; יפה בהרבה מהבת שלה, ברברה, אפילו שבָּאבְּס, בכל אופן לפי אמות המידה החדישות, יותר מרשימה, עם יותר קלאסה, כמו שאומרים. מעניין מאיפה היא ירשה את זה, עם שני חדלי-האישים האלה בתור הורים. כן; הוֹרֵס אֶנזלי היה – נו טוב, העתק של אשתו. שרידים מוזאליים של ניו-יורק הישנה. נאה, חסר-דופי, מושא-חיקוי. מרת סְלֵייד ומרת אֶנזלי גרו שנים רבות האחת מול השנייה. כשהווילאות בחדר-ההסיבה הוחלפו ברחוב שבעים ושלושה מס' 20 מזרח – לא נעלם הדבר ממס' 23 ממול. גם לא מסעי הקניות, הטיולים, ימי-השנה, המחלות – הכרוניקה המבויֶתת של זוג מכובד. כמעט כלום לא נסתר מעיניה של מרת סְלֵייד. אך בכל זה היא מאסה עוד לפני שבעלה עשה חיל בוול-סטריט. ועוד לפני שרכשו להם בית בשדרת-פארק עילית כבר השתעשעה במחשבה כי "עדיף לגור מול סְפּיק-איזי [מסבאה מחתרתית ב'תקופת היובש']; לפחות יש סיכוי לחזות בפשיטה משטרתית". הרעיון שתראה את גרייס קורבן לפשיטת משטרה היה כשלעצמו כל כך משעשע, שהשיקה אותו באיזו פגישת-נשים ללאנץ' (עוד לפני שעברה דירה). הוא הפך ללהיט, סבב בעיר, ולא פעם שאלה את עצמה אם לא חצה את הכביש והגיע לאוזניה של מרת אֶנזלי. היא קיוותה שלא, ועם זאת לא היה אכפת לה במיוחד. אלה היו הימים שמכובדוּת הייתה בשפל, ונטולי-הדופי לא היו ניזוקים מלגלוג-מה.
שנים אחדות לאחר מכן, ובמרחק חודשים-מספר, שָכלו שתי הגברות את בעליהן. היו חילופים נאותים של זרי-אבל ודברי ניחומים וחידוש קצר-ימים של קרבה בעת ליקוי-המאורות של השכול; ועתה, כעבור פרק-זמן נוסף, נתקלו אישה ברעותה ברומא, באותו מלון עצמו, כל אחת מהן נספחת צנועה לבת יוצאת-דופן. הדמיון בין מנת-חלקן בחיים קירב אותן שוב והיתרגם לבדיחות מתונות ולווידוי הדדי כי אם פעם היה מייגע "לעמוד בקצב" של הבנות, כעת זה קצת משעמם לפעמים.
אין ספק, הרהרה מרת סְלֵייד, שאני מרגישה חסרת-מעש יותר ממה שגרייס המסכנה מרגישה. המעבר מהֵיוֹת רעייתו של דלפין סְלֵייד להֵיוֹת אלמנתו היה נפילה אדירה. תמיד הרגישה (לא בלי שמץ גאווה זוגית) כי אינה נופלת ממנו בסגולותיה החברתיות, כי היא תורמת לא פחות ממנו לזוגיות היוצאת-דופן שהעמידו; אך השוני אחרי מותו היה ללא תקנה. כרעייתו של עורך-דין תאגידי מפורסם, שתיק בינלאומי או שניים בהישג ידו דרך קבע, זימן כל יום ויום מחויבות חברתית מרגשת ובלתי צפויה: אירוח ספונטני של עמיתים נודעים מחו"ל, נסיעת-עסקים חפוזה ללונדון, פריז או רומא, ששם נהנתה כגמולה מאירוח נדיב; העונג לשמוע איך מלהגים בעקבותיה: "הֵי, האישה היפה עם הבגדים המשובחים היא מרת סְלֵייד – אשתו של סְלֵייד! שככה יהיה לי טוב! בדרך כלל נשים של ידוענים הם כאלה סמרטוטיות."
אמת; אחרי כל זה, להיות אלמנתו של סְלֵייד היה עסק אפרורי. להשתוות לבעל מסוגו תבע את גיוסם של כל כישוריה; עכשיו מה שנותר הוא לעמוד בציפיותיה של בתהּ, כי הבן שירש כמדומה את סגולות אביו מת לפתע בנעוריו. עם היגון הנורא עלה בידה להתמודד כי בעלה היה לצדה – לעזור לה ולהיעזר בה. אבל אחרי מותו, המחשבות על בנה היו לה בלתי-נסבלות. לא נותר אלא לשמש אמא לבתהּ; וג'ני היקרה הייתה בת מושלמת שלא הצטרכה למנה גדושה של תשומת-לב אימהית. "אם בָּאבְּס אֶנזלי הייתה הבת שלי, יכולתי להיות קולנית יותר," הרהרה מרת סְלֵייד בספק-קנאה; אבל ג'ני, שהייתה צעירה מחברתה המבריקה, הייתה אחד מאותם מקרים נדירים – נערה יפה להפליא, שאיכשהו יוצרת את הרושם שנעורים ויופי, לא פחות מחסרונם, אינם מושכים סכנות. כל זה בלבל את מרת סְלֵייד וגם קצת שעמם אותה. הלוואי שג'ני תתאהב – אפילו בגבר הלא-נכון; שיהיה צורך לפקוח עליה עין, לתמרן אותה, להציל אותה. אבל קרה ההיפך – ג'ני היא שהשגיחה על אמא שלה, למשל שלא תצטנן, שלא תשכח ליטול שיקוי-חיזוק…
מרת אֶנזלי הייתה הרבה פחות רהוטה מחברתה, והדיוקן השכלי של מרת סְלֵייד היה מתון יותר בפיה, מצויר בנגיעות קלושות יותר. "אלידה סְלֵייד היא אישה מאוד מבריקה, אך לא במידה שהיא עצמה סבורה," סיכמה ולא הרחיבה. אך בשעת הצורך, להאיר את עיניהם של זרים, הייתה מוסיפה כי בתור נערה היא הייתה נמרצת להפליא; הרבה יותר מבתהּ, נערה יפה, אין להכחיש, ופיקחית במובן ידוע, אך חסרה את ה"חיוניות" של אמא שלה. מרת אֶנזלי נהגה לשלוף מילים משפת היומיום ולהגות אותן בהטעמה ובכך להעניק להן נופך שובבי חדש. לא; ג'ני היא לא כמו אמא שלה. לפעמים הייתה מרת אֶנזלי סבורה שאלידה סְלֵייד מאוכזבת; בסך הכול חייה היו עצובים. מלאים כישלונות וטעויות; מרת אֶנזלי קצת ריחמה עליה תמיד…
שעה ארוכה הוסיפו השתיים לשבת זו בצד זו בלי לדבר. כמדומה שרווח להן לזנוח את הטפלויות הרגילות בנוכחותו של ה-Memento Mori ["זכור את יום מותך"] שמנגד. מרת סְלֵייד ישבה שותקת, מבטה נעוץ במדרון הזהוב של הגבעה הפלטינית, וכעבור זמן חדלה מרת אֶנזלי למולל את התיק שלה ושקעה גם היא בהרהורים. כמו ידידוֹת-נפש באשר הן, גם לשתי הגברות הללו לא הזדמן קודם לשבת יחד בשקט, ומרת אֶנזלי הייתה מעט נבוכה, אחרי כל כך הרבה שנים, ממה שנראה כשלב חדש ביחסי-הקרבה ביניהן, ועדיין לא ידעה איך להתנהל בו.
פתאום התמלא האוויר בשאונם העמוק של פעמונים שמעת-לעת מכסה את רומא בחופה של כסף. מרת סְלֵייד הציצה בשעונה. "כבר חמש," אמרה, כאילו היא מופתעת.
מרת אֶנזלי הציעה בנימת-תהייה: "מְשחקים ברידג' בשגרירות בשעה חמש." מרת סְלֵייד השתהתה. נראית הייתה כשקועה בשרעפים עמוקים, ומרת אֶנזלי חשבה כי דבריה חמקו מאוזני חברתה. אך כעבור זמן אמרה, כדוברת מתוך חלום: "ברידג' אמרת! רק אם את רוצה… אבל אני לא חושבת שאצטרף."
"הו, לא," נחפזה מרת אֶנזלי לאשר. "בכלל אין לי חשק. כל כך נחמד כאן; וכל כך מלא זיכרונות, כמו שאמרת." היא התרווחה בכיסאה ושלפה כמעט בגנבה את סריגתה. מרת סְלֵייד לכסנה מבט אל הנעשה, אך ידיה המטופחות למשעי נותרו בלי-נוע בחיקה.
"אני חושבת לעצמי," אמרה לאִטה, " כמה שונים הדברים שרומא מייצגת לכל דור של תיירים. לסבתות שלנו – את 'קדחת רומא'; לאימהות שלנו – סכנות רגשניות; איך שהן שמרו עלינו! לבנות שלנו רומא לא יותר מסוכנת מאמצע רחוב מיין. הן לא יודעות, אבל הן מחמיצות המון!"
האור הזהוב הנמשך החל להחוויר, ומרת אֶנזלי קירבה קצת יותר את המסרגות לעיניה. "כן, איך ששמרו עלינו!"
"תמיד הייתי רגילה לחשוב," המשיכה מרת סְלֵייד, "כי לאימהות שלנו הייתה משימה יותר קשה מאשר לסבתות שלנו. כש'קדחת רומא' השתוללה ברחובות, היה קל יותר יחסית לקבץ את הבנות פנימה בשעות המסוכנות. אבל כשאת ואני היינו צעירות, כשכל כך יפה וקורץ בחוץ, ומה יותר מפתה מאשר להפר את הכללים, והסכנה הכי גדולה זה לחטוף צינון בשעות הקרות אחרי השקיעה – האימהות שלנו היו צריכות לעבוד קשה כדי להחזיק אותנו בפנים, לא?"
שוב נפנתה לעבר מרת אֶנזלי. אלא שזו הגיעה בדיוק לשלב תובעני בסריגה. "אחת, שתיים, שלוש – דילוג; כן, לעבוד קשה," הסכימה בלי שתרים את עיניה.
מבטה של מרת סְלֵייד השתהה על חברתה בתשומת-לב גדֵלה. "איך היא מצליחה לסרוג כשכל זה מולה! כל כך אופייני לה…"
מרת סְלֵייד נשענה אחורנית, תפוסת-הרהורים, עיניה שטות מן החורבות שמולה אל המרחב הירוק הארוך של הפורום, אל הבוהק הדועך של חזיתות הכנסיות והגוש העצום של הקולוסאום במרחק. לפתע עברה מחשבה במוחה: "קל להגיד שהבנות שלנו כבר לא מתרגשות מסנטימנטים ואור-ירח. אבל אם בָּאבְּס לא עסוקה ממש עכשיו במרדף אחרי הטייס הצעיר – אז אני צנצנת. לג'ני אין שום סיכוי לידה. גם זה ברור. כנראה זאת הסיבה שגרייס אֶנזלי שמחה שהשתיים האלה הולכות לכל מקום יחד. ג'ני המסכנה שלי!" מרת סְלֵייד צחקקה בחשאי, ולמשמע הצליל שמטה מרת אֶנזלי את הסריגה שלה.
"כן?"
"אני… בעצם כלום. פשוט חשבתי לי איך בָּאבְּס שלך מנצחת תמיד. הבחור ההוא, קָמפּוֹליירי, הוא אחד השידוכים הכי לוהטים ברומא. אל תעשי את עצמך שאת לא יודעת, יקירתי. ושאלתי את עצמי, עם כל הכבוד, כמובן… שאלתי את עצמי איך שני טיפוסים כמוך וכמו הוֹרֵס, אנשים לדוגמה, הצליחו ליצור יחד משהו כל כך תוסס." מרת סְלֵייד שוב וצחקה, אך עם שמץ גסות בקולה.
ידיה של מרת אֶנזלי נחו ללא מעש על מסרגותיה. היא היישירה מבט במצבור העצום של ההריסות, שרידי תשוקה ותפארת, שנח לרגליה. אך הצדודית הקטנה הייתה כמעט חסרת-הבעה. אחרי זמן אמרה," לדעתי את מחשיבה את בָּאבְּס יותר ממה שמגיע לה, יקירתי."
נימת-קולה של מרת סְלֵייד התמתנה במקצת. "לא; לא נכון. אני מעריכה אותה ואולי מקנאה בך. טוב, הבת שלי היא מושלמת; אם הייתי חולה רתוקה למיטה – הייתי מפקידה את עצמי בידיה. תמיד רציתי בת מבריקה… ואף פעם לא הבנתי איך זה שקיבלתי במקום זה מלאך."
מרת אֶנסלי ענתה על צחוקה של רעותה במלמול חרישי. "גם בָּאבְּס היא מלאך."
"ודאי, ודאי. אבל עם כנפיים ססגוניות. השתיים האלה משוטטות על חוף הים עם הבחורים ההם; ואנחנו יושבות כאן… וזה מחזיר את העבר בצורה די נוקבת."
מרת אֶנזלי התחילה שוב לסרוג. כמעט הייתָ מדמה (אם לא היטבת להכיר אותה, הרהרה מרת סְלֵייד) שגם אצלה עלו יותר מדי זיכרונות מן הצללים המתארכים של החורבות הנשגבות הללו. אך לא; היא פשוט שקועה במלאכתה. מה יש לה לדאוג! היא יודעת כי בָּאבְּס כמעט בטוח תחזור מאורסת לבן-הטובים ההוא, קָמפּוֹליירי. "והיא עצמה תמכור את הבית בני-יורק, ותבוא לגור ברומא בקרבתם, ואף פעם לא תעמוד בדרכם. היא מנומסת מדי לזה. אבל תהיה לה טבחית מעולה, ובדיוק האנשים הנכונים לברידג' ולקוקטיילים… וזִקנה שלווה בין נכדיה."
מרת סְלֵייד קטעה את מעוף המחשבות הנבואי הזה בהתכווצות של סלידה עצמית. מרת אֶנזלי זכאית פחות מכל אדם אחר שיחשבו עליה רעות. מתי כבר תחדל לקנא בה? אולי התחילה בכך מוקדם מדי.
היא קמה ממקומה ונשענה על המעקה, מילאה את מבטה המוטרד בקסמם המרגיע של השעה והמקום. אך במקום שירגיע, הגדיל מראה-הנוף את התמרמרותה. היא כיוונה את מבטה אל הקולוסיאום. המבנה המוזהב כבר טבע בצל סגול, ומעליו התקמרו השמים צלולים כבדולח, בלי אור ובלי צבע. דמדומי היום והערב היו תלויים במאוזן באמצע השמים.
מרת סְלֵייד הסתובבה והניחה את ידה על זרוע חברתה. התנועה הייתה מאוד פתאומית ומרת אֶנזלי זקפה את עיניה בבהלה.
"השמש שקעה. את לא חוששת, יקירתי?"
"חוששת?"
"מקדחת רומא או דלקת ריאות? אני זוכרת כמה חולה היית בחורף ההוא. כנערה היה לך גרון מאוד רגיש, נכון?"
"כאן למעלה אנחנו בסדר גמור. למטה בפורום מתחיל להיות קר כמו קרח, פתאום… אבל כאן לא."
"בטח שאת זוכרת כי היית צריכה להיזהר כל כך." מרת סְלֵייד פנתה שוב אל המעקה. היא חשבה: "אני חייבת להשתדל לא לשנוא אותה," ובקול רם אמרה: "לכל כיוון שאני מסתכלת בפורום מכאן למעלה, אני נזכרת בסיפור ההוא על דודה רבתא שלך. הייתה אחת כזאת, לא? אחת מרושעת נורא?"
"הו, כן; דודה רבתא הרייט. זאת שחשבו עליה ששלחה את אחותה הקטנה לפורום אחרי השקיעה לקטוף לה פרח שפורח בלילה בשביל האלבום שלה. לכל הדודות והסבתות שלנו היו אלבומים של פרחים מיובשים."
"מרת סְלֵייד הנידה בראשה. "אבל בעצם היא שלחה אותה כי הן היו מאוהבות באותו גבר –"
"טוב, זאת הייתה המסורת המשפחתית. מספרים שדודה הרייט התוודתה על כך שנים רבות אחרי כן. בכל אופן, האחות הקטנה המסכנה חטפה את הקדחת ומתה. אמא נהגה להפחיד אותנו עם הסיפור הזה כשהיינו קטנים."
"ואת הפחדת אותי עם הסיפור בחורף ההוא כשאת ואני באנו הנה בתור נערות. בחורף שהתארסתי עם דלפין."
מרת אֶנזלי גיחכה. "באמת? זה מה שעשיתי? ממש הפחדתי אותך? את לא נבהלֶת בקלות."
"לא לעתים קרובות; אבל אז נבהלתי. נבהלתי בקלות כי הייתי מאושרת מדי. אני תוהה אם את יודעת למה אני מתכוונת?"
"אני – כן…" למלמה מרת אֶנזלי.
"טוב, אני מתארת לעצמי שזאת הסיבה שהסיפור על הדודה המרשעת שלך עשה עלי כזה רושם. וחשבתי לעצמי: 'כבר אין קדחת רומא, אבל הפורום קר כמו קרח אחרי השקיעה – במיוחד אחרי יום חם. והקולוסיאום אפילו עוד יותר קר ולח'."
"הקולוסיאום?"
"כן. לא היה קל להיכנס פנימה אחרי שנעלו את הדלתות ללילה. בכלל לא קל. בכל זאת, בימים ההם זה עוד היה אפשרי; ולא פעם אנשים נכנסו. נפגשו שם זוגות שלא יכלו להיפגש במקום אחר. ידעת?"
"אני – אני חושבת שכן. אני לא זוכרת."
"את לא זוכרת? לא זוכרת שהלכת לשם ערב אחד לראות איזה חורבות, בדיוק כשהתחיל להחשיך, ושחטפת צינון איום! חשבו שיצאת לצפות בעליית הירח. אנשים תמיד אמרו שהטיול הזה הוא שגרם לך לחלות."
נפלה שתיקה קצרה; ואז נענתה מרת אֶנזלי: "באמת? זה היה כל כך מזמן."
"כן. ואז החלמת – וזה כבר לא היה חשוב. אבל לדעתי החברים שלך שאלו את עצמם – על סיבת המחלה, אני מתכוונת – כי כולם ידעו שהיית כל כך זהירה בגלל הגרון שלך, ושאמא שלך כל כך השגיחה עליך… הסתובבת עד שעה מאוחרת בלילה ההוא, נכון?"
"יכול להיות. הנערות הכי זהירות לא תמיד זהירות. למה נזכרת בזה?"
מסתבר שלמרת סְלֵייד לא היה מענה מזומן בפיה. אבל אחרי רגע התפרצה: "כי אני פשוט לא יכולה לסבול את זה יותר –"
מרת אֶנזלי זקפה בחטף את ראשה. עיניה התרחבו והיו חיוורות מאוד. "לסבול מה?"
"נו – שאת לא יודעת שתמיד ידעתי למה הלכת."
"למה הלכתי –?"
"כן. את חושבת שאני עושה את עצמי, נכון? הלכת להיפגש עם האיש שהייתי מאורסת לו – ואני יכולה לצטט מילה-במילה את המכתב שהביא אותך לשם."
בעוד מרת סְלֵייד מדברת, התייצבה מרת אֶנזלי ברגליים רועדות. התיק שלה, הסריגה והכסיות נשמטו ארצה בערמה מבוהלת. היא הביטה במרת סְלֵייד כאילו היא רואה רוח-רפאים.
"לא – שלא…" גמגמה.
"למה לא? אז תקשיבי, אם את לא מאמינה לי. 'יקירתי שלי, דברים לא יכולים להימשך ככה. אני חייב לפגוש אותך ביחידות. בואי לקולוסיאום מחר מיד אחרי שיחשיך. מישהו שם ייתן לך להיכנס. אף אחד מאלה שאת חוששת לא יחשוד' – אבל אולי שכחת מה היה במכתב?"
מרת אֶנזלי הגיבה על הנאמר בשלווה בלתי צפויה. היא ייצבה את עמידתה כנגד הכיסא, הביטה בחברתה ואמרה: "לא שכחתי; גם אני יודעת אותו בעל-פה."
"והחתימה? רק 'ד.ס. שלך.' אני צודקת, לא? זה המכתב שהוציא אותך החוצה אותו ערב אחרי שהחשיך?"
מרת אֶנזלי המשיכה להביט בה. היה נדמה למרת סְלֵייד כי מאבק אטי מתרחש מאחורי המסכה שעטתה מרצון על פניה הקטנות השקטות. "לא הייתי מעלה על דעתי שהיא מסוגלת להיות בשליטה כזאת," הרהרה מרת סְלֵייד, כמעט במורת-רוח. אך באותו רגע פתחה מרת אֶנזלי ואמרה, "אין לי מושג איך ידעת. שרפתי את המכתב הזה מיד."
"כן; אני מתארת לעצמי שזה מה שעשית – את כל כך זהירה!" עכשיו כבר היה הלעג גלוי. "ואם שרפת את המכתב, את בטח שואלת את עצמך איך לעזאזל אני יודעת מה היה כתוב בו. נכון?"
מרת סְלֵייד המתינה, אך מרת אֶנזלי שתקה.
"ובכן, יקירתי, אני יודעת מה היה במכתב, מפני שאני כתבתי אותו!"
"את כתבת אותו?"
"כן."
שתי הנשים עמדו מלוא הרגע לוטשות עיניים זו בזו באור הזהוב הדועך. ואז שבה מרת אֶנזלי וצנחה אל כיסאה. "אוי," מלמלה וכבשה את פניה בידיה.
מרת סְלֵייד חיכתה בעצבנות למילה נוספת, לעוד תנועה. כלום. ואז התפרצה: "אני מפחידה אותך, מה?"
ידיה של מרת אֶנזלי נשמטו אל חיקה. הפנים שנגלו היו מחורצות דמעות. "לא חשבתי עליך. חשבתי לי – זאת הפעם הראשונה שאני מקבלת ממנו מכתב!"
"ואני זאת שכתבה אותו. כן; אני כתבתי אותו. אבל אני הנערה שהוא היה מאורס לה. חשבת על זה במקרה?"
ראשה של מרת אֶנזלי שב וצנח. "אני לא מנסה לתרץ כלום… ידעתי…"
"ובכל זאת הלכת."
"בכל זאת הלכתי."
מרת סְלֵייד עמדה והביטה מטה, הביטה על הגוף הקטן השפוף שלצדה. החֵמה שבערה בה, כמעט דעכה, והיא תהתה למה חשבה בכלל כי תשאב איזה סיפוק מכך שתצרוב פצע כה חסר-טעם בחברתה. אבל היה עליה להצדיק את עצמה.
"את מבינה? גיליתי – ושנאתי אותך, שנאתי אותך. ידעתי שאת מאוהבת בדלפין – ופחדתי; פחדתי ממך, מהליכותיך המעודנות, ממתיקותך… מ… טוב, רציתי להרחיק אותך, זה הכול. רק לכמה שבועות; רק עד שאהיה בטוחה בו. ואז כתבתי את המכתב הזה, בחמת זעם… אני לא יודעת למה אני מספרת לך עכשיו."
"אני מניחה," אמרה מרת אֶנזלי במתינות, "שזה בגלל שאף פעם לא הפסקת לשנוא אותי."
"אולי. או בגלל שרציתי לפרוק מעלי את כל העניין." היא השתהתה. "אני שמחה שהשמדת את המכתב. ברור שלא חשבתי שתמותי."
מרת אֶנזלי התכנסה בשתיקה, ומרת סְלֵייד, הרכונה מעליה, הייתה ערה פתאום לתחושה מוזרה של בידוד, של הינתקות מהשטף החמים של האחווה האנושית. "את חושבת אותי למפלצת."
"לא בטוח… זה המכתב היחיד שהיה לי, ואת אומרת שלא הוא כתב אותו."
"אוהו, כמה הוא חשוב לך עדיין."
"חשוב לי הזיכרון ההוא," אמרה מרת אֶנזלי.
מרת סְלֵייד הוסיפה להביט בה מלמעלה. היא נראתה מצומקת מן המהלומה – כאילו, אם תקום, תפיח אותה הרוח כמו משב של אבק. למראה הזה ניעורה שוב פתאום קנאתה של מרת סְלֵייד. כל השנים הללו חייתה האישה מן המכתב הזה. כל כך אהבה את האיש, שייקרָה גם את זכר אֶפרוֹ של המכתב! מכתבו של האיש שחָברתה הייתה מאורסת לו. האם אני המפלצת או היא?
"עשית הכול כדי לחטוף אותו ממני. אבל לא הצלחת. הוא היה שלי. וזה מה שחשוב."
"כן. זה מה שחשוב."
"חבל שסיפרתי לך. לא היה לי מושג שהרגשת ככה; חשבתי שזה סתם ישעשע אותך. זה קרה כל כך מזמן, כמו שאמרת; ותסכימי אתי שלא הייתה שום סיבה שאחשוב שלקחת את העניין ברצינות. למה שאחשוב ככה כשלא חלפו חודשיים והתחתנת עם הוֹרֵס אֶנזלי? ברגע שיכולת לקום מן המיטה הריצה אותך אמא שלך לפירנצה וחיתנה אותך. אנשים הופתעו – שאלו את עצמם למה מיהרתם כל כך? אבל אני חשבתי שאני יודעת למה. מתוך טינה – כדי שתוכלי להגיד שהקדמתם אותי ואת דלפין. ילדים יש להם סיבות כל כך מטופשות לעשות את הדברים הכי רציניים. והחתונה המזורזת הזאת רק שכנעה אותי שבעצם לא היה לך אכפת."
"כן, הייתה לך סיבה לחשוב כך," הסכימה עמה מרת אֶנזלי.
השמים הצלולים מעליהן התרוקנו מכל זהבם. הדמדומים פשטו והאפילו בן-רגע על "שבע הגבעות". פה ושם החלו אורות לנצנץ מבעד לעלווה לרגליהן. צעדים נשמעו באים והולכים על הגזוזטרא העזובה – מלצרים שהציצו מן הפתח בראש גרם-המדרגות, ושבו וחזרו נושאים מגשים ומפיות וקנקני יין. הזיזו שולחנות, ייצבו כיסאות. חוט-חשמל רפוי של נורות הבהב לו. אישה מוצקה בשכמיית-מסע הופיעה לפתע ושאלה באיטלקית רצוצה האם מצא מישהו את הגומייה שהחזיקה יחד את דפי מדריך "בדקר" שלה החבוט. במקל-הליכה חיטטה תחת השולחן שאליו הסבה קודם לארוחת הצהריים, נעזרת במלצרים.
הפינה שבה ישבו מרת סְלֵייד ומרת אֶנזלי הייתה עדיין נידחת ואפלולית. שעה ארוכה לא הוציאו הגה – לא האחת ולא רעותה. מרת סְלֵייד פתחה שוב ודיברה: "אני מניחה שעשיתי את זה בתור בדיחה –"
"בדיחה?"
"נערות הן לא פעם אכזריות, כידוע לך. במיוחד אלה שמאוהבות. ואני זוכרת איך צחקתי לי כל אותו ערב למחשבה שאת מחכה שם בחושך, מתחמקת מעוברים ושבים, מטה אוזן לכל צליל, מנסה להיכנס – ברור שהצטערתי לשמוע שחלית כל כך."
זמן רב ישבה מרת אֶנזלי בלי ניע. אך כעת נפנתה בכבדות אל בת-שיחהּ. "אני לא חיכיתי. הוא הסדיר הכול. הוא היה שם. הכניסו אותנו מיד," אמרה.
מרת סְלֵייד הזדקפה בחדות. "דלפין היה שם! הרשו לכם להיכנס! אוי, את משקרת!" התפרצה בכל עוז.
קולה של מרת אֶנזלי הצטלל והיה מלא פתיעה. "ברור שהוא היה שם. מובן שהוא הגיע –"
"הגיע? איך הוא ידע שאת שם? יצאת מדעתך?"
מרת אֶנזלי היססה כחוככת בדעתה. "הרי עניתי למכתב שלו. אמרתי שאהיה שם. אז הוא בא."
מרת סְלֵייד הניפה ידיים אל פניה. "אוי ואבוי, את ענית. לא עלה בדעתי שתעני…"
"מוזר שלא חשבת על כך כשכתבת את המכתב."
"נכון. הייתי עיוורת מכעס."
מרת אֶנזלי קמה וכרכה סביבה את רדיד הפרווה.
"קר פה. מוטב שנלך… אני מצטערת בשבילך," אמרה והידקה את הפרווה לצווארה.
המילים הלא צפויות שילחו מדקרת כאב בגופה של מרת סְלֵייד. "כן; מוטב שנלך." היא אספה אליה את התיק והמעיל. "למה שתרגישי צער בשבילי," מלמלה.
מרת אֶנזלי הסיטה ממנה את מבטה לעבר הגוש האפלולי של הקולוסיאום. "בגלל שלא הצטרכתי לחכות אותו ערב."
מרת סְלֵייד השמיעה צחוק חסר-נחת. "כן, בעניין ההוא ניצחת אותי. אבל אין לי מה לקנא בך, אני חושבת. עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים. הרי היה לי הכול; היה לי אותו עשרים וחמש שנים. ולך לא היה כלום חוץ מאותו מכתב שלא הוא כתב."
מרת אֶנזלי השתתקה שוב. כעבור איזה זמן קמה וכוננה צעדיה אל דלת הגזוזטרא, ואז הסתובבה והיישירה מבט בבת-לווייתה.
"הייתה לי ברברה," אמרה ופנתה לעבר גרם-המדרגות, מרת סְלֵייד בעקבותיה.