היא שמעה את צעדיהן במדרגות. היא חשה את בנותיה בכל מקום ומקום, אבל זה היה רק בדמיון. הן נסעו. ברור שהן יחזרו. הן מוגנות, וזה רק עד יום ראשון. זה לא מוות – זה רק מרגיש כמו מוות. חברים שלה אמרו, עכשיו תוכלי לנוח! עכשיו תוכלי לחשוב! עכשיו תוכלי להתאמן! תאורטית היא יכולה לעשות את הדברים האלה. היא יכולה לחשוב, ללכת למכון-כושר ולנוח, אבל כשהילדות יצאו עם אבא שלהן, ישבה דֶבְּרָה על הספה ובכתה. שזה בסדר. לבכות זה טוב. הגירושין היו קשים! כל מה שהיא צריכה לעשות זה לטלפן, ואחותה בֶּקָה תבוא מיד. אבל דֶבְּרָה לא מבקשת לה אהדה, אז אף אחד לא ראה את הדמעות שלה חוץ מהכלב.
וָרוד-פנטזיה I אלגרה גודמן (נ' 1967)
רוז מתבייתת. בנעלי-בית, בצעדים רכים, היא סובבת בחדר-השינה, רוֹוה נחת מהשטיח הוורוד-עתיק בחדרהּ לשעבר של נכדתה מריָם. זה הצבע החביב עליה, זה החדר החביב עליה בבית. "פינינו את שתי המגרות העליונות," אומרת שֶׂרה לחמותהּ. "אני לא צריכה הרבה מקום," אומרת רוז, עורמת בקפידה את כותונות-הלילה שלה במגרה העליונה בפינה. "כזאת שידה גדולה!" "היא עברה הרבה." שֶׂרה מסתכלת על השידה. היא הייתה שלה בילדותה והיא עדיין במצב מצוין, חוץ מהתקרה, שהילדים נהגו להעמיד עליה את האקווריום ואת ציוד-הלוואי: מצע-גרגרים סגול, צמר-זכוכית, פחמן למסנן, מברשות שיניים מוכתמות בירוק-אצות. הדגים עצמם היו חתיכת הפקה – במיוחד כי לא האריכו ימים. דגי-הנאוֹן הכחולים הקטנים התפגרו תוך כמה שבועות, ודגי-המלאך היו נושכים זה את זה ושוחים במעגלים עם סנפירים מחורצים. עד שמריָם יצאה למכללה כבר נותר דג אחד בלבד – פְּלֶקוֹסטוֹמוּס [דג מְנקה] גדול, עגמומי, …
ביקור I סטיבן מילהָאוּזר (נ' 1943)
למרות שלא שמעתי מידידי כבר תשע שנים, לא הופתעתי, לא ממש, לקבל ממנו מכתב קצר ששורבט בעיפרון, ובו הוא מודיע כי "לקח לו אישה" ומזמין אותי לבקר בביתו בעיר נידחת בצפון המדינה שלא שמעתי את שמה. "בוא לבקר אותי ב-17-16" – זה מה שכתב, בעצם. "בוא ללאנץ'." הנימה הלא-רשמית והנחרצת הייתה טיפוסית לאלברט. הוא קשקש איזו מפה, ובה עיגול שחור קטן שמעליו כתוב "כפר", וריבוע לבן קטן שכתוב מעליו "ביתי". קו גלי חיבר בין השניים. מתחת לקו נכתב "בערך 5 ק"מ". מעליו היה כתוב "כביש מחוזי 39".
La Vita Nuova אלגרה גודמן (נ' 1967)
ביום שהארוּס שלה עזב, יצאה אמנדה לשוטט בבית הקברות "קולוניאל" ליד רח' גָרדֶן. מצבות הקברים היו כל כך שחוקות שבקושי הצליחה לקרוא את הכתוב. הן התמוססו אל תוך עשבי הבר. אָת אדם מאוד קודר, אמר לה הארוּס שלה.
שאלות רוֹוְחוֹת I אלגרה גודמן (נ' 1967)
פיבּי גילתה שהבית כמעט לא השתנה. אותם רהיטים, אותן כרית-נוי מרופטות באותם מקומות על הספה, ממש אותה ערמה של כתבי-עת. הוריה של פיבּי, מְלָני ודן, נראו בדיוק כמו ביום שעזבה, ולכן מכונת-הקפה החדשה הבהילה אותה. "מאיפה זה?" "אמא שלך קנתה." "הישנה נשברה," אמרה מְלָני, מגוננת על עצמה. כמובן, פיבּי יכלה לראות כי המכונה החדשה עמדה בדיוק במקום שעמד פעם מְכָל השיירים. מיום שהלכה למכללה פסק איסוף שיירי-מזון לקומפוסט. מותק, זה כל כך הסריח, הצטדקה מְלָני. עם זאת, הוריה של פיבּי שתלו אתה ירקות כשהייתה קטנה. הם שכרו שיפוצניק לבנות לול בחצר האחורית. הלול עמד עכשיו ריק, רק כמה נוצות פלומתיות עופפו ברוח. בתחילת שנת הלימודים טרף שועל את התרנגולת סְקָאוּט. כעבור כמה שבועות, נעלמה קֶרי, אחותה של סקאוט. בסמסטר האביב, הלכה לעולמה התרנגולת האחרונה – מרת דאלָוויי. לפעמים תהתה פיבּי …