קטגוריה: סיפורים

דבר ראשון מראה לך מרת פָּארקר את הטרקלינים הכפולים. אתה נשמר מלהיכנס לדבריה כשהיא מתארת את יתרונותיהם וסגולותיהם של האדונים שגרו בהם שמונה שנים. אחר כך אתה מתוודה איכשהו בגמגום שאינך לא רופא ולא רופא שיניים. הצורה שמרת פָּארקר תקדם את ההודאה הזאת תגמול אותך לתמיד מהרגשות הישנים שרחשת להוריך על שלא השכילו להכשיר אותך לאחד המקצועות היאים לטרקליניה של מרת פָּארקר.

דבר שני אתה עולה במדרגות ומציץ באחורִי-של-הקומה-השנייה ב-8 דולר לשבוע. אחרי שהשתכנעת מסגנון דיבורה כי החדר בקומה השנייה שווה את 12 הדולרים שמר טוּסֶנבֶּרי שילם עבורו תמיד עד שנסע לנהל את הפרדס של אחיו בפלורידה ליד פאלם-ביץ', היכן שמרת מֶקֶלנטייר בילתה תמיד את תקופות החורף בחדר החזית הכפול עם אמבטיה פרטית – אתה מצליח ללמלם שאתה מעוניין במשהו זול עוד יותר.

המשך קריאה "%s"

אינני מתעניין במיוחד בידוענים ותמיד התקשיתי להבין את תשוקתם של רבים וטובים להחליף לחיצת יד עם שועי-עולם. כשמציעים לי להיפגש עם אדם שעולה על אחרים בדרגתו או בהישגיו, אני מחפש תירוץ מנומס להתחמק מהכבוד הזה, וכשחברִי דייגו טוֹרֶה הציע שיצייד אותי במכתב המלצה לסנטה אנה, סירבתי. אך לשם שינוי, התירוץ שהבאתי הפעם היה כֵּן. סנטה אנה היה לא רק משורר גדול, אלא דמות רומנטית, ויש לשער כי היה משעשע אותי לזהות בישיש סנטה אנה את מי שהרפתקאותיו (לפחות בספרד) היו לאגדה. אך ידעתי שהוא זקן וחולה והאמנתי כי לפגוש איש זר ונכרי יהיה בשבילו רק מטרד. קליסטו דה סנטה אנה היה הנצר האחרון ל"אסכולת המופת". בעולם שסלד מבּיירוניזם, הוא ניהל חיים בּיירוניים, ואת קורותיו רצופות הסכנות תיאר בשורה של פואמות שעשו לו שם גדול אצל בני דורו. קשה לי היום לשפוט את ערכן כי קראתי אותן לראשונה בגיל עשרים ושלוש ואז הן הלהיבו אותי מאוד. הייתה בהן תשוקה, היו יהירות הרואית וחיוניות ססגונית שכבשו אותי בסערה, ועד היום שורות השיר המצלצלות והמקצבים שאינם מרפים מעורבבים לגמרי עם הזיכרונות המקסימים מתקופת בחרותי.

המשך קריאה "%s"

אחר-צהריים אחד ישבתי לי בחזית "קפה דה לה פֶּה" ועקבתי בעיני אחר פְּאֵרם ועליבותם של החיים הפריזאיים. עודני תוהה מעל כוסית הוורמוט שלי על פשר התצוגה המוזרה של גאווה ועוני החולפת על פני, שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי וראיתי את לורד מרצ'יסון. מאז ימינו יחד בקולג', לפני כעשור, לא נפגשנו. שמחתי מכל לב להיתקל בו שוב, ולחצנו ידיים בחום. באוקספורד היינו חברים טובים. הגיתי לו חיבה רבה; כה נאה היה, כה עז ותוסס, כה מרומָם. נהגנו לומר עליו כי אלמלא דיבר תמיד אמת, יכול היה להיות בחור כארז. אך בעצם כיבדנו אותו פי כמה על כנותו. כעת מצאתי שהשתנה עד מאוד. הוא נראה מודאג ואובד-דרך וכמי שמנקר בו ספק. הרגשתי כי לא ייתכן שמדובר בסקפטיות מודרנית, כי מרצ'יסון היה שמרן אדוק והאמין ב"ברית הישנה" באותה דבקות שהאמין ב"בית הלורדים"; הגעתי אפוא למסקנה כי מדובר באישה ושאלתיו אם כבר יש לו אישה.

המשך קריאה "%s"

תנו דעתכם רגע לגוון הקרוי סגול. הסגול רכש לו, ובצדק, מוניטין בקרב בני-אנוש, גברים ונשים. קיסרים מנכּסים אותו לצבעם הייחודי. בחורים מצוינים בכל מקום ומקום מתאווים לקרב את אפם לצבע החביב פרי מיזוגם יחד של אדום וכחול. אומרים על נסיכים כי נולדו לסגול; ואכן כך הוא, כי הקדדת [כאב-בטן עוויתי] צובעת את פניהם בגוון המלכותי בדיוק כמו שהיא צובעת את פרצופו חרום-האף של פרחח מדלת-העם. כל הנשים אוהבות סגול – אם הוא באופנה.

ועכשיו לובשים סגול. רואים את הסגול ברחובות. כמובן, גם צבעים אחרים אופנתיים למדי. ובאמת, ראיתי לא מזמן ברייה נחמדת בחצאית של ירוק-זית בת שלוש רצועות קפלים משובצת ריבועי-משי, וצוורונית תחרה סביב המחשוף על חולצית של כיווצים-כיווצים, בעלת שרוול-תפוח פעמיים עם פס תחרים בקָצֶה מעוטר קפלולים כפולים; אבל עדיין רואים גם הרבה סגול. כן, רואים בהחלט; פשוט צאו לטייל ברחוב עשרים ושלושה אחר-הצהריים.

המשך קריאה "%s"

מרת הנסון הייתה אישה יפה בת ארבעים, מעט דהה, שמכרה מחוכים וחגורות-בטן מחוץ לשיקגו. מעגל הפעילות שלה סובב שנים רבות את טולדו, לימה, ספרינגפילד, קולומבוס, אינדיאנפוליס ופורט-ויין, והעברתה לאזור איווה-קנזס-מיזורי הייתה קידום, כי לחֶברה שהעסיקה אותה הייתה אחיזה איתנה יותר דווקא מערבית לנהר אוהיו.

ממזרח, היכרותה עם חוג לקוחותיה הייתה של פטפוטי-חולין, ומעת-לעת הוזמנה למשקה או לסיגריה במשרדו של הקונה אחרי סיום עסקה. אך במהרה גילתה כי במחוז החדש שלה הדברים הם שונים. לא רק שמעולם לא שאלו אותה אם היא רוצה לעשן, פעמים רבות שאלתהּ האם אכפת למישהו אם תעשן נענתה בנימת התנצלות-למחצה במילים "לא שלי אכפת, אלא יש לזה השפעה רעה על העובדים".

המשך קריאה "%s"

החשד הרציני הראשון שמשהו איננו כשורה ניעור במייבל כשהסירה את מעילה ומרת בארנט, בעת שהושיטה לה את הראי ונגעה במברשות ובכך העירה את תשומת לבה, אולי במודגש מדי, לכל הכלים לסידור ולשיפור התסרוקת, עור-הפנים, הבגדים, שהיו מונחים על שולחן-התשפורת עוד אישרה אותו (שזה לא בסדר, לא לגמרי בסדר) – התחזק בה כשעלתה במדרגות, ועט עליה במלוא הוודאות כשבירכה לשלום את קלריסה דאלוויי, ומייבל פנתה אז ישר לקצהו הרחוק של החדר, לפינה לא-מוארת, היכן שמראָה הייתה תלויה, והביטה. לא! זה לא בסדר. ומיד העליבוּת שתמיד ניסתה להסתיר, חוסר-הסיפוק העמוק – ההרגשה שהייתה לה מאז שהייתה ילדה שהיא פחותה מאחרים – הסתערו עליה ללא רחם, באכזריות, בעזות שלא הייתה מסוגלת להדוף, כמו שדווקא הצליחה להדוף כשניעורה בלילה בביתה על ידי קריאה בבּוֹרוֹ או בסקוט; כי אוי, הגברים האלה, אוי, הנשים האלה, כולם חושבים "מה זה הדבר שמייבל לובשת? כמה נורא היא נראית! איזה שמלה חדשה איומה!" – עפעפיהם רוטטים כשהם מתקרבים ואז נעצמים בחוזקה. מה שדיכא אותה הוא אי-התאמתה המחרידה; פחדנותה; דמהּ הנחות המהול. ומיד החדר כולו, ששעות על שעות תכננה עם התופרת הקטנה איך דברים יתגלגלו בו, נראה נקלה, דוחה; והטרקלין שלה עצמה כה בלוי, והיא עצמה, היוצאת לבלות, מנופחת מגאוות-הבל כשנגעה במכתבים על שולחן הפרוזדור ואמרה ברברבנות: "כמה משעמם" – כל זה נראה עכשיו מטופש לאין-הביע, עלוב וקרתני. כל זה נהרס לגמרי, נחשף בקלונו, התפוצץ ברגע שנכנסה אל טרקלינה של מרת דאלוויי.

המשך קריאה "%s"

יפה היא הכתיבה לשעשועו של הציבור, אך נעלה ואצילית ממנה היא הכתיבה לשם הדרכה, תועלת או רווח מעשי ומוחשי. תכלית אחרונה זו הוא עניינו היחיד של מאמרנו. אם יתברר כי העמיד מחוליו גם סובל אחד ויחיד בכל המין האנושי, כי הצית שוב את זיק התקווה והשמחה בעיניו העוממות, או החזיר ללבו המת את דחפיהם העזים של ימים אחרים, כי אז קיבלתי מלוא הגמול על עמלי; נשמתי תרווה עונג מקוּדש כשל נוצרי עושה מצוות.

כמי שחייו טהורים וחסרי דופי רשאי אני לסבור כי איש ממכרי לא ידחה את ההצעות שאני עומד להציע מחשש שאני משטה בו. יתכבד הציבור ויקרא ככתבן וכלשונן את קורותי בריפוי מלומד של צננת, יקרא וילך בעקבותי.

המשך קריאה "%s"

כפינוק מיוחד עמדו הילדים לנסוע אל חולות גַ'אגבּוֹרוֹ. ניקולס לא נכלל בחבורה; הוא היה בעונש. רק הבוקר סירב לאכול את דייסת לחם-בחלב המבריאה בטענת-סרק שיש בפנים צפרדע. קשישים, חכמים וטובים ממנו אמרו שאין שום סיכוי שיש צפרדע בדייסה שלו ושיפסיק לדבר שטויות. למרות זאת הוא המשיך לדבר מה שנדמָה כשטויות גמורות ותיאר בפרוטרוט את הדגמים, הגוונים ובני-הגוון של הצפרדע לכאורה. החלק הדרמתי באירוע היה כי באמת הייתה צפרדע בַּקערית של דייסת לחם-בחלב; במו ידיו שם אותה שם, ולפיכך הרגיש שהוא מוסמך לדעת על כך דבר או שניים. על החטא שבנטילת צפרדע מן הגינה והנחתה בתוך קערית של דייסה מבריאה של לחם-בחלב עוד האריכו שם כהנה וכהנה, אך העובדה שהתבלטה בכל נהירותה בפרשה זאת, מרגע שצצה במוחו של ניקולס, היא כי אותם אנשים קשישים, חכמים וטובים ממנו הסתברו כטועים טעות מרה בעניינים שהביעו בהם ביטחון גמור.

המשך קריאה "%s"

החלה עונת המכירות. בית המסחר הנכבד "ואלפורג'יס את נטלפינק" הוריד את המחירים לשבוע שלם מתוך כניעה לתקנות המסחר, ובכך היה משול לארכידוכסית שמקבלת עליה בחירוק שיניים התקף קדחת בתירוץ הבלתי-מספק שקדחת רווחת עתה בכל האזור. אדלה צֶ'מפּינג, שהחשיבה עצמה במידה ידועה כמי שמתעלה על פיתוייהן של מכירות-מבצע רגילות, רשמה לפניה להיות נוכחת בשבוע ההוזלות של "ואלפורג'יס את נטלפינק".

"אני לא ציידת מציאות", אמרה, "אבל אני אוהבת ללכת למקום שיש בו מציאות".

מה שמראֶה, שמתחת לחזות זו של אופי נחוש קלח לו זרם תחתי משיב-נפש של חולשת אנוש.

כבן-לוויה ממין זכר ביומו הראשון של מסע הקניות הזמינה מרת צֶ'מפּינג את צעיר אחייניה ושרבבה אגב כך פיתוי נוסף בדמות מופע סינמטוגרף וסיכוי לארוחה קלה. היות שלצ'יפּריאן לא מלאו עדיין שמונה עשרה, קיוותה כי לא הגיע לאותו שלב בהתפתחות הגברית שבו נשיאת חבילות נחשבת לדבר מתועב.

המשך קריאה "%s"

"נחמד לך כאן, מה?", צפצף מר וודפילד הזקן והציץ מכורסת העור הגדולה הירוקה ליד שולחן העבודה של הבוס ידידו כתינוק המציץ מעגלתו. כבר לא נשארו לו דברים להגיד, הגיע הזמן שיסתלק. אבל הוא לא רצה ללכת. מאז שפרש, מאז… השבץ, שמרו אותו אשתו ובנותיו סגור על בריח בבית כל ימות השבוע חוץ מיום שלישי. בימי שלישי, לבוש ומסורק, הרשו לו לפנים משורת הדין לבלות בסיטי יום שלם. מה הוא עושה שם – האישה והבנות לא היו מסוגלות לתאר לעצמן. כנראה מהווה מטרד לחבריו… כן, אולי. ועם זאת, נצמדים אנו להנאותינו האחרונות כמו עץ שנצמד לעליו האחרונים. ישב אפוא וודפילד הזקן, עישן סיגר והסתכל כמעט בחמדנות בבוס שחג לו בכיסאו המשרדי, מוצק, ורדרד, מבוגר ממנו בחמש שנים ועדיין במלוא אונו, עדיין ידיו על ההגה. לראות אותו עשה טוב לאנשים. בעגמה ובהתפעלות הוסיף הקול הזקן: "נחמד וחמים, שכה אחיה!".

המשך קריאה "%s"