אחת פחות אחת I קוֹלם טוֹיבּין (נ' 1955)

הירח תלוי נמוך מעל טקסס. הירח הוא אמי. הוא מלא הלילה ובוהק יותר מן הניאון הכי בוהק; יש קמטים של אודם בענבר הכביר שלו. אולי זהו הירח של הקציר, או הירח של הקוֹמָנצ'י [לוחמי שבט הקוֹמָנצ'י היו מבצעים פשיטות בלילות של ירח מלא]. מעודי לא ראיתי ירח כה נמוך וכה מלא את בוהקו העמוק. הלילה מלאו שש שנים למותה של אמי, ואירלנד רחוקה מכאן מהלך שש שעות טיסה, ואתה ישן.

אני הולך ברגל. אף אחד חוץ ממני אינו הולך ברגל. לא קל לחצות את כביש  גוּאדָלוּפּ; המכוניות מגיחות בכל המהירות. ב"חנות הטבע הקהילתית", שכל אדם מתקבל שם במאור פנים, הבחורה ליד הקופה מציעה לי להצטרף  למועדון הלקוחות. אם אשלם שבעים דולר, היא אומרת, תוקף החברות שלי לא יפוג לעולם ואקבל שבעה אחוזי הנחה על כל קנייה.

שש שנים, שש שעות. שבעים דולר. שבעה אחוזים. אני אומר לה שאשהה כאן רק כמה חודשים, והיא מחייכת ואומרת ברוך-הבא. אני מחייך בחזרה. האווירה נינוחה, אגבית, נעימה.

לו טלפנתי אליךָ עכשיו, השעה אצלך הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר; הייתי מעיר אותך מן השינה. לו טלפנתי יכולתי לחזור דבר-דבר על מה שקרה לפני שש שנים. מפני שזה מה שמעסיק אותי הלילה, כאילו לא חלף זמן, כאילו עוצמתו של אור-הירח, בכוחו של איזה קסם עז, בחרה את הלילה הזה לשאת אותי חזרה לדבר האחרון האמיתי שקרה לי. בשיחת הטלפון אתך, החוצה את האטלנטי, יכולתי לסקור זה-אחר-זה את הימים שסבבו את הלווייתה של אמי, יכולתי לעבור פרט-פרט כאילו הייתה סכנה שאשכח אותם. יכולתי להזכיר לך, למשל, כי לבשת חליפה ועניבה לכבוד הלוויה. אני זוכר שיכולתי להבחין בך בזמן שספדתי אותה ליד המזבח, ושישבת באגף הצדדי מימין. אני זוכר שאתה, או מישהו אחר, אמר שהצטרכת לנסוע לדבלין במונית כי איחרת את הרכבת או את האוטובוס. אני יודע שחיפשתי אחריך בקהל ולא ראיתי אותך כשרֶכב הקבורה הגיע אחרי המיסה להוביל את ארונה של אמא לבית-הקברות וכולנו הצטרפנו אליו מאחור. אחרי שנטמנה, באת למלון ונשארת לארוחה אתי ועם אחותי שְנֵייד. ג'ים בעלה היה בוודאי בסביבה וגם קָהָאל אחי, אך לא זכור לי מה הם עשו כשהסתיימה הארוחה והאנשים התפזרו. אני יודע שבתום הארוחה, חברה של אמא שלי, שדבר אינו חומק ממבטה, ניגשה והסתכלה בך ולחשה לי שנחמד שהחבר שלי הגיע. את המילה "חבר" היא הגתה בהטעמה חמודה מלאת-משמעות. לא אמרתי לה כי מה שהיא רואה כבר איננו, הוא נחלת העבר. רק אמרתי, כן, נחמד שהוא הגיע.

אתה הרי יודע שהנך היחיד שמניד ראש בתרעומת כשאני מתעקש לספר בדיחות או לשוחח שיחת-סתם, כשאני מסרב להיות ישיר. לאף אחד לפניך זה לא היה אכפת כמו לך. אתה היחיד שרוצה שכל מה שאומר יהיה תמיד אמיתי. עכשיו, כשאני הולך בכיוון הבית ששכרתי כאן, אני יודע כי אם אטלפן אליך ואספר שהעבר המר חוזר אלי הלילה ברחובות הנוכריים האלה, חוזר בעוצמה שגובלת באלימות, היית אומר שאינך מופתע. רק היית תוהה למה זה לקח לי שש שנים.

באותה עת חייתי בניו-יורק, העיר שעמדה בפתח שנת-התמימות האחרונה שלה. שכרתי שם דירה, כמו שכבר עשיתי קודם בכל מקום שבאתי אליו. הדירה הייתה ברחוב 90 ושדרת קולומבוס. לא היית שם. זאת הייתה טעות. אני חושב שזאת הייתה טעות. לא נשארתי שם הרבה – שישה או שבעה חודשים – אבל זאת הייתה התקופה הארוכה ביותר ששהיתי במקום אחד בשנים ההן או אלה שבאו אחר כך. היה נחוץ לרהט את הדירה, ואני ביליתי יומיים-שלושה של מירוץ קניות מענג: שתי כורסאות שליָמים שלחתי לאירלנד; ספת עור מבית המסחר בלומינגדייל, שבסוף נתתי לאחד התלמידים שלי; מיטה גדולה; שולחן וכמה כיסאות מחנות בדרום העיר; שולחן-כתיבה זול מחנות יד שנייה.

וכל אותם ימים – שישי, שבת וראשון בראשית ספטמבר – כשהייתי עסוק בתזמון משלוחים, בכרטיסי אשראי ובשעטה במוניות מחנות לחנות, גססה אמי ואף אחד לא הצליח למצוא אותי. לא היה לי טלפון נייד, והטלפון בדירה לא היה מחובר. לשיחות טלפון השתמשתי בטלפון הציבורי בפינת הרחוב. לחברות התובלה נתתי מספר טלפון של חבֵרה כדי להודיע לי מתי יגיעו הרהיטים. הייתי מטלפן לחברה פעמים אחדות ביום, והיא התלוותה אלי לפעמים לקניות, והיה לי נחמד אתה, והזמן עבר עלי בנעימים. אותו זמן שאף אחד באירלנד לא הצליח למצוא אותי כדי לספר לי שאמא שלי גוססת.

בסופו של דבר, ביום ראשון מאוחר בלילה, קפצתי לסניף של "קינקו" [פד-אקס] ונכנסתי לאינטרנט וגיליתי שכבר שלושה ימים שולחת לי שְנֵייד הודעות אימייל בזו אחר זו, מסומנות ב"דחוף", "אתה שם", או "תענה בבקשה", או "תאשר שקיבלת", ואחר כך רק "בבקשה!!!" קראתי אחת מהן והשבתי שאתקשר ברגע שאמצא טלפון, ואז קראתי את השאר ברצף. אמא בבית חולים. אולי היא תצטרך לעבור ניתוח. שְנֵייד רצתה לדבר אתי. היא גרה עכשיו בבית של אמא. לא הרבה יותר מזה. הדחיפות ניכרה לא כל כך בנימת הכתיבה אלא בתכיפות של ההודעות, ובכותרות המשתנות שנתנה לכל הודעה.

הערתי אותה בלילה באירלנד. ציירתי לי אותה עומדת בפרוזדור בתחתית המדרגות. הייתי שמח לו אמרה שאמא מבקשת שאבוא, אבל היא לא אמרה. במקום זאת מסרה פרטים רפואיים וסיפרה איך נודע לה עצמה שאמא מאושפזת ואיך נואשה מלמצוא אותי. אמרתי שאטלפן שוב בבוקר, והיא אמרה כי עד אז כבר תדע יותר. אמא לא סובלת כרגע כאבים, אמרה, אם כי קודם סבלה. לא סיפרתי לה שהקורסים שלי מתחילים עוד שלושה ימים, כי לא היה בזה צורך. אותו לילה התקבל הרושם שהיא רק רוצה לדבר אתי, לספר לי. זה הכול.

אך בבוקר המחרת הסתבר לי כי ברגע ששמעה את קולי בטלפון היא חישבה במהירות כי לא אוכל לבצע את סידורי הטיסה לדבלין עוד באותו לילה ושאין טיסות עד למחרת בערב. היא החליטה לא להגיד לי מאומה עד הבוקר; היא רצתה שאישן בלי דאגה. וכך היה, וכשטלפנתי בבוקר היא פשוט אמרה כי בקרוב מאוד יגיע הרגע שהמשפחה תצטרך להחליט; כאילו מדובר במועצה האזורית או הממשלה או האו"ם, בעוד שהיה ידוע לה, כמו גם לי, שמדובר בשלושה אנשים. המשפחה היא שלושתנו, ויש דבר אחד בלבד שמשפחה צריכה להחליט עליו בבית חולים. אמרתי לה שאני מגיע הביתה; אקח את הטיסה הבאה. לא אהיה בדירה לקדם את פניהם של כמה ממובילי הרהיטים, ואיעדר מהקורסים הראשונים באוניברסיטה. במקום זאת אמצא לי טיסה לדבלין ואפגוש אותה במהירות האפשרית. חברתי טלפנה ל"אֶר לינגוּס" והסתבר שהם שומרים כמה מושבים פנויים למקרי חירום כגון אלה. יכולתי לטוס כבר אותו ערב.

אתה יודע שאני לא מאמין באלוהים. אין לי עניין מיוחד במסתרי היקום, אלא אם הם מגיעים אלי במילים, אולי במוזיקה, או במערך של צבעים. גם אז אני נהנה מהם רק בגלל יופיים ולזמן קצר. אני אפילו לא מאמין באירלנד. אתה גם יודע כי בשנים שאני רחוק מאירלנד, יש פעמים שאירלנד באה אלי במסווה פתאומי,  כשאני רואה רמז של משהו מוכר שאני רוצה או צריך. אני רואה מישהו מתקרב אלי עם כעין חיוך רך, או הבעה עקשנית טרודה, או מפלס דרך בכוח במקום ציבורי, או תוקע לפניו מבט קר עוין. כך או אחרת, בערב הגעתי לנמל התעופה קנדי וברגע שיצאתי מהמונית ראיתי אותם: זוג בגיל העמידה דוחפים עגלה עמוסה יותר מדי מזוודות, הגבר נראה עדין ומפוחד כאילו בכל רגע הוא צפוי להיחקר על ידי מישהו בלי שידע איך להתגונן, והאישה רדופה ויגעה, בגדיה צבעוניים מדי, עקביה גבוהים מדי, ופיה קפוץ בנחישות גמורה, מוחלטת, אך מבטה בולש סביב בשפלות רוח, אינו מתריס.

יכולתי בקלות לפנות אליהם ולספר למה אני נוסע הביתה, ושניהם כאחד היו נעצרים ושואלים מאיפה אני, והיו נדים ראש בהבנה בעודי מדבר. אפילו הצעירים בתור לכניסה למטוס, שנוסעים הביתה להפוגה קצרה – עצם ההתבוננות ביציבתם הלא-החלטית והעמידה בחברתם בלי לדבר השרתה הקלה. זמן-מה יכולתי לנשום ללא דאגה, בלי שאצטרך לחשוב. גם אני עשוי להיראות כמוהם, כאילו אין לי מטען, או כמעט כלום, ואני נכון לחייך בנועם ולשמור על מרחק חף מיהירות אם מישהו יגיד "סלח לי," או בעל-תפקיד יתקרב אלי.

כשאספתי את הכרטיס וניגשתי לדלפק הכניסה, נאמר לי לגשת לדלפק השני, שטיפל בנוסעי מחלקת העסקים. בעודי מעביר לשם את התיק עלה בדעתי כי אולי מדיניותה של חברת-התעופה היא להקל על ידי השדרוג על מי שנוסעים הביתה מסיבות כמו שלי, לפנק אותם באהדה שקטה, או בשמיכה נוספת בלילה. אך כשהגעתי לדלפק הסתבר לי מדוע נשלחתי לשם, ותהיתי על אלוהים ועל אירלנד, כי הפקידה בדלפק ראתה את שמי שנוסף לרשימה ואמרה לשאר כי היא מכירה אותי והייתה רוצה לעזור לי כמי שזקוק כעת לעזרה.

שמה היה ג'ואן קארי ובשעתו גרה בשכנות לבית דודתי, הדודה שבידה הופקדנו אחי קָהָאל ואני כשאבי חלה. הייתי אז בן שמונה. ג'ואן הייתה מבוגרת בעשר שנים, אבל זכרתי אותה היטב, אותה ואת אחותה ושני אחיה, שאחד מהם היה קרוב לגילי. למשפחתה היה שייך הבית שדודתי גרה בו, הדודה שנמסרנו לטיפולה. הם היו מיוחסים ממנה ועשירים בהרבה, אבל היא התיידדה אתם. היות שלשני הבתים הייתה חצר אחורית גדולה משותפת וגם כמה מבני-חוץ, הייתה תנועה רבה בית שני משקי-הבית.

קָהָאל היה אז בן ארבע, אך בוגר יותר בשכלו. כבר למד לקרוא, היה פיקח ובעל זיכרון מעורר השתאות. בבית התייחסו אליו כאל ילד, לא כאל פעוט. הוא היה רשאי להחליט איזה בגדים ילבש כל יום ומה יראה בטלוויזיה, באיזה חדר ישב ומה יאכל. כשבאו אליו חברים, הוא היה רשאי להזמין אותם פנימה, או לצאת אתם החוצה.

בכל השנים שעברו מאז לא דיברנו קָהָאל ואני אפילו פעם אחת על הזמן שהיינו בבית החדש עם המשפחה הזאת החדשה. והזיכרון שלי, שבדרך כלל הוא טוב, איננו צלול תמיד. למשל, אינני זוכר איך הגענו לבית, מי הסיע אותנו לשם, או מה הוא אמר. אני יודע שהייתי בן שמונה רק מפני שאני יודע באיזו כיתה הייתי כשעזבתי את ביתנו ומי הייתה המורה. בהחלט יכול להיות שהתקופה הזאת ארכה רק שניים-שלושה חודשים. אולי יותר. זה לא היה בקיץ, בכך אני בטוח, כי שְנֵייד שיצאה מכך ללא פגע (או כך לפחות אמרה כששאלתי אותה פעם, לפני שנים), חזרה לפנימייה. לא זכור לי קור בבית שבו הופקדנו, למרות שזכור לי שהערבים ירדו בשעה מוקדמת. אולי זה היה מספטמבר לדצמבר. או החודשים הראשונים אחרי חג-המולד. אני לא בטוח.

מה שזכור לי בבהירות הוא החדרים עצמם, הסלון וחדר-האכילה שכמעט לא השתמשו בהם, והמטבח שהיה גדול מהמטבח בביתנו, והריח והטעם של לחם מטוגן. שנאתי את הפרוסות העבות החמות, ישר מן המחבת, ספוגות שומן חזיר או מטפטפות. אני זוכר שדודנינו היו צעירים מאתנו והיו חייבים לישון במשך היום, או לפחות אחד מהם, ונאלצנו להקפיד על שקט שעות ארוכות, למרות שלא היה לנו מה לעשות; לא היו אתנו הספרים והצעצועים מהבית. אני זוכר שאף אחד לא הקשיב לנו ולא חייך לקראתנו, אפילו לא לקראת קָהָאל, שלפני ואחרי התקופה הזאת היה מאוד אהוב על אנשים שפגשו בו, ורצוי.

ישנּו בבית של דודתי ואכלנו כמיטב יכולתנו מן האוכל שבישלה, ויש לשער כי שיחקנו ועשינו דברים, ועם זאת לא ביקרנו בבית הספר. איש לא פגע בנו בבית ההוא; איש לא ניגש אלינו בלילה, או היכה אותנו, או איים עלינו, או הפחיד אותנו. התקופה שאמא השאירה אותנו בביתה של הדודה הייתה נטולת דרמה. הכול היה עטוף אפרוריות ומוזרות. הדודה התייחסה אלינו מתוך פיזור-דעת. בעלה נעדר לעתים קרובות מן הבית או שהיה עסוק; כשהיה בבית התנהג במתינות, כמעט בלבביות.

מה שידוע לי הוא כי כל אותה התקופה לא יצרה אתנו אמא קשר גם לא פעם אחת. לא כתבה מכתב, לא טלפנה ולא ביקרה. אבא שלנו היה מאושפז. לא ידענו כמה זמן נישאר שם. בשנים שאחר כך היא מעולם לא נתנה הסבר להיעדרותה, ואנחנו לא חקרנו אותה, האם שאלה את עצמה כל החודשים הללו מה קורה לנו או איך אנחנו מרגישים.

כל זה הוא לא-כלום, מפני שדמה ללא-כלום, מפני שאחד פחות אחד דומה לאפס. אפילו כמעט לא שווה לספר לך על כך בזמן שאני משוטט ברחובות הריקים של העיר המדברית הזאת, הרחוקה כל כך מהמקום שאני משתייך אליו. נדמה כאילו קָהָאל ואני שהינו אז בעולם-צללים, כאילו הדפו אותנו מטה בשקט-בשקט אל תוך האפלה; כל מה שמוכר נעלם, ולא משנה מה נגיד או נעשה. היות שאיש לא הזיק לנו או הפחיד אותנו לא עלה בדעתנו שאנחנו נמצאים בעולם שבו איש אינו אוהב אותנו, או שיש לכך חשיבות בכלל. לא התלוננּו, היינו מרוקנים, ובריק הזה הופיע משהו שדומה לאלם – כמעט אין-קול, חוץ מכמה הדים עצובים ורגשות עמומים.

אני מבטיח שלא אטלפן. טלפנתי אליך די והותר, והערתי אותך לא מעט פעמים בשנים שהיינו יחד ובשנים שאחר כך. אבל כעת יש לילות במקום הזה המוזר, השטוח והנידח, שההדים העצובים והרגשות העמומים באים אלי בעצמה קצת עזה יותר ממקודם. הם כמו לחישות או יבבות לכודות. מי ייתן והיית כאן אתי, מי ייתן  ולא טלפנתי אליך כל אותן הפעמים שלא נזקקתי לכך כמו עכשיו.

למדנו, אחי ואני, לא להאמין באף אחד. למדנו אז לא לדבר על דברים שהיו חשובים לנו, וכל חיינו התמדנו בכך ככל יכולתנו מתוך גאווה עיקשת, זעופה, כאילו מדובר באיזו מיומנות. אבל כל זה ידוע לך, נכון? אין צורך שאטלפן ואספר לך.

 

אותו לילה, בנמל התעופה קנדי, חייכה אלי ג'ואן קארי בחמימות ושאלה עד כמה רע המצב. כשסיפרתי לה שאמי גוססת היא הגיבה בתדהמה. היא זוכרת את אמא שלי מצוין, אמרה. היא מצטערת לשמוע. היא הסבירה שאני רשאי להשתמש בטרקלין של המחלקה הראשונה, אבל הבהירה, במלוא החביבות, כי את האוקיינוס אחצה במחלקת תיירים, כי על כך שילמתי. אם אזדקק לה, אמרה, היא תיגש אלי ונוכל לשוחח. כבר סיפרה לאנשי הצוות בטרקלין ובמטוס שהיא מכירה אותי והם ידאגו לי.

בזמן שדיברנו ושהיא הדביקה תוויות על המטען שלי ונתנה לי את כרטיס העלייה למטוס, שיערתי כי לא פגשתי אותה כבר למעלה משלושים שנה. אך בפניה יכולתי לזהות את האדם שהכרתי פעם וגם עקבות דמיון לאמהּ ולאחד מאחיה. בנוכחותה יכולתי לחוש כי השיבה הביתה למיטת חוליהּ של אמי לא תהיה פשוטה כלל, כי כמה מן האהבות שלנו והקשרים הרגשיים הן קמאיות ולא היו נתונות לבחירתנו, ובגלל סיבה זאת בדיוק הן מהולות בכאב ובחרטה ובהזדקקות וריקנות וכן ברגש הקרוב מאין כמוהו לכעס שלא אוכל לעולם לכבוש.

מתישהו בלילה, במטוס ההוא, בעודנו חוצים חלק מחצי-הכדור המערבי, בשקט, וגם בלי שישגיחו בכך, אני מקווה, התחלתי לבכות. ברגעים ההם חזרתי אל העולם הפשוט לפני שהכרתי את ג'ואן קארי, העולם שבו מישהי שהדופק שלה היה פעם שלי, ושדמה הפך להיות דמי, ושבתוך גופה פנימה שכבתי פעם מכורבל, שכבה כעת היא עצמה  פגועה וחבולה במיטת בית-חולים. המחשבה שאאבד אותה הפילה עלי עצב וייאוש. אחר כך ניסיתי לישון. הדפתי את המושב אחורנית ובעוד הלילה נמשך ונמשך הסבתי את מבטי מסרט הקולנוע והרשיתי לעניין הנורא שטסתי לעברו שיהלום בי.

בשדה התעופה שכרתי מכונית ונהגתי באור הרחוץ של ספטמבר השכם בבוקר דרך דְראמקוֹנדרָה, רחוב דורסט וכיכר מאונט ג'וי, ואחר כך ירדתי ברחוב גרדינר ומעבר לנהר ברחובות שפונים דרומה,כאילו היו עור-גוף שהשלתי. יותר משעתיים נסעתי ללא הפסקה עד שהגעתי לבית, מחשש שאם אעצור בדרך לארוחת-בוקר יפוג הקיהיון שירד עלי בגלל הנהיגה ללא שינה.

שְנֵייד זה עתה התעוררה, אבל ג'ים ישן עדיין. קָהָאל נסע בחזרה לדבלין בלילה, סיפרה לי, אבל יגיע הנה מאוחר יותר. היא נאנחה והביטה בי. טלפנו מבית החולים, המשיכה, וחלה הרעה במצב. ונוסף לכול, אמא שלך חטפה שבץ במשך הלילה. זאת הייתה בדיחה ישנה בין שנינו: אף פעם לא "אמא שלנו" או "אמא שלי" או "אמא'לה", אלא "אמא שלך".

הרופאים לא יודעים כמה השבץ חמור, אמרה, והם עדיין נכונים לנתח אם יחשבו שצריך. אבל הם רוצים לדבר אתנו. כמה חבל, אמרה עוד, שרופא-הלב של אמא שלך, זה שטיפל בה ושהייתה מבקרת אצלו בקביעות, נסע. אותו רגע הבנתי מדוע חזר קָהָאל לדבלין – הוא לא רצה להיות חלק מהשיחה עם הרופאים. די בשניים מאתנו. לשְנֵייד אמר קָהָאל שתמסור לי שכל מה שנחליט שנינו מקובל עליו.

איש מאתנו לא האשים אותו. הוא זה שהתקרב אליה עם השנים. אותו אהבה יותר מכולם. או אולי היה היחיד שאהבה. בשנים ההן, לפחות. או אולי זה לא-הוגן. אולי אהבה את כולנו ממש כמו שאנחנו אהבנו אותה עכשיו כשהיא קרובה למות.

במהלך אותם ימים – מיום שלישי בבוקר עד חמישי בלילה כשמתה – היטלטלתי בין ריחוק עצום ממנה לעתים, לבין הרצון, כמעט בד-בבד, שתחזור להיות מה שהייתה תמיד: אחת ששולטת בעולמה בפיקחות, מלאה חלומות מוזרים ופרספקטיבות, קשָה להתרצות, מחושלת לחיים. כמוני אהבה ספרים ומוזיקה ומזג-אוויר חם. ככל שהזדקנה סיגלה לה, כלפי ידידיה וכלפינו, קסם טהור, נימת דיבור ומגע קלילים. אבל השכלתי לא לתת בכך אמון, לא להתקרב מדי, וכך נהגתי. לימים סיגלתי לי גם אני קלילות וקסם, אך גם זה אתה יודע. גם זה אין צורך שאספר לך. נכון?

ואף על כי כן התחרטתי. כשישבתי ליד מיטתה או הלכתי והנחתי לאחרים לשהות לצדה, ניחמתי על כך שהתרחקתי ממנה כל כך, שגרתי כל כך רחוק ממנה. הצטערתי שהנחתי לחודשים בנפרד ממנה בלימבו של בית דודתי ולשנים שאחריהם בחזרה בביתנו, כשאבא שלי גסס לאטו – שהנחתי להם לכרסם כך בנשמתי. הצטערתי על המעט שידעה עלי, כמו שגם היא הצטערה על כך מן הסתם, למרות שמעולם לא דיברה על זה או התלוננה; אולי באוזני קָהָאל, אבל הוא לא סיפר כלום לאף אחד. ואולי לא הצטערה. אבל בחורף הלילות ארוכים; כשחשכה יורדת בארבע אחר-הצהריים יש לאנשים די זמן לחשוב על הכול.

אולי זוהי הסיבה שאני נמצא כאן עכשיו, רחוק מהחושך של אירלנד, רחוק מהחורף הארוך והעמוק שיורד על המקום שבו נולדתי ומפיל אימה. אני רחוק מהרוח המזרחית. אני במקום שבו הכול כל-כך ריק כי מעולם לא היה מלא, שדברים נשכחים בו ונסחפים, אם היו שם דברים אי-פעם. אני במקום שאין בו כלום. שטיחות, שמים כחולים, לילה רך, לא-רדוף. מקום שאיש לא מטייל שם. אולי כאן אני שמח ממה שהייתי יכול לשמוח בכל מקום אחר, ורק תמימותו הארסית של הירח הלילה היא שהביאה אותי לחייג את המספר שלך ולבדוק אם אתה ער.

 

כשנסענו אותו בוקר לבקר את אמי, לא הייתי מסוגל לשאול את שְנֵייד שאלה שניקרה בי. אמא כבר הייתה חולה ארבעה ימים ושכבה שם מפוחדת אולי, ותהיתי אם שלחה יד אל קָהָאל ואם החזיקו ידיים בבית החולים, האם באמת התקרבו זה לזו עד כדי כך. או האם סימנה בידה אל שְנֵייד. והאם היא עשויה לסמן גם אלי. זאת הייתה תהייה טיפשית ואנוכית, וכמו כל דבר אחר שעלה במוחי בימים האלה, זה אפשר לי להתעלם  מן העובדה שלא יהיה עוד זמן לדיבורים או להסברים. בזבזנו את כל הזמן שעמד לרשותנו. ותהיתי אם זה בכלל משנה לאמא עכשיו כשהיא שוכבת ערה בבית החולים במעט הלילות שנותרו לה; בזבזנו את כל הזמן שעמד לרשותנו.

היא שכבה בטיפול נמרץ. היה עלינו לצלצל בפעמון ולהמתין שיזמנו אותנו. דממה עמדה במקום. קודם לכן נועצנו בינינו מה אגיד לה בלי שאפחיד אותה, איך אסביר מדוע חזרתי. אמרתי לשְנֵייד כי אגיד ששמעתי שהיא מאושפזת ושהיו לרשותי כמה ימים פנויים לפני תחילת ההוראה והחלטתי לחזור כדי לוודא שהיא בסדר.

"את מרגישה יותר טוב?" שאלתי אותה.

היא התקשתה לדבר. ועם זאת הצליחה להבהיר שהיא צמאה ושלא מרשים לה לשתות. עירוי היה מחובר לזרועה. אמרנו לאחיות שפיה יבש, והן אמרו כי אין הרבה מה לעשות, חוץ מאשר להרטיב לה את השפתיים בטיפות של מים קרים בעזרת קסמים עם ספוגיות שנשים משתמשות בהם לאיפור העיניים.

ישבתי לידה וביליתי איזה זמן בהרטבת שפתיה. כעת הייתי נינוח בחברתה. ידעתי כמה מאוסה עליה אי-נוחות גופנית; תשוקתה לטיפות המים הללו הייתה כה עצומה וכה נואשת שכל דבר אחר היה חסר-חשיבות.

ואז נאמר לנו כי הרופאים ייפגשו אתנו. כשקמנו מן המקום ואמרנו לה שנשוב,כמעט לא הגיבה. הוליכה אותנו בעקבותיה אחות עם עגה אנגלית בכמה פרוזדורים ואל חדר. היו בחדר שני רופאים והאחות נשארה אתנו. הבכיר בין השניים שאמר כי הוא שיבצע את הניתוח, הודיע כי פגש זה עתה ברופא המרדים שהתעקש כי הלב של אמא לא יעמוד בניתוח. השבץ שלקתה בו רק החמיר את המצב.

"אפשר לקחת סיכון," אמר ומיד התנצל על הניסוח. הוא תיקן את עצמו: "אני יכול לנתח, אבל היא עלולה למות על שולחן הניתוחים."

יש חסימה איפשהו, אמר. דם אינו מגיע לכליות שלה ויכול להיות שגם למקומות אחרים בגוף. הניתוח יראה את המצב בוודאות, אבל יכול להיות שרק ייתן לנו נתונים, אבל לא יפתור את הבעיה. זה מחזור הדם שלה, אמר. הלב לא פועל מספיק חזק כדי להזרים דם לכל חלק וחלק בגוף.

אמר ולא יסף, וכמוהו הרופא השני. האחות כבשה פניה ברצפה.

"אז אין מה לעשות, מה?" אמרתי.

"אפשר להקל עליה," השיב.

"כמה זמן היא תוכל להחזיק מעמד בצורה כזאת?" שאלתי.

"לא הרבה," אמר.

"אני מתכוון שעות, ימים?"

"ימים. כמה ימים."

"אפשר להקל עליה מאוד," אמרה האחות.

לא נותר עוד מה להגיד. אחר כך שאלתי את עצמי אם לא היינו צריכים לדבר עם הרופא-המרדים ביחידות, או ליצור קשר עם מומחה-הלב שטיפל בה, או לבקש שיעבירו אותה לבית-חולים גדול יותר לקבל חוות-דעת נוספת. אבל אינני חושב שדבר מכל אלה היה משנה את המצב. במשך שנים הזהירו אותנו שהרגע הזה בוא יבוא, בכל אותן פעמים שהתעלפה במקומות ציבוריים, או איבדה את שיווי-המשקל ובריאותה התרופפה עוד. היה ברור שלבה נחלש והולך, אבל לא די ברור לי כדי כך שאבוא לבקרה יותר מפעם-פעמיים בקיץ; וכשכבר באתי גוננה עלי נוכחותם של שְנֵייד או ג'ים או קָהָאל מפני מה שהיה עשוי או לא עשוי להיאמר. אולי הייתי צריך לטלפן כמה פעמים בשבוע, או לכתוב לה מכתבים כמו בן נאמן. אך למרות כל סימני האזהרה, או אולי דווקא בגללם, שמרתי על מרחק. אך ברגע שניחתה בי המחשבה הזאת, עם כל הצער והחרטה שנלוו לכך, יכולתי לצייר לעצמי באיזו קרירות או אגביות הייתה מקדמת את החלטתי לבלות את הקיץ בקרבתה, לבקר אותה ביתר תכיפות; כמה קשים ומתישים לה וגם לי עלולים היו להיות הביקורים האלה ושיחות הטלפון. וגם כמה קצרים וחסכניים בתכלית עלולים היו להיות מכתבי התשובה שלה.

ואז, כשעשינו את דרכנו חזרה אל חדרה, מלווים באחות, תקף עלי צער משני סוגים –האחד, הפשוט יותר, שאותו הדפתי. והשני, שהיה קשה יותר לרדת אל חקרו והוא – שלא הייתה לי בררה, שהיא מעולם לא חיפשה באמת את קרבתי, ושלא תהיה מסוגלת, בימים הספורים שנותרו לה, לתקן דבר מכל אלה. שהרי יסיחו את דעתה הכאבים וחוסר-הנוחות, וגם המאמץ הגדול לשמור על הרוגע והכבוד העצמי. היא הייתה נהדרת, כמו תמיד. נגעתי בידה פעמים אחדות – אולי תפתח אותה ותגשש אחר ידי. אבל זה לא קרה. היא לא הגיבה למגע.

הגיעו כמה מידידותיה. קָהָאל בא ושהה עמה. שְנֵייד ואני נמצאנו בקרבת מקום. ביום שישי בבוקר, כששאלה אותי האחות אם אמא סובלת לדעתי, השבתי שכן. הייתי בטוח כי אם אעמוד על כך אוכל להשיג עבורה מורפיום וחדר לעצמה. לא נועצתי באחרים; שיערתי כי לא היו מתנגדים. לא הזכרתי בקול את המילה מורפיום, אבל ידעתי שהאחות הזאת היא טובת-שכל, ומן האופן שבו הביטה בי כשדיברתי ידעתי כי ידעה שאני יודע מה תהיה השפעתו של המורפיום. הוא יפלס את דרכה אל השינה, ואז מן העולם. נשימתה תבוא ותלך, רדודה ועמוקה, פעימות לבה ייחלשו, נשימתה תיעצר, ואז תבוא ותלך שוב.

והיא התחדשה ונעלמה עד אשר, בחדר הפרטי ההוא, בשעת ערב מאוחרת, נראה כי פסקה לגמרי, בעוד אנחנו, מבוהלים וחסרי-אונים, ישבנו ועקבנו אחריה, ואז שוב הזדקפנו דרוכים כשהתחדשה, אבל לא לזמן ארוך. בהחלט לא ארוך. ואז פסקה שוב, והתמידה בכך. לא התחדשה.

היא שכבה בלי נוע. הלכה מן העולם. ישבנו עמה עד שאחות נכנסה ובדקה חרש את הדופק והנידה ראש בעצב יוצאה מן החדר.

זמן-מה עוד שהינו עמה, ואז, כשהתבקשנו ללכת, נגענו בזה אחר זה במצחה, יצאנו וסגרנו את הדלת אחרינו. צעדנו במסדרון כאילו עד סוף ימינו תישא נשימתנו את עקבות נשימותיה האחרונות, את זכר מאבקה האחרון, כאילו אופן היותנו בעולם נחלק זה עתה לשניים או לארבעה בידי מה שראו עינינו.

קברנו אותה ליד אבי, שחיכה לה שם שלושים ושלוש שנים. בבוקר המחרת טסתי לניו-יורק, אל דירתי המרוהטת למחצה ברחוב 90 ושדרת קולומבוס, ולמחרת כבר חידשתי את ההוראה. הבנתי כי במשך השנים עיכבתי ודחיתי יותר מדי. כשנערכתי לשינה במיטה החדשה בעיר החשוכה, הבנתי כי מאוחר מדי, מאוחר לכל הדברים. לא תינתן לי עוד הזדמנות. אבל עלי להודות בפניך, כי כאשר התעוררתי, המחשבה על כך ניחתה בי כמעט מלווה בהקלה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.