למרות שלא שמעתי מידידי כבר תשע שנים, לא הופתעתי, לא ממש, לקבל ממנו מכתב קצר ששורבט בעיפרון, ובו הוא מודיע כי "לקח לו אישה" ומזמין אותי לבקר בביתו בעיר נידחת בצפון המדינה שלא שמעתי את שמה. "בוא לבקר אותי ב-17-16" – זה מה שכתב, בעצם. "בוא ללאנץ'." הנימה הלא-רשמית והנחרצת הייתה טיפוסית לאלברט. הוא קשקש איזו מפה, ובה עיגול שחור קטן שמעליו כתוב "כפר", וריבוע לבן קטן שכתוב מעליו "ביתי". קו גלי חיבר בין השניים. מתחת לקו נכתב "בערך 5 ק"מ". מעליו היה כתוב "כביש מחוזי 39". היכרתי את הכפרים הקטנים הנידחים הללו בצפון המדינה, ובהם כנסייה בפטיסטית אחת, שלוש מסבאות ותחנת-דלק עם משאבה יחידה, ושיוויתי לי את אלברט חי בריחוק אירוני עם ספריו ושיגיונותיו. מה שנבצר ממני לדמיין הייתה אשתו. מעולם לא נראה לי כמועמד לנישואים, אף כי נשים תמיד נטו לו חסד. כבר היו לי תוכניות לסוף-השבוע, אך ביטלתי אותן ויצאתי צפונה.
עדיין החשבתי את אלברט כידיד, ובמובן ידוע הטוב שבידידי, למרות שלא שמעתי ממנו כבר תשע שנים. בעבר הוא היה הטוב שבידידי והיה קשה לי לחשוב עליו אלא ככזה. גם בתקופת הפריחה של ידידותנו, בשנתיים האחרונות ללימודים ושנה נוספת, כשהתראינו על בסיס יומי, הוא היה קשה ומחמיר, לועג למוסכמות, מהיר להתלקח ואז להתכנס בשתיקה, רציני אך אינו חף מלגלגנות, מצויד בחוש-ריח מהימן גם לקצה-קצהו של זיוף – אם במחווה או בניסוח או בהבעת-פנים. היה נאה למראה עם תווי-פנים חדים בסגנון ניו-אינגלנד. משפחתו, כניסוחו, חיה בקונטיקט מאז נפילתה של האימפריה הרומית. אך למרות החיוכים המזמינים של הצעירות בכיתתו, הגביל עצמו לפרשיות-אהבים קצרות עם בחורות עירוניות במקטורני-עור שלא היה לו מאומה במשותף עמן. אחרי תום לימודינו במכללה, גרנו יחד שנה בעיר אוניברסיטאית קטנה מלאה בתי קפה וחנויות ספרים. חָלקנו בדמי השכירות ודילגנו ממשרה חלקית אחת לשנייה. ובעוד אני נרתע מהגורל הבלתי נמנע המזומן לי של משרה בחליפה ועניבה, שם אלברט ללעג את החשש הנדוש שלי מן הציות למוסכמות, לימד זכות על הבּיזנס כתָּו המקוריות היחיד של אמריקה, התעמק בהגותו של אפלטון [ובספרו של וולטר קורן] "פתיחוֹת חדשות בשחמט" וניגן בשמחה בחליל-צד. יום אחד הסתלק, פשוט כך, כדי להתחיל חיים חדשים, כלשונו. בשנה שאחרי-כן קיבלתי גלויות מערים קטנות בכל רחבי אמריקה עם תמונות של הרחוב הראשי ושל תחנות-רכבת כפריות ציוריות. הגלויות נשאו הודעות כגון "עדיין מחפש" או "ראית את סכין-הגילוח שלי? נדמה לי שהשארתי אותו על האמבטיה." ואז, במשך שישה חודשים, לא הגיע כלום, ואז פתאום גלויה מיוג'ין, אורגון, שבה תיאר בפרוטרוט חפץ קטן, בלתי-מוכר, מעץ, שהוא מצא במגרה העליונה של שידה בחדרו השכור, ואז תשע שנים של שתיקה. במהלך השנים הללו התבססתי במקום-עבודה וכמעט התחתנתי עם בת-זוג משנים קדמוניות. קניתי לי בית ברחוב נחמד רצוף גזוזטראות ועצי-אדר, הרהרתי לא מעט בחברי אלברט, ותהיתי אם חיי בהווה הם מה שייחלתי לי בימים עברו, הימים שבהם עדיין ייחלתי לדבר-שניים.
***
העיר הייתה אף גרועה ממה שדמיינתי. חלפתי לאטי על פני מפעל לנייר, בנוי לבנים מתפוררות וחלונותיו חסומים, על פני שורות בתים דו-משפחתיים דהים ומתקלפים עם גזוזטראות-חזית שקועות, ובהן גברים בחולצות-טי שחורות שותים בירה, על פני סלון-קעקועים ונחל עצלני. "כביש מחוזי 39" סבב בין שדות של גזר-בר ואמברוסיה צהובה, ופה ושם בית נוּגה וחלקת תירס צרובה. גם חלפתי על פני אסם נרקב עם גג שקרס פנימה. כשמד-הנסיעה הורה 5 ק"מ הגעתי לבית שדוף-רוחות ליד שפת הכביש. אופניים היו מוטלים בעשב הגבוה בחצר הקדמית, ומוסך פתוח היה מלא כולו רהיטים ישנים. באי-ודאות פניתי אל שביל-גישה לא מרוצף, חניתי במנוע דולק וניגשתי אל דלת הכניסה. לא היה פעמון. הקשתי על דלת-רשת במסגרת עץ, שנחבטה בקול רעש כנגד הדפנות, ואישה גבוהה ויחפה, חיוורת מאוד וטרוטת-עיניים ניגשה אל הדלת, לבושה חצאית ארוכה, שחורה ומקומטת וחולצת פלאנל על חולצת-טי. כשביקשתי אחר אלברט, הביטה בי בחשדנות, הנידה ראש במהירות קדימה ואחורה וטרקה את הדלת הפנימית. בדרך אל המכונית ראיתי את פרצופה החיוור מציץ בי מבעד לווילון ורוד שהסיטה. עלה בדעתי כי אולי התחתן אלברט עם האישה הזאת והיא איננה שפויה, וכשנהגתי את המכונית לאחור בשביל, אמרתי בלבי שאני חייב לחזור על עקבותי, ברגע זה, להתרחק מן ההרפתקה הזאת בלב הישימון, הרפתקה שיסודה בטעות. אחרי הכול, לא פגשתי אותו כבר תשע שנים ארוכות.
כשמד-הנסיעה עמד על 6.5 ק"מ סובבתי עיקול של כביש עולה וראיתי בית אפוף צל נטוע בין קבוצת עצים מאובקים למראה. פניתי אל דרך-עפר אלמונית, חרוצה סימני צמיגים ועשבים שוטים. עודני לוחץ על דוושת הבלם בהרגשה נוקבת של עזובה ובגידה, תקוע באמצע שום-מקום ארור ומבחיל ומתגנב לי כמו שוטה ועבריין – נפתחה דלת-הכניסה ואלברט יצא מן הבית, ידו האחת בכיס והשנייה מנופפת לשלום.
הוא לא השתנה, כמעט לא השתנה, אף כי היה שזוף וגִלדני משזכרתי, כאילו שהה בשמש כל השנים הללו, פניו ארוכות וכחושות יותר – גבר יפה-תואר בג'ינס וחולצה כהה. "שאלתי את עצמי אם תבוא," אמר בהגיעו אל המכונית, ופתאום דמה כסוקר אותי. ואז אמר: "אתה נראה בדיוק כמו שצריך."
הנחתי לדבריו שייקלטו בי. "תלוי איך הייתי צריך להיראות," עניתי והעפתי בו מבט חד, אבל הוא רק צחק.
"זה לא מקום אדיר?" אמר והחווה בזרועו, מניף את תיק-הנסיעות שלי לקחתו אל הבית. "עשרה אַקְר [אקר שווה עשרה דונם]. בעצם מכרו אותו בחינם. יום אחרי שקניתי אותו, אני משוטט לי מסביב וְ – בִּנגו! מה אתה חושב שמצאתי? גפנים. מיליונים. סוכת-גפנים ישנה הרוסה, גפנים מכל עבר. איטליה בניו-יורק. חכה עד שתראה את הברֵכה."
פסענו אל אפלוליתם של העצים הגבוהים, חורשה קטנה של אורנים ועצי-אדר בקרבת הבית. שיחים עבותים טיפסו עד חצי גובהם של החלונות. אמרתי לעצמי כי הבית חבוי מעין-רואים, מקום פרטי, אי של צל בים השדות. "ובכל זאת," אמרתי מחפש סביב את אשתו. "איכשהו, לא תיארתי לעצמי שתתחתן."
"לא אז," אמר. "תפוֹס במעקה."
טיפסנו במדרגות אל גזוזטרת-חזית ארוכה, שקועה בצל, ואני תפסתי במעקה-ברזל לא-יציב שנעקר ממסגרת העץ שלו. פקעת של צינור-השקיה ישן הייתה תלויה על המעקה. צרעות אחדות זמזמו סביב מנורת התקרה. על הגזוזטרה עמדו שֶזלוֹנג נפול ואופניים ישנות של שלושה הילוכים, פח-אשפה ממתכת ובו יעה-שלג חלוד, וגם נדנדת-גזוזטרה ועליה עציץ ריק.
הוא פתח את דלת-הרשת והזמין אותי פנימה בתנועה גנדרנית. "צנוע," אמר, "אבל שלי." הוא הביט בי בהתרגשות שלא הבנתי את פשרה. הבית היה קריר וכמעט חשוך. נכנסנו לסלון, ושם השגחתי בכיסא-נדנדה נטוי רחוק מדי אחורנית ובספה עם כרית יחידה. טאפט עתיק-יומין כיסה את כל קירות החדר, ובו נופים דהויים חוזרים ונשנים. אלברט, שהתרגשותו הלכה וגברה, הוליך אותי במדרגות ששפתן שחוקה, למעלה אל חדרי – מיטה עם כיסוי ורוד משונץ, שולחן-לילה למנורה ועליו מברג עם קת צהובה שקופה – למעלה ואז מהר למטה.
"אתה בטח גווע מרעב," אמר, והוביל אותי מבעד לדלת פתוחה אל חדר-אכילה כמעט חשוך. על שולחן עגול גדול היו שלוש מערכות כלים שבהקו באפלולית בלובנן. על אחד הכיסאות עגולי-הגב ישב מישהו. רק אחרי שהתקרבתי יכולתי לראות שהיושב הוא צפרדע גדולה, בגובה של כ-60 ס"מ. צווארה נח על שפת השולחן. "אשתי," אמר אלברט, תוקע בי מבט עז כעומד לזנק על פרצופי.
הרגשתי שמעמידים אותי במבחן שטני כלשהו. "נעים להכיר," אמרתי בקול ניחר והתיישבתי מולה. השולחן ניצב בינינו כמו אגם. חשבתי שהיא אולי דבר אחר, אולי צעצוע עם חומרי-מילוי. אבל גם באור-היום העכור יכולתי לראות את העיניים הגדולות הלחות מביטות מצד אל צד; יכולתי להבחין בנשימתה המהירה ולהריח ממנה צחנה של ביצות. חשבתי שאלברט ודאי מהתל בי, מנסה להערים עלי כדי שאחשוף את מה שנחשבה בעיניו נשמתי הבורגנית המכוערת. אך יהיה המשחק אשר יהיה, לא התכוונתי להסגיר את עצמי.
"תתכבד," אמר אלברט והדף לעברי קרש-חיתוך ועליו כיכר-לחם עגולה וגוש גבינה. סכין עם להב גדול היה מונח על השולחן ואני התחלתי לפרוס את הלחם. "ובבקשה גם חתיכת גבינה קטנה בשביל אליס." חתכתי מיד. אלברט נסוג אל המטבח, ובדמדומי החדר לטשתי מבט באליס מעברו השני של השולחן העגול, ומיד הסבתי הצִדה באי-נוחות. אלברט חזר עם אריזת-קרטון של מיץ תפוזים ובקבוק בירה קטן חום. את שניהם הניח לפני. "אתה תבחר," אמר בליווי קידה קטנה. הוא הרים את פרוסת הגבינה שחתכתי לאליס, הניח על צלחתה ופורר אותה לחתיכות קטנות. אליס הביטה בו – לפחות כך נדמה לי – בעיניה הלחות וכבדות העפעפיים, והקפיצה אליה את הגבינה. אחר כך הניחה את צווארה על שפת השולחן וישבה בשקט.
אלברט התיישב וחתך לעצמו פרוסת לחם. "אחרי הארוחה אני רוצה להראות לך את המקום. לקחת אותך לברכה וכן הלאה." הוא הביט בי וצידד את ראשו באופן שהיה מוכר לי פתאום. "ומה אתך? עבר הרבה זמן."
"הו, עדיין רווק חסר-מנוח," אמרתי, ומיד התחרטתי על הנימה המטופשת. ניעור בי דחף פתאומי לדבר עם אלברט ברצינות, כמו בימים הטובים, כשהייתי עוקב בעיני אחר הלילה המאפיר לאיטו מבעד לחלונות החדר הנישאים, המקושתים. אבל הרגשתי לחוץ. חלף הרבה זמן. ולמרות שהזמין אותי לביתו אחרי כל השנים הללו, ושהציג את אשתו בפני, הכול היה מעוקם איכשהו, כאילו לא הראה לי כלום, כאילו החביא את עצמו. "אני פוגש בחורות," המשכתי, "אבל לא את הנכונות. אתה יודע, תמיד הייתי בטוח שאתחתן ראשון."
"זה לא משהו שתכננתי. אבל כשיגיע הרגע, אתה תדע." הוא הביט באליס ברוך, ולפתע רכן ונגע בראשי אצבעותיו בצדי ראשה.
"איך ידעת," פתחתי, ונעצרתי. הרגשתי שעוד רגע אני פורץ בצחוק אדיר, או בזעם, זעם טהור, אבל הבלגתי. "אני מתכוון, איך נפגשתם? שניכם. אם מותר לי לשאול."
"איזה רשמיות! אם מותר לי לשאול! ליד הברכה – אם מותר לי לענות. ראיתי אותה יום אחד בין הקנים. לא ראיתי אותה קודם, אבל אחר כך היא תמיד הייתה שם. אחרי הארוחה אני אראה לך בדיוק את המקום."
נזיפתו הלעגנית הרגיזה אותי, ונזכרתי איך תמיד היה מקניט אותי, גורם לי לסגת עמוק אל תוך עצמי בעקבות איזה מבט שלו קטן אירוני. היה לי מוזר שמישהו שהרגיז אותי וגרם לי לסגת פנימה הוא גם זה ששחרר בי גרסה חופשית יותר של עצמי, נעלה על זו המכוּוצת, שתמיד נסכה בי תחושת מחנק. ואחרי הכול, מיהו אלברט זה, ולמה שיהיה לו הכוח להצֵר או להרפות אותי – האיש הזה שאינני מכיר עוד, עם ביתו המט-לנפול ואשת-הצפרדע שלו המגוחכת. ואז אכלתי זמן-מה בשתיקה זעופה, איני מסיר את מבטי מן הצלחת, וכשנשאתי את עיני ראיתי אותו מסתכל בי בנועם, כמעט בחיבה.
"הכול בסדר," אמר בשקט, כאילו הבין, כאילו ידע כמה קשה לי – המסע הזה, אשתו, חייו. והייתי אסיר-תודה, כמו תמיד, שהרי היינו קרובים, הוא ואני, בימים עברו.
אחרי הארוחה התעקש להראות לי את חלקתו – ממלכתו, כפי שקרא לה. קיוויתי שאליס תישאר בבית, כדי שאוכל לדבר אתו ביחידות, אך היה ברור שרצה כי תתלווה אלינו. על כן כשיצאנו מן הכניסה האחורית אל ממלכתו, באה בעקבותינו בניתורים שכל אחד אורכו כשני צעדים, קצת מאחורינו או קצת לפנינו. מאחורי הבית הייתה כברת-דשא בלתי-מכוסחת שהוליכה לגינת ירק משני עבריו של שביל עשבי. היו בגינה שריגי אפונת-מאכל ושעועית ירוקה שטיפסו על מוטות גבוהים, אשכולות של פלפל ירוק, שורות של גזר ולפת, מזוהים לפי שקיקי-זרע על מקלות קטנים, ראשי חסה שמנים והבזקים צהובים של דלעות – נווה-מדבר עשיר ומטופח; לכאורה מרכז-החיים של הבית הוא כאן, בחוץ, חבוי מאחור. בקצהו של הגן צמחו עצי-פרי, אגסים, דובדבנים ושזיפים. גדר-תיל ישנה עם פשפש-עץ שבור הבדילה בין הגן והשטח שמאחוריו.
צעדנו לאורכו של שביל מטושטש בין שדות של עשב גבוה, ואל תוך חורָשים של אורן ואדר, וחצינו נחל. אליס לא פיגרה אחרינו. אליס באור-השמש. באוויר החופשי שוב לא נראתה כמו חיית-מחמד נלעגת, כמו קלקול-טבע מפלצתי, צפרדע של סיוטי-לילה ורעיה מזן חריג, אלא מין בת-לוויה – חברה של אלברט. ויותר מזה. כשהגיחה פעם אחת מצלו של עץ אל מקום שטוף שמש, חשתי לרגע, בנקיפה פנימית, מיהי אליס באמת, אליס בכל זוהרה, בשורש הווייתה. ברק הטורקיז הכהה של עורה, הבהוב צווארה, החמימות הלחה של עיניה היו לי טבעיים ומסתוריים כמו מעוף של ציפור. אלא שאז שבו אלי עשתונותי והשכלתי לראות שאני צועד עם חברי הוותיק לצד צפרדע מפלצתית מסורבלת שאיכשהו נעשתה רעייתו. יללת צחוק וזעם געשה בתוכי.
הברֵכה נגלתה פתאום בקצהו הרחוק של מעלֶה מתון. קני-סוף וזנבות-חתול צמחו באגדים צפופים על שפתה. התיישבנו על אבנים גדולות שטוחות והשקפנו על מרחבי המים הירוקים-חומים, על ברווזים חומים אחדים ששטו בהם, והלאה משם, מעבר לשדות, על שרשרת גבעות נמוכות. שלט שם איזה יופי שומם, כאילו הגענו לקצה העולם. "שם ראיתי אותה בפעם הראשונה," אמר אלברט והצביע אל אגד של קני-סוף. אליס ישבה במרחק-מה לצדנו בתוך אגודת עשב על שפת המים. היא הייתה שקטה כמו אבן, חוץ מצדי גופה שנעו פנימה וחוצה כשנשמה. דימיתי לי אותה גדלה בעמקי הברכה, תחת כסות של עלי-נוּפָרים וקצף מנומר דלוח, תחת קרניים של אור-שמש ירקרק, מטה-מטה, על קרקעיתו השקטה של העולם.
אלברט נשען לאחור על מרפקיו, בתנוחה מוכרת לי היטב, והשקיף על פני המים. שעה ארוכה ישבנו בשתיקה, שהעירה בי אי-נוחות בעוד הוא עצמו נראה נינוח. לא שהרגשתי גולמני בנוכחותה של אליס, אלא שלא הבנתי מה בדיוק היה לי לומר כשיצאתי לנסיעה הארוכה. האם אני בכלל רוצה לדבר? ואז אמר אלברט: "ספר לי על החיים שלך." והיכרתי לו על כך טובה, כי זה בדיוק מה שרציתי לדבר עליו – חיי. סיפרתי לו על הכמעט-נישואי; על חברויותי שנעדרה מהם כל התרגשות; על בנות זוגי שחסרו דבר זה או אחר; על משרתי הטובה, שאיכשהו אינה בדיוק מה שייחלתי לו בעבר; והרגָשָתי שדברים הם כשורה, אבל לא כשורה כמו שיכלו להיות; שאינני לא- מרוצה, אך גם לא ממש מרוצה; אבל לכוד באיזה תָּווך, משקיף לשני הכיוונים.
"זה קשה," אמר אז אלברט בנימה של אחד שיודע על מה אני מדבר, ואף שמילותיו, שנאמרו בעדינות, הרגיעו אותי, התאכזבתי שלא הרחיב, שלא נחשף לפני.
אמרתי: "למה כתבת לי עכשיו, אחרי כל השנים?" וכאילו אמרתי, למה לא כתבת לי כל השנים.
"חיכיתי," אמר, "עד שיהיה לי משהו להראות לך." אמר ולא יסף. ואני אמרתי בלבי אם כל מה שיש לו להראות לי אחרי תשע שנים הוא ביתו המט-לנפול ואשתו ילידת- הביצה, כי אז מצבי אינו גרוע כל כך בכמה מובנים, לא באמת גרוע.
אחר הדברים האלה המשכנו לשוטט בממלכתו, כשאליס כל הזמן לצדנו. הוא הראה לי דברים, ואני הסתכלתי. הוא הראה לי את סוכת-הגפנים הישנה ששיקם; ענבי-בוסר ירוקים, קשים כמו אגוזים, תלויים אשכולות-אשכולות מן הקרשים המרקיבים. "תטעם אחד," אמר, אבל הענב היה מר כמו לימון זעיר. הוא צחק למראה ההעוויה על פרצופי. "אנחנו אוהבים אותם כמו שהם עכשיו," אמר, קטף אחדים והטיל אותם אל פיו. הוא משך והוריד חופן נוסף, והושיט אותו מטה אל אליס שבלעה חיש. הוא הראה לי קן של נקר, ומדרון של פרחי שושן מנומר ומחסן-כלים ישן ובו מעדר חלוד ומגרפה חלודה. פתאום, משדה סמוך, התרוממה ציפור גדולה במשק כנפיים קולני. "ראית את זה!" קרא אלברט, תופס בזרועי. "פסיון! מגינה על הגוזלים שלה. שם!" בעשב הגבוה, שישה יצורים קטנים דמויי-ברווז ונוצתיים צעדו בשורה, ראשיהם כמעט חבויים.
בארוחת-הערב ישבה אליס על כיסא, צווארה נח על שפת השולחן בעוד אלברט נחפז מן המטבח ואליו. ראיתי לשמחתי בקבוק כרסתני של יין אדום, ואלברט מזג ממנו לשתי כוסות מיץ. הכוסות היו מעוטרות בדמויותיהם של פּוּ הדב ואִִיָּה החמור. "בחור אחד נתן לי בתחנת דלק," אמר אלברט. הוא מזג קצת יין לתוך קערית והניח אותה ליד אליס.
ארוחת הערב כללה תרנגולת מן המרכול שחוממה בתנור, דלעת טרייה מן הגינה, קעריות גדולות של סלט מירקות הגן. אלברט היה במצב-רוח מרומם, פיזם לו קטעי שירים, הדליק בדל נר בבקבוק יין ירוק, מילא שוב ושוב את כוסותינו וקעריתה של אליס, דוחק בי לגמור עד תום, לועס בתאווה את הסלט. היין הזול צרב את לשוני, אך המשכתי לשתות, בהשפעת נוהגו החגיגי של אלברט, להוט להיסחף אל תוך הלך-נפשו. אפילו אליס גמרה פעם אחר פעם את היין בקעריתה. שלהבת הנר התחזקה והבהירה בחדר המחשיך. פס של דונג נזל במורד הבקבוק ונעצר. אלברט הביא את קרש-החיתוך, תוספת סלט ועוד כיכר לחם. ככל שנתמשכה הארוחה, היה נדמה לי כי אליס, יושבת לה כשצווארה שעון על שפת השולחן, מקפיצה אל פיה את היין, מביטה באלברט בעיניים הללו הגדולות, לחות וכהות באור הנר – מנסה ללכוד את תשומת לבו. ואלברט, מתרווח בכיסאו, צוחק, מניף לצדדים את זרועו בעת הדיבור, נראה כאילו הוא יורה אליה מבטים חזרה. כן, הם החליפו מבטים, שָם מצדי שולחן האוכל המאפיל, שנראו לי מבטי-אהבה.
עוד אני שותה, נמלאתי רגש של חמימות ונדיבות, שספג אל תוכו את החדר, את הארוחה, את העשבייה של פּוּ הדב, את העיניים הגדולות הלחות, את השתקפותה של שלהבת הנר בחלון, את המבטים של אלברט ואשתו. כי אחרי הכול, היא הייתה בחירת לבו, כאן בישימון, ומי אני שאקבע מה נכון בעניינים כגון אלה.
אלברט קפץ על רגליו וחזר עם קערה של אגסים ודובדבנים מבוסתן הפרי, ושב ומילא את כוסי. התרווחתי לי שוב עם רגש החמימות והנדיבות שלי, נושא עיניים אל לילה של דיבורים הנמתח בעצלתיים מנגד, והנה הכריז אלברט שכבר מאוחר ושהוא ואליס פורשים לישון. שאבחר לי חדר לפי רצוני. רק אל תשכח לכבות את הנר, אמר. חלומות פז. מבעד להלמות היין חשתי נקיפת אכזבה. אלברט הסיט את כיסאה של אליס והיא קיפצה ארצה. יחד יצאו מחדר-האכילה ונעלמו אל תוך חשכתו של הסלון. שם הוא הדליק מנורה שאורה העומם דמה לאור נר. שמעתי את חריקת צעדיו במעלה המדרגות, ודימיתי לשמוע צליל של חבטה רפה – מן הסתם אליס המשתרכת מעלה לצדו.
ישבתי והאזנתי לחריקות ולחבטות בקומה העליונה, לזרימה פתאומית שוצפת של מים בכיור חדר-האמבטיה, לציוץ, לדלת נסגרת. בשקט הפתאומי, שנדמה כמתפרש מן השולחן באדוות מתרחבות, הרגשתי נטוש, אני והיין והנר והכלים המרצדים. אך זה היה מחויב המציאות. הרי ראיתי את מבטי האהבה. ואז דמיינתי את אליס מקפצת אל הסדינים הלבנים. וניסיתי לצייר לי אהבת צפרדע מהי, סוגי הנאותיה, חשקיה המבעבעים. אך הסחתי בכוח את דעתי; היה בכך דבר-מה קטנוני ואכזרי, אינו שונה בהרבה מחילול-קודש.
שתיתי את שארית היין וכיביתי את הנר בנשיפה. ממקומי בחדר החשוך יכולתי לראות פינה צללית של המקרר במטבח וזרוע אדמדמה קלושה של ספה בסלון, כמו פרח נבול שהירח מאיר. מכונית חלפה בכביש. ואז ניעורה מודעותי לצרצרים, שדות וכרי-עשב המלאים אותם, ההמיה הכבירה ששמעתי עולה מחצרות אחוריות וממגרשים ריקים בקיץ בילדותי, הצליל הארוך של סוף הקיץ. ועם זאת עומדים היינו רק באמצע הקיץ, רק לפני שבוע ביליתי על חוף הים. כך אפוא ישבתי שעה ארוכה אל השולחן הכהה, בטבורו של בית מתפורר, כורה אוזן לקולו של סוף הקיץ. ואז הרמתי את כוסי הריקה, בירכתי לשלום את אלברט ורעייתו ועליתי על מיטתי.
אך שנתי נדדה. אולי בגלל היין, אולי המזרן הממועך, או השעה המוקדמת. אך בעודי מתגולל בין הסדינים, מסתובב באי-מנוח, עלילות היום כולו נעכרו בראשי, ולא ראיתי אלא ידיד שדעתו נטרפה, בית חרב, צפרדע מכוערת מפלצתית. וראיתי את עצמי, חלש ומופרך, מפתל את נפשי לצורות גרוטסקיות של אהדה והבנה.
קמתי מתוח ותשוש בחדר שהשמש האירה פסים-פסים. היה קרוב לתשע. היו לי שלושה כאבי ראש נפרדים: האחד מאחורי עין שמאל, השני ברקה הימינית והשלישי באחורי הראש. התרחצתי והתלבשתי מהר וירדתי במדרגות אל תוך דמדומים שהעמיקו ככל שהתקרבתי למטה. על הטאפט הדהה הצלחתי לאתר שתי תמונות חוזרות ונשנות: נער דהה בכחולים, שעוּן על ערמת-חציר צהובה דהה ולצדו שופר, ונערה בלבן שואבת מים מבאר דהה.
הסלון היה ריק. הבית נראה כאילו ננטש. על השולחן העגול, באור העמום של חדר-האכילה, עדיין עמדו כלי האוכל מאמש. כל מה שרציתי הוא כוס קפה לפני שאעזוב. במטבח מצאתי צנצנת ישנה של קפה נמס וקנקן תה כחול סדוק ועליו מדבקה של ברונטוזאורוס כתום. שמעתי צלילים חדים, ומבעד לעלים ולענפים בחלון המטבח ראיתי את אלברט בגבו אלי חופר בגינה. בחוץ היה יום-שמש מזהיר. לידו, על האדמה, ישבה אליס.
הבאתי לסלון את כוס הקפה – חריף ועבש, שתיתי אותו ליד השולחן והאזנתי לקולה של את-החפירה המכה בקרקע. שלווה שרתה בחדר האפלולי ליד השולחן העגול החום. אלומה דקה של אור-שמש נצצה במטבח הפתוח. נשמעה שריקת ציפור, היו עלים בחלון, דמדומים חומים, צליל האת החופרת באדמה הפורייה, הופכת את האדמה. עלה בדעתי כי פשוט אארוז את חפצי ואתחמק משם בלי הסרבול של פרדה לשלום.
גמרתי את הקפה הגרוע, נשאתי את הכוס למטבח. דלת היציאה האחורית הייתה מעט פתוחה. שם עצרתי, הכוס הריקה בידי. בדחף פתאומי הרחבתי עוד את הפתח והסתננתי בין הדלת לבין מחסום-הרשת.
שרווליו היו מופשלים ורגלו תקעה את להב האֵת באדמה. עוקר היה גושי עפר בקצה הגן, מפורר אותם, תולש ומשליך ציבורי עשבים שוטים. לא הרחק ממנו ישבה אליס ועקבה אחריו בעיניה. מעת לעת היה מחזיר את ראשו ומביט בה. רגע הצטלבו מבטיהם ואז חזר לעבודתו. בעודי עומד שם, במחסה החמים של הדלת הפתוחה למחצה, מביט דרך הרשת הגליינית אל הגן הרוטט מן השמש, הרגשתי איך עובר ביניהם מקצב מסתורי, עוברות קלילות או חדווה, הרמוניה שטופת-שמש. כאילו הוא והיא התפשטו מעור-הגוף, נמהלו עם האוויר, התפוגגו אל תוך האור. אותו רגע עלה בדעתי כי מה שחסרתי בחיי הוא ההרמוניה הזאת בדיוק. כאילו עשוי אני מחומר קשה שאינו מסוגל להתמוסס בשום דבר, ואילו אלברט גילה את סוד האוויר. אלא שגרוני התחיל לצרוב והאור הבוהק סימא את עיני. הנחתי את הכוס על הדלפק, בצליל שדמה להלמות פטיש, הדפתי א הדלת ויצאתי החוצה.
אלברט הסתובב. "ישנת טוב?" אמר, מעביר את גב-ידו על מצחו המיוזע.
"לא רע, אבל, אתה יודע, אני חייב לחזור. יש המון דברים לעשות."
"ברור," אמר אלברט. את שתי ידיו השעין על קת המעדר הארוכה, ואת סנטרו הניח על ידיו. "אני יודע איך זה." נימת דבריו הייתה שילוב מתוחכם בין הבנה ולגלוג.
הוא הוריד מחדרי את תיק-הנסיעות ועמס אותו במכונית. אליס ניתרה לה דרך חדר-האכילה והסלון והתמקמה במרפסת-החזית. אלברט רכן לעבר חלון הנהג ושיכל את זרועותיו על הדלת. "אם שוב תהיה בסביבה," אמר, "תקפוץ."
"כך אעשה."
הוא הזדקף, פשט זרוע אחת ועיסה את כתפו. "שמור על עצמך," אמר, נופף בידו והתרחק.
כשהתקדמתי לאחור בכביש-הגישה והתחלתי גולש עקב בצד אגודל אל "כביש מחוזי 39", הרגשתי כאילו הבית נסוג אל עציו וצלליו, נמוג אל תוך האי שלו, אי של צל. אלברט כבר נעלם מן העין. מהכביש יכולתי לראות רק קבוצת עצים גבוהים, מתגודדים ליד בית אפל. רגעים אחדים אחרי-כן, בעיקול הכביש, הצצתי שוב לאחור. אך איחרתי קצת להביט כי הכביש כבר השתפל, הבית שקע ונעלם מן העין, ובאור השמש הבוהק יכולתי לראות רק עצים פזורים לאורך הדרך, שמים ריקים מענן, שדות של גזר-בר נפרשים למרחוק.
סיפורים כל כך מוזרים..
נהניתי מהתרגוםהמעולה
אגדה אורבנית מודרנית שמוגשת בצורה מקורית ומופלאה. באגדות העם המסורתיות הופך הנסיך לצפרדע ובעקבות מעשה של הגיבורה הוא שב להיות נסיך ובכך מתמלאת משאלת בילה. באגדה מודרנית הכמיהה הפוכה. האדם מחפש אחרי הטבע והמיסתורין שכלול בו. לאלברט אין עניין בנסיכה. הוא מתאהב בצפרדע כיצור טבע תמים ומושלם וטהבתו מסייעת בידו להיגמל מהמתחים ותחושת החוסר שהיו מנת חלקו בעיר. המשאלה שהצפרדע תשתנה לא קיימת. באמצעות האהבה שנרקמת בין החבר לצפרדע הוא מוצא את עצמו ומשתלב בטבע הכפרי הפשוט והאותנטי. לאורח שבא לבקרו יש שיעור חשוב וכך גם לקוראים.
מה שתורם רבות להנאה ולשיכנוע זו מלאכת התרגום שאף היא חוזרת לשפה ארכאית ונדירה ומחקה בכך את החזרה של אלברט לעולם טבע קדום.פעלים נדירים כמו "משונץ", שם תואר "גלדני" או "רשת גליינית" שנשמעים הולמים ולא מלאכותיים בסיפור שלפנינו הם רק דוגמאות למלאכת המחשבת של המתרגמת. ממש קסום!
היי,
אכן סיפור די מוזר.. אבל התרגום משובח, תאורי המקום מפורטים ומכניסים אותנו לאווירה. שמתי לב לניגוד בין המקום המוזנח והארוחה העשירה, שגם האורח התמוגג ממנה. אך לא הבנתי מה זה באמת תורם לסיפור. נדבר על זה בהזדמנות.