אָניקה הבטיחה לתומס מתנה, אז הם יֵצאו יחד לארוחת-ערב בארבעה ביולי. כבר יותר משבעה חודשים לא נפגשו, עוד לפני רעידת-האדמה. המסעדה עם קירות הזכוכית שנשקפה אל מפרץ בִּסקַיין הייתה רעיון שלה. בעבר סעדו שם לא פעם, בזמנים שמחים יותר, ושניהם מצאו שהתאורה העמומה וספות העור אינן רק מזמינות, גם רומנטיות. שולחנות הקפה בסגנון ארגז שעליהם הגישו את האוכל היו תמיד צרה-צרורה, אך הנוף העוצר-נשימה של קו-הרקיע במיאמי-תחתית משך אותם הנה שוב ושוב. זה יהיה מקום טוב לצפות ממנו על מופע זיקוקי-הדינור של הארבעה ביולי, ולמרות הצפיפות הצפויה במסעדה, הפינה שבה ישבו תמיד תהיה מספיק שקטה כדי לשוחח.
אָניקה קנתה שמלה במיוחד לאירוע, שמלת-קוֹלָר שחורה באורך מיני שהתחככה בירכיה. כשהופיע, לא דמה תומס כלל לחתיך שאהבה פעם, לגבר שנמשכה אליו מהרגע שנפגשו, כשהגיעה למשרדו, משרד לתיווך דירות בדירת-גג הנשקפת אל מיאמי-תחתית, ושאלה אם תוכל לקשט את קירותיו בציורים של הלקוחות שלה, ובתמורה לכך יסייע במכירת התמונות לשוכרים, או לקונים או למעצבי הפנים של הדירות.
"אנ'לא בטוח," אמר, וגיחך, אף שהמזכירה הבלונדית ישבה לידה, מן הצד השני של שולחן הכתיבה, ורשמה הערות. "וגם, זה יהיה המון עבודה. תצטרכי להיות פה כל הזמן, להשגיח על התמונות. ועלי."
אז עדיין לא היה מוכּר במיאמי, גלות כפולה מפארק סְלוֹפּ בארה"ב ופּאקוֹט בהאיטי. בתקופה ההיא עשה שעות ארוכות בחדר-הכושר. כשהתקרב עכשיו אל השולחן, הוא נראה פחות חסון ויותר כחוש, וגם נמוך בכמה סנטימטרים.
הוא החליק מטה אל הספה וכרך את זרועותיו סביב צווארה. ריחו היה של אחד מהסוגים הרבים של מי-הגילוח שנהג להזליף לסירוגין, למרות שהמליצה שיתמיד בסוג אחד, שאז בכל פעם שהריח יגיע אל אפה, בכל מקום שתהיה, היא תחשוב עליו.
"אנשים לא זוכרים ריחות," אמרה לו, "רק אם הם קשורים למשהו או למישהו – "
היא התכוונה להגיד: משהו או מישהו שהם אוהבים. אך ידעה שלא תמיד זה נכון. אנשים גם מקשרים ריחות עם דברים שהם שונאים או מנסים לשכוח.
גם אחרי שאמר שלום, לא הרפה זמן רב מצווארה, עד שלא נותר לה אלא ללטף את גבו. היא טפחה לו קלות על אמצע עמוד-השדרה כמו שהייתה עושה מן הסתם לו בכה. בעבר נהג ללבוש ג'ינס של מעצבים וחולצת-טי כהה, אבל הפעם לבש חולצה לבנה עם שרוולים ארוכים ומכנסיים כהים פשוטים. באוזן ימין היה לו עגיל קטנטן של יהלום, שנראה כאילו היה שייך לתינוקת.
"זה חדש," אמרה והצביעה על העגיל.
"כמו הרבה דברים אחרים." הוא נחלץ מאחיזתה והידק את גבו אל הספה. הוא ישב זקוף, אולי זקוף מדי, כאילו נתפס במעשה משובה.
היא שחיזרה אחריו. עם הזמן ניאות לקנות מן הציורים של הלקוחות שלה כאילו היו מתנות לחנוכת ביתו. בכל פעם שקנה תמונה, פינקה אותו בארוחת-ערב במסעדה זו עצמה. ביטחונו העצמי, שחצנותו, כבשו אותה. כשפלרטט אתה בנוכחות נשים אחרות, אפילו נשים שעבדו במשרדו, היה נוהגו סקסי בעיניה. הוא היה מצודד, פוטוגני להפליא בראשו הקירח ועורו החום-אדמדם. היה לו קול רדיופוני, כאילו בכל פעם שפתח את פיו הפיק הודעה בשידור חי.
"אני מתפלאת שהחזרת לי צלצול הפעם," אמרה.
"זה חג, ואין לי מה לעשות," אמר.
"היו עוד חגים."
"כאלה שחשובים?"
"החג של היום חשוב לך?"
"אנחנו פה, לא?"
"הגעת בגלל שהבטחתי לך משהו."
"תמיד הבטחנו דברים זה לזה," אמר. "טוב, לא תמיד דברים."
הוא הביט סביבו בחדר, שהלך והתמלא. קולות התחזקו מלחישות לדיבור רגיל, ומעת לעת לצעקה אם ניסה מישהו לגבור על ההמולה. רבים מן הלקוחות הקבועים ניסו להשיג להם מושבים פנויים ליד חלונות הזכוכית, שהתנשאו גבוה מעל לגשר הפקוק של שדרת בְּריקל. היה נחוץ לא מעט שכנוע של המנהל ואזכור של הסכומים היפים שהוציאו בביקורים קודמים במקום כדי לזכות בשולחנם הרגיל.
"אני דווקא אוהב את הארבעה ביולי," אמר. "אבל אני בקושי זוכר מה עשינו בשנה שעברה."
"אני עשיתי פיקניק בבית והיא זכתה בזיקוקים בפארק בּייפרונט."
"וזאת הייתה טעות," אמר. "הזיקוקים נורא הפחידו את הבת שלי."
הוא מעולם לא הזכיר אותן בשמן – לא את אשתו ולא את בתו. כאילו רצה שיישארו מעורפלות, מופשטות, עמומות.
שבועות אחדים אחרי שנפגשו נודע לה שיש לו אישה ותינוקת. אחרי שמכר בית במיליוני דולרים לכוכב חדש בנבחרת הכדורסל "מיאמי היט", זכה בכתבת-פרופיל במוסף הכלכלי של "מיאמי טיימז". בגיל תשע עקר עם משפחתו לניו-יורק. אשתו הייתה בת למשפחה אמידה בהאיטי ובבגרותה עברה לחיות במיאמי. משפחתה הייתה בעסקי בנייה בהאיטי והוא שאף להיכנס שם לשוק. זיווג מושלם.
התצלום של שלושתם בעיתון – הוא, אשתו, בתו התינוקת – יושבים בסלון המפואר בדירת-הגג במיאמי, היה לה כמו צליפת-שוט. תִראו-תִראו. השילוש הקדוש. משפחת למופת. היותה בת-כלאיים לבנונית-האיטיאנית ניכר בגון-עורה החלוֹד ובמפל שערהּ העבות בסגנון קלאופטרה. בתם, כמעט בת שנה, הייתה דשנונית, ממש לחטוף ולאכול, זרועותיה השמנמנות כרוכות סביב צווארה המתוכשט של הרעיה.
עכשיו הגליש תומס את גופו אל קרבת גופה עד שלא נותר ביניהם אפילו סדק. כשהניח את ראשו על כתפה, שלחה יד אל ארנקה לצוד את הטלפון הנייד. כוונתה הייתה לטלפן לחברה שתבוא ותחלץ אותה כדי שלא תתפתה לחזור בה או להימלך בדעתה או לשוב אחרי הארוחה לנוהגים הנושנים. כשראה אותה שומטת חזרה את הטלפון אל ארנקה, אמר: "הייתי פעם ב'שוק הקריבי' בפּוֹר-או-פְּרַנס, וכל המשרתות דיברו בטלפון עם בעלות-הבית שלהן, ליתר דיוק עם המעסיקות שלהן. ואז הן עברו לדבר עם המשרתות שלהן עצמן ולהגיד להן מה לבשל לילדים ללאנץ'."
כשצמצמה את עיניה ונראתה מבולבלת, הוא הוסיף: "אחרי רעידת האדמה, לא שמעת על כל האנשים שנתקעו תחת הבתים ובתי-הספר ו'השוק הקריבי' וביקשו עזרה בטלפונים הניידים במשך שעות?"
"הטלפון היה אתך כשהבית קרס?" שאלה.
הוא הרים את ראשו מכתפה, ואָניקה הרגישה את משקלו הפחוּת בהרבה נסוג ממנה.
"לשם שינוי, לא," אמר. "ניסיתי להתרכז במשפחה. הלוואי שהטלפון היה אתי שם."
"אתה נראה טוב," אמרה כשסתם ולא פירש. בעצם שיקרה. פניו הכחושות היו מלאות חתכים וצלקות, ששימוש נכון במייקאפ היה מעלים.
המלצר הזוטר הגיע אל שולחנם עם קנקן מים, ואחריו המלצר עם סכו"ם ותפריט, אך האנשים האלה לא היו יותר מצללים, מרוחות-רפאים. דוּבר על מנות מיוחדות ועל הרשום בתפריט, אך דעתה הייתה מוסחת מדי. ממילא זכרה בעל-פה את התפריט.
"תיתן לנו רגע," אמר תומס כשנשאל מה ירצה לשתות.
"באותו מחיר יכולנו לאכול על הרצפה," אמר כמו שהיה אומר תמיד, בעודו טופח בכפות ידיו על שולחן-הקפה הארגזי.
בשובו של המלצר הזמין תומס פּינו נוואר צ'יליאני כמו תמיד, זה שיש לו טעם פלפלי וארומה של אדמה. המשקה האהוב על שניהם. גם הזמין כמה חסילונים ולביבות סרטנים.
"את עוד עובדת?" שאל כשהמלצר פנה משם. "עוד מוכרת הרבה תמונות?"
"איבדתי את הלקוח הכי טוב שלי. זוכר?" אמרה.
"נכון. אותי," אמר וטפח על שכמו.
"אני עובדת עם כמה מעצבי-פנים," אמרה. "ירידה בהכנסות, אבל גם מציירת קצת בעצמי, רישומי עיפרון פשוטים."
היא ידעה שהוא עושה מאמצים גדולים להדביק את הפער. היא רצתה לספר לו שהיא עדיין גרה באותו בית משותף לא רחוק משם, שבו נהג לבקר אותה, שחדר השינה עדיין קטן, ושהמרפסת, המלאה במבחר כיסאות-הפָּטיו הצבעוניים, עדיין נשקפת אל "מתלול מק'ארתור" ואל "מפרץ בּיסקיין". היא רצתה לספר שהיא עדיין מלמדת "מבוא לתולדות האמנות" במכללת "מיאמי דייד" פעמיים בשבוע, וכי מה שהיא מציירת עכשיו, מתוך תצלומים, על גיליונות בגודל של מחברת, הוא סדרות של ציפורים. במיוחד חביבים עליה יונקי-הדבש, הציפורים היחידות שיודעות לעוף אחורנית. היא גם מציירת המון נקרים מפוספסי-גחון, כמו אלה שנוצותיהם התגלו קבורות בתוך ענבר בן עשרים וחמישה מיליוני שנים ברפובליקה הדומיניקנית.
המלצר חזר עם היין, ותומס עשה הצגה של רחרוח וטעימה. הוא הקיש את כוסו המלאה בכוסה ואמר ""Santé.
"לימים טובים יותר." היא לגמה לגימה, ואז הניחה מידה את הכוס.
הגיעו המתאבנים, והמשיכו להגיע, ושניהם הביטו בהם בלי חמדה. היא תהתה איך יהיה לשכב עם הגרסה החדשה הזאת שלו, עם האיש שאיבד את רגלו השמאלית מן הברך ומטה, למרות שאי-אפשר היה להבחין איזו מן הרגליים מצוידת בתותבת. רצתה להאמין שבלי קושי יוכלו להמשיך את הדברים מהמקום שבו הניחו אותם, שהכמיהה שהרגישה פעם אל גופו החזק, גם אם מפונק, שהרעב, עודם כשהיו. אלא שלא הייתה בטוחה. אפשר היה להבחין כי ביטחונו התערער קצת. אך אולי אובדן הביטחון קשור פחות לרגל ויותר לכל מה ולכל מי שאיבד. היא רצתה לראות, להתנסות בחלק החסר של גופו, ברגל ההיא, כמו פעם, כשעדיין צעד אל המיטה וממנה, או כשהייתה כרוכה בחוזקה סביב גופה. היא חשבה שבכל רגע יש סיכוי שהוא יתכופף, יפשיל את המכנס ויציג לפניה את התותבת. במקום זה הוא תפס בלביבת-סרטנים מתוך צלחת קטנה ותחב אותה אל פיו. הוא לעס בנחת בעוד היא מתבוננת בפניו, הפנים שהיו עכשיו דייסתיות וקשישות יותר.
"היית בהאיטי מאז…," שאלה.
תחילה לא השיב ונראה שהוא מנסה לדחוס את מילותיו במורד לועו, ובו-בזמן תפס לביבת-סרטנים נוספת והדיח אותה מטה עם כוס שלמה של יין.
"אין מצב," אמר לבסוף ולא הרחיב, אחרי שפיו התרוקן גם הוא.
באחר-הצהריים שבו התרחשה רעידת-האדמה היא לימדה במכללת "מיאמי דייד". אותו סמסטר התיידדה עם כמה מתלמידיה והם הזמינו אותה לארוחת ערב מטעם איגוד הסטודנטים של האיטי. לחלק הבידורי של הערב הוזמן זמר פופולרי מהאיטי, רוֹרוֹ שמו.
בצאתה מן הכיתה שקלה להתחמק מהארוחה. ואז התחיל הטלפון שלה לצלצל. בעוד כל האנשים היקרים לה שחיים הרחק ממנה – הוריה בברוקלין, וקרובי-משפחה אחרים בפריז, בסנטו דומינגו ובמונטריאול – לא היו מקור דאגה, ותומס בחופשת ראש שנה ממושכת עם אשתו ובתו בהאיטי ואינו עונה בטלפון, היא החליטה בכל זאת להשתתף בארוחת הערב של הסטודנטים. הזדמנות טובה לבלות עם אחרים, הרהרה. עדיין לא הגיעו דיווחים מפורטים.
אולם האירועים של המכללה היה מלא מפה לפה. בכניסתה ישבו מאות סטודנטים ואנשי סגל במעגל גדול במה שנועד לשמש רחבת הריקודים. הזמר רוֹרוֹ, הדבר הקרוב ביותר בטווח העין למנהיג רוחני, עמד באמצע המעגל. אף שהתנוסס מעל כולם, היה לו מראה אבוד, נדהם, ידיו היו שלובות ופניו קמוטות. נשיאת איגוד הסטודנטים, אישה צעירה ומודאגת, ניגשה אל רוֹרוֹ. בקול מתייפח ביקשה ממנו להמשיך בטקס.
הלוואי שטקסים היו מסוגלים לרפא בן רגע, הרהר אָניקה. בעודה ממתינה לשלב הבא בפעילותו של רוֹרוֹ, המשיכה בלי הרף לבדוק את עמודי הרשתות החברתיות של תומס ואשתו ובאמצעותם את אלה של חבריו וחברי-חבריו. לא היו עדכונים, רק זרם של הבעות עניין ודאגה.
כעבור שבוע, כשנפתח מחדש הסניף של משרד הנדל"ן במיאמי על ידי עמיתיו, סיפרה לה העוזרת שלו על מותן של בתו ואשתו ועל קטיעת רגל שמאל שלו ממפרק-הברך. אף שחזר לארה"ב, איש לא ידע היכן הוא. הנייד שלו היה מנותק. אל משרדו חזר רק לפני כמה ימים, ואז סוף-סוף ענה לה בטלפון.
כשניגש אליהם המלצר פעם נוספת, הזמין תומס עוד מנות ולא הפסיק לאכול, חתיכות קטנות שאסף מן הצלחת בידיים – כיסוני אֶמפַּנַדָה, כנפי-עוף מטוגנות. היא הייתה עצבנית מכדי לאכול, אבל לא נראה שהוא משגיח בכך.
"אני מת על אקרה [אקרה – שורש-צמח הוואִי שמכינים ממנו טוגנים]," אמר. אולי נזכר בלביבות המלאנגה המטוגנות [מלאנגה – פקעת-צמח שמכינים ממנה לביבות] שנהגה להכין לו.
היה צפוי שתגיד "אני יכולה להכין לך," אך לא אמרה. כמו שלא רצתה להיכנע לתשוקתה להזמין אותו הביתה. ובכלל, מי מבטיח לה שהוא מעוניין? חודשים לקח לו לענות לה על הטלפונים.
"התגעגעתי לאוכל הזה," אמר.
"פעם נורא הקפדת על דיאטה," אמרה.
"הקפדתי על דברים מסוימים ולא הקפדתי על אחרים," אמר. "וחוץ מזה, את שרצית לבוא הנה. לא פעם אכלנו פה דברים כאלה. לא רק סלטים."
"לא הכול בפעם אחת," אמרה.
"את לא אוכלת." סוף-סוף הוא שם לב. "תשתי עוד. אז תהיי יותר שמחה."
"אני לא בדיוק עסוקה כרגע בלהיות שמחה," אמרה.
"את חייבת," אמר לה. "זה לא מה שהזיקוקים אומרים לנו? שלאמריקאים יש זכות לשמוח וכל זה?"
היא התחילה לצייר ציפורים בנות מיליון שנה כי לא ידעה לרשום או לצייר מה שבאמת רצתה – רעידות אדמה. הרישומים שלה נועדו להיות סקיצות לציורים, אלא שלא הרחיקה מעבר לכך. כשמציירים רעידת-אדמה, צריך לצייר מפלצות-עפר בולעות את האדמה? הריסות של בתים? גופות מדממות, חסרות-חיים? חפצים אישיים אקראיים – חולצות-טי, שמלות, נעליים, מסרקים, מברשות-שיניים – פזורים בין החורבות? צריכים לצייר בתי-קברות, מצבות ואבֵלים נסערים שופכים דמעות? לצייר צלבים, פרחים נבולים מכוסים אבק, ואולי פרחים אדומים רוטטים לאות תקווה? מוסיפים כתובות על בד-הציור למקרה שמישהו יחמיץ את המשמעות? או מציירים את המאהב שלך, את אשתו המתה והתינוקת שלהם המתה? תמונה בנלית, חיקוי צילומי של המציאות, שמבוססת על דימוי מקוון, משהו נאמן כל-כך למקור שאפשר בקלות לזהות בין השניים, אלא שבסקיצות שלך בגדי-המעצבים שלהם מתחלפים בנוצות, וחוץ מהפנים והרגליים הם הופכים לציפורים.
עכשיו היא גם יכולה לצייר גבר שמפטם את הפרצוף שלו בעודו מתחרט שהגיע בכלל לארוחת ערב שהצליח לדחות מעליו זמן רב.
"איפה היית כל הזמן הזה?" שאלה לבסוף, בטרם יקום אחד משניהם במהלך הערב וינוס על נפשו. "אמרת שתספר לי הערב."
בשיחת הטלפון הראשונה לפני ימים אחדים אמר לה כי תוכל לשאול אותו מה שתרצה בארוחת-הערב. הוא הדף מעליו את האוכל, גיחך בעצבנות ואמר, "שיקום גופני, אני עוד הולך לשם. גם בית משוגעים. הייתי מאושפז."
"בבית חולים פסיכיאטרי?"
"בּוּל." הוא הניף את זרועותיו באוויר והריע בסרקזם.
"מצטערת," אמרה. "לא ידעתי."
היא הושיטה יד אל גבו. הוא נרתע.
"לא היית אמורה לדעת," אמר. "אף אחד לא היה אמור לדעת."
כשהעוזרת שלו אמרה לה שהוא עובר טיפול איפֹשהו ואינו רוצה לדבר עם אף אחד, היא חשבה על הרגל הקטועה, על התותבת, לא על שום דבר אחר. היא לא הביאה בחשבון את הצד הנפשי, שהוא יהיה כל כך שבור שיזדקק גם לסוג העזרה הזאת.
"כמה בחורים שהכרתי בפּוֹר-או-פְּרָנס," אמר והושיט יד שוב אל האוכל, "מצאו את הגופות שלהם מרוסקות עם אלה של הפילגשים שלהם בחדרי מלון. איך זה היה נראה כשאשתי והילדה שלי נשלפות בחתיכות מתחת לבית של ההורים שלה, ואני יוצא משם בחיים וממשיך את הדבר הזה אתך?"
אז זאת העסקה שהוא עשה בשעות ההמתנה, אמר לה, בזמן שהאלים, איזה שיהיו, שומעים את הנשימות שלהן על ידו הולכות ונחלשות. וכשהגיע הלילה, ורעידות-המשנה המשיכו, וכשאשתו ובתו השתתקו באפלה, הוא נשבע שאם הן יצאו מזה בחיים והוא לא ימות, הוא לא ידבר יותר עם אָניקה.
היא נטלה והרימה את כוס היין וניסתה לצייר בדמיון גרסת רפאים אפלולית של מה שסיפר לה: רגלו המתרסקת תחת אחת מקורות הבית, אשתו ובתו תחילה זועקות לעזרה, ואז מאבדות דם, כוח, תקווה, ואחר-כך נשימה. ואז ראתה את האנשים שחפרו לחלץ את השלושה ומצאו בחיים רק אותו. בקושי חי, כמו שאמרה לה העוזרת שלו.
"אז איך זה היה נראה אם אחרי כל זה הייתי ממשיך לשכב אתך?" אמר שוב.
"איך זה היה נראה?" אמרה ואז חדלה. הוא חושב שהפרשייה ביניהם הייתה אי-פעם אהבה מוסרית? אחרת איך תוכל להסביר את מדקרת ההנאה שחשה בו-ברגע שנודע לה על מותן של אשתו ובתו? זאת הייתה עליצות? או אולי גרסה אחרת של החלום שטיפחה כמעט שנה על אשתו ובתו הנעלמות להן ועליה התופסת את מקומן?
"אף פעם לא חשבתי לעזוב אותן בשבילך," אמר, כמו נענֶה להרהוריה. הוא הפנה את פניו אל המתלול, אל מגדלי הזכוכית וגורדי השחקים, שהשתקפותם, ככל שהתעבתה החשכה, יצרה על המים עיר תאומה. "ולא היית היחידה," הוסיף, בקול שהצטנן והלך. "את בטח יודעת שהיו נשים אחרות."
היא ניסתה לדבר, אבל קולה נסדק, והצליל גלש חזרה אל גרונה. חוץ מהצורך שיָקום וילך, הרגישה בעיקר בושה. הוא היה ישיר, לפעמים ברוטלי, ועם זאת גם ידע להיות עדין, הזכירה עכשיו לעצמה. זכרה איך היה מתרוצץ בדירתה וקופץ בחופזה אל בגדיו כשבעצם רצה להישאר.
"עוד חמש דקות," היה אומר ומחליק תחת השמיכה במיטתה, חמש דקות שהפכו לא פעם לחמש שעות, שככל שחלף הזמן הצריכו שקרים גדולים יותר להסביר לאשתו את היעדרו. במהלך הרגעים הללו הרגישה ששום-דבר אמיתי לא יצמח מהבגידה שלהם, שרק הלכה והסתבכה בגלל שרצתה תינוק. גם הוא רוצה, הייתה אומרת לעצמה, כי למרות מאמציו הלא-משכנעים לנקוט זהירות היא בכל זאת הרתה.
"יש עוד משהו שאת רוצה לדעת?" שאל.
יש משהו שהוא רוצה לדעת? תהתה בינה לבינה.
הוא התנועע באי-נחת, מחכך את כפותיו. הוא נראה עצבני, אפילו כועס. החילוף הפתאומי של מצב-רוחו הפחיד אותה. אולי עדיין לא השתקם נפשית. או לא היה בשל לספר לה מה שסיפר. אולי זאת הסיבה שלא מיהר להיפגש.
"בבקשה אל תשאלי אם אהבתי אותה," אמר. "כי לא תאהבי את התשובה שלי."
"בטח שאהבת אותה," אמרה.
"אז מה עשיתי אתך?"
"אני מתארת לעצמי שגם אהבת אותי. איך מישהו יכול לא לאהוב אותי?" אמרה, מנסה להקניט אותו אפילו עכשיו, קצת צוחקת על עצמה.
אבל הרבה גברים אחרים לא אהבו אותה, וגם היא לא אהבה אותם. זה היה בזבוז זמן, טרחה לבטלה. תשוקתם לקביעות הבריחה אותה. ברגע שרצו לחיות אתה, לגור יחד, עניינה בהם פג. חוץ מאשר הפעם, עם הגבר הזה, אתו. עניינה לא פג.
בלילה של רעידת-האדמה, באולם של המכללה, שאל רוֹרוֹ הזמר אם למישהו בקהל יש במקרה חבל. לא היה, וכמה גברים קמו והציעו את עניבותיהם ונשים אחדות הציעו צעיפים. רוֹרוֹ ביקש שיעזרו לו בקשירתם יחד של כמה עניבות וצעיפים עד שנתקבל מעגל של בד בגודל שולחן במרכז החדר.
"לפנינו מוקד רעידת-האדמה," אמר רוֹרוֹ. "ואנחנו הולכים למלא אותו באהבה שלנו."
זה לא מה שרצתה בדיוק, או הזדקקה לו. וכמעט כולם נראו מאוכזבים כמוה שרוֹרוֹ לא הציע להם טקס יותר משמעותי, עם תפילות יותר מיוחדות וייחודיות, עם מזמורים וקטעי תהילים, או נעימות מרגיעות לשירה בציבור. ציפו ממנו למופע ספונטני של Porta fidei, של שער בר-חלוף לאמונה, של מקלט לא צפוי. הייצוג של מוקד רעידת-האדמה בעזרת עניבות וצעיפים נראה לה נדוש, נבוב וכוזב. סוג אחר של כומר, קַנטוֹר, או כוהן-דת, ואפילו איש מן השורה היו מבצעים טקס שונה, אך רעיון היסוד היה אחד: לנסות בכוח הרצון והתשוקה להשפיע על משהו שאינו בר-השפעה.
אחד הסטודנטים יצא וחזר עם בקבוק רום, שפך את תוכנו אל מרכז המעגל, ורוֹרוֹ עודד את הקהל לדקלם חזור ושנֹה: Pou sa n pa wè yo.
אָניקה הצטרפה לשאר, הוגה את המילים בלי שרצתה בכך בעצם, "למי שאיננו רואים. למי שאינם פה."
המסעדה התמלאה עוד, ופחתו ביקוריו של המלצר אצל שולחנם. שניהם התמסרו עכשיו לשתייה וזנחו את האכילה. בקבוק היין התרוקן.
לפי מה שסיפרה העוזרת שלו, היה לשכנים של מחותניו ארון של משקאות חריפים שלא ניזוק איכשהו ברעידת-האדמה. את כל מה שהיה ברשותם הביאו לבית-החולים-שדה שבו קטעו את רגלו ממפרק הברך. הוא הגיח אל תוכו בקבוק שלם של ויסקי בן שלושים שנה לפני שמנתח, חברו, כרת את רגל שמאל שלו המרוסקת. מצב הרגל היה נואש, גם לא הייתה שהות להטיס אותו, או להחיש אותו לבית חולים מחוץ לגבולות המדינה ל ניתוח סטרילי יותר.
"כשטלפנת אמרת שיש לך מתנה בשבילי." הוא חזר להביט בה, ועיניו החלו להיראות מוכרות יותר, מלאות היתול ותשוקה. הוא התנהג כאילו מה שאמר קודם, שמעולם לא התכוון לעזוב את אשתו, וגם שהוא מבלה עם נשים אחרות, איננו נחשב. הוא פשט את ידיו לעברה, לכאורה הוא ממתין שתשלוף את המתנה. ידיו הוסיפו להידלדל בלי שהגיבה עד שמשך אותן חזרה ותקע בכיסיו.
בעבר, כשבילתה במסעדה הזאת עמו, הצטערה שלא פגשה בו לפני שפגש את אשתו. אלא שאז היא הייתה אשתו, והוא היה בוגד בה, ולא רק עם אישה אחת כמו שסיפר, עם כמה וכמה נשים. ועם זאת לא האמינה שהיו עוד נשים חוץ ממנה ומאשתו. אם כך היה, הוא לא היה מספר כפי שסיפר, בחצי פה.
"למה רצית לפגוש אותי?" שאל עכשיו.
מה שרצתה הוא לצוּר איזו תשובה שתישמע מתקבלת על הדעת. "רציתי לתת לך מתנה, גם רציתי לספר לך על התינוק שלנו שלא קרה, על תינוק-הרפאים שלנו. חשבתי שאם אפגוש אותך, יתברר לי שאף אחד לא שווה ששני אנשים ימותו תמורתו."
המתנה הייתה בדירתה. קודם דימתה לה מצב שבו תבקש ממנו לחכות למטה במכוניתו והיא תביא לו את המתנה מלמעלה ואז ייפרדו. היא לא רצתה לראות את תגובתו למתנה. היא לא רצתה שיגיד לה דברים על המתנה.היא לא רצתה לדעת אם ישמור אותה לעצמו או ייפטר ממנה.
"רציתי לפגוש אותך כי חשבתי שאנחנו צריכים להיפרד פנים-אל-פנים," אמרה.
"זה נגמר כשהן מתו," אמר. "בטח ידעת. לא היינו צריכים להיפגש בשביל זה."
הוא היטה את ראשו אחורנית כאחד שממתין שישחטו אותו, ואז הניח את כפו על קדמת הצוואר כמתגונן. לפגוש אותה, ידעה, היה זעזוע נוסף. היא הייתה אחת מהעבֵרות הרבות שיתקשה למחול לעצמו. כך אפילו הרגישה לפני כמה חודשים שצלצלה אליו שוב ושוב גם כדי להביע את תנחומיה וגם לספר על התינוק, אבל הוא לא ענה.
יחסית להפלה באשר היא, זה לא היה הרסני. ערב אחד כשחזרה מן ההוראה חשה עייפות ונרדמה, ממש עם השקיעה מעל המפרץ. כעבור כמה שעות התעוררה עם כיווצים כה עזים באגן-הירכיים כאילו פטיש הולם בה לעבר הגב. היא התחילה לנזול, ואז באו קרישי-דם ואחר כך דימום מלא. בחצות הגיעה במכוניתה אל חדר-מיון לא רחוק, וכעבור שעות אחדות אמרו לה כי עברה הפלה "מלאכותית".
"למה מלאכותית?" שאלה את המתמחה הצעיר התשוש-למראה.
"זה מונח מקצועי," אמר לה. "בוצעה הרחבה של צוואר-הרחם והעובר היה בלי דופק. תוצאה אחרת הייתה בלתי אפשרית."
מופע זיקוקי-הדינור של הארבעה ביולי עמד להתחיל. כמה מהלקוחות הקבועים עשו את דרכם אל קיר הזכוכית. אחרים ניגשו אל טרקלין הגג. היא הושיטה יד לעזור לו לקום. הוא התרומם מהר משציפתה. הוא הדף הצידה את השולחן הארגזי, ופסע לפניה. בהגיעו אל הקיר הוא העמיד משולש בעזרת גבו, קיר הבטון והזגוגית. ואז הצטודד ואפשר לה להחליק בין זרועותיו, אפילו שיותר ויותר אנשים התקהלו פנימה.
הזיקוקים התחילו בנפץ יחיד של כוכב אדום, שהתפקע לשובל של פסים אדומים, לבנים וכחולים. ברכיו נרכסו כנגד ברכיה. גופו נדרך. הוא כרך את זרועותיו על מותניה, לא כדי לחבק אותה אלא להחזיק מעמד. גופו רעד. שפתיו הרוטטות התחככו באוזנה. הוא אמר משהו שהתקשתה להבין. ואז דחק מטה בכתפה בשתי ידיים וסובב אותה אליו.
"האדמה זזה," צעק באוזנה.
פניו הזיעו, נשימתו הסתחררה. גם הבניין, הרגישה, הרעיש ככל שגבר שאון הזיקוקים והם השתכללו. היא חששה פן זגוגית החלון לא תחזיק מעמד, והיא צפויה ליפול כמה וכמה קומות אל המפרץ, היא והוא ועוד אנשים.
"אני חייב לצאת מפה," צרו שפתיו את המילים. בטח צעק, אך המילים היו לכודות בפיו.
"בוא נלך חזרה," אמרה לו.
היא אחזה בשתי ידיו והם התרחקו מן המקום. האנשים שעמדו בקרבתם הרגישו כי משהו אינו כשורה ופינו להם מקום כדי שיעברו הלאה. הוא לא הרפה מידיה כל זמן שהוליכה אותו אל שולחנם.
היא אותתה לאחד המלצרים שיזדרז ויביא להם מים, והוא חזר עם קנקן זכוכית. תומס ניסה להאט את נשימתו בכך ששאף עמוקות דרך האף ואז נשף דרך פיו. היה ברור כי אין זו הפעם הראשונה.
כשמזגה לו מקנקן המים אל הכוס, הוא עצר את נשימתו די והותר כדי שתהיה לו שהות להגיד, "אם המסעדה הייתה בהאיטי, הייתי שופך לי מים על הראש."
"למה בהאיטי?" שאלה.
"בני עמי היו מבינים."
"מי אמר שאי אפשר לעשות את זה פה?" שאלה.
היא הביטה בקנקן ובכוס המלאה לפניו ואמרה, "קדימה."
"ברצינות?"
הוא הרים את הכוס ואז שפך את המים לאט-לאט על ראשו הקירח. בעת שזלגו על לחייו ניסה ללכוד קצת מים לפני שיזדחלו במורד סנטרו ואל קדמת חולצתו.
"עכשיו תורך," אמר ולא ניסה לנגב את המים.
"השתגעת?" שאלה.
"כנראה." הוא נדנד את הקנקן מעל ראשה ממתין שתגיד לו האם לשפוך או לא. מופע הזיקוקים הסתיים וכמה מן הלקוחות נפנו עכשיו חזרה למקומם.
"אם אתה רוצה לעשות, תעשה," אמרה.
המים היו קרים כקרח על שערה, ושיטחו אותו. טפטפו במורד כתפה החשופה, מבעד לחזייה ועד לבטנה.
"או.קיי. אתה יכול להפסיק," אמרה ומחתה את פניה בכפותיה. עד שהניח אותו מידיו, כבר היה הקנקן ריק.
כשישבה שם, שמלתה החדשה ספוגה מים, תיעבה את עצמה על השמחה שקפצה עליה. מפגן-ראווה הם העמידו שם, וכמה מן הלקוחות צפו בהם, קצתם בקנאה על שמחת החיים הגלויה, אחרים בעקימת-פה. בינה לבינה אמרה כי כעת הוא זקוק לה בצורה אחרת מאשר פעם: להגן עליו מקולות רמים ובניינים מתנודדים, לשמור אותו הרחק מבית-המשוגעים, כמו שקרא למקום. אבל גם זה היה תירוץ קלוש. עכשיו, כמו פעם, היא הייתה כאן כי רצתה להיות. ואולי הם אינם ראויים שניהם לרגעים כמו אלה, אבל היא רצתה עוד ועוד מהם.
המלצר ניגש והושיט להם כמה מפיות בד נוספות.
"אני מצטער שירדתי שם מהפסים," פניו הקדירו שוב, גם אם פחות ממה שהיה בעת שנמלט מן הזיקוקים. "הרגשתי כמו קֵידִיאן בפארק בֵּיפרוֹנט בשנה שעברה."
קֵידִיאן היה שם בתו. לאשתו קראו דינה. זו הפעם הראשונה שהזכיר את בתו בפניה בשמה.
"הראש שלי ממש מתפוצץ," אמר.
"קודם לא היה לי שום מושג מה אני הולכת לעשות אתך," אמרה.
המלצר חזר עם החשבון. תומס התעקש לשלם והוסיף תשר שמן.
"אז מה תעשי אתי עכשיו?" שאל.
מרחק שלושה גושי בניינים הם הלכו ברגל אל דירתה, וכל אותה עת עדיין טפטפו מהם מים. הרחובות שקקו קהל של אחרי הזיקוקים, שנוסף על צעידתו, שהייתה עכשיו אטית יותר, האריך כפליים את משך ההליכה.
ההליכה אל דירתה הרגיעה אותו כמדומה, אף כשהביט סביבו בסלון הצפוף, במדפי הספרים הגדושים, בספה האפורה הישנה, בשֶזלוֹנג ובזוג המנורות העומדות בסגנון כפרי.
"תרצה לשתות משהו?" שאלה.
"לא מים," אמר.
באיזו פינה במטבח היה לה בקבוק של פּינוֹ נוּוָאר צ'יליאני מפגישתם האחרונה. כל כך נהנה אז מן היין ששכנע את המלצרית למכור לו בקבוק סגור. את הבקבוק השאירה בחדרה לפגישה בעתיד שמעולם לא התקיימה.
כמעט הוציאה את הבקבוק כשאמר לה, "לא משנה. אני חושב שגמרתי להיום עם משקאות." ואז התחיל להתפשט. הוא פתח את הכפתורים ואז התקלף מחולצתו הרטובה, ואחריה מהגופייה הלבנה ששמט לרצפה. הוא התיר את החגורה והניח למכנסיו שיגלשו עד קרסוליו.
"אפשר לזרוק אותם למייבש," אמרה כשרכנה לאסוף את הבגדים.
"אין צורך." הוא נשמע כל כך בטוח, שחזרה והניחה אותם מידה.
כעת, כשאין עליו אלא תחתוני בוקסר וכשמכנסיו לרגליו, התכופף והתיישב על רצפת- השטיח. כל גופו היה מצולק, הבחינה, שסעים, שקעים, קפלים, קלואידים [רקמות צלקתיות גבשושיות], וגם טלאים של עור על גבו, בטנו וירכיו, במקומות שבהם נחבל, נשרט ונדקר, או איבד שכבות עור. ממקומו על הרצפה הרים תחילה את רגלו מן המכנסיים ואז את הרגל התותבת.
התותבת נראתה כמעט זהה לרגל השנייה, פני-השטח הכהים דמו לעור-גוף. הוא סובב מה שנראה לה כמו תבנית של סיליקון, פיתל אותה קדימה ואחורנית ואז שלף אותה מן הברך. התבנית נחלצה בקול נפיחה, בצליל של "כוסות רוח". מתחת היה כדור תפוח של עור כהה עם רצועה של הצטלקות שנראה כי נוצרה בעזרת כליבות.
"רצית לראות," אמר לה. "היה ברור."
לא כך היא ציפתה לראות. היא השתפלה מטה והתיישבה לצדו, הרגל הקטועה פשוט מונחת על השטיח ביניהם. שוב שמעה את נשימתו מסתחררת; כנראה הפעם ממבוכה או מרחמים עצמיים.
"אפשר לגעת?" שאלה.
הוא לא ענה, והיא הושיטה יד וטפפה בעדינות על הקצה המעוגל, ואז העבירה את כפה על העור המחורץ, מקומה של עצם הברך. במקומות מסוימים הייתה הגבשושית חלקלקה כמו זכוכית ובאחרים בצקית כמו לחם חמים. היא חששה לגעת בסימני התפרים כי העור הבהיר יותר המציץ ביניהם שיווה לשאר הרגל רושם של מקום שלא החלים עדיין.
"ראית מספיק?" שאל.
הוא לא חיכה עד שתענה, אלא הסיט את ידה, תפס בתותבת, דחף, כך נראה לה, את הרגל החסרה פנימה, והקפיץ אותה בזריזות למקומה. ואז לבש את בגדיו הרטובים, לאט ממה שפשט אותם. תחילה המכנסיים, אחר כך הגופייה ואז החולצה.
כשגמר להתלבש, נתמך בקיר והתרומם. גם היא התרוממה.
איך העזה לחשוב כי מתנתה הדלה תעמיד איזו נחמה לכל זה? סקיצה קטנה ממוסגרת בצבעי-עיפרון של אשתו ובתו בצורת ציפורים, ציפורים במנוחה, אפילו לא במעוף, ציפורים עם פנים ורגליים של בני-אדם, רישום חי של מודלים מתים. על רקע חלוֹד ואדום ציירה את אשתו כיונק-דבש עם זנב ארגמן ססגוני וכנפיים בירוק-בַּרֶקֶת; את בתו ציירה כיונק-דבש עם צוואר אדום וגוף זהוב.
הצרור היה מונח על שולחן קטן ליד הספה. היא ניגשה והרימה אותו ואז הגישה לו. כשקילף את נייר העטיפה החום הפשוט, אמרה בלבה שאפשר לחשוב כי יועד לפולחן-אבות. הוא הציץ מטה, ואחר צידד את ראשו כאינו מאמין. ואז, כשקלט, נשמטו לסתותיו.
"מה זה?" שאל.
"הבעת חרטה," אמרה.
אותו רגע תפסה כי לא רק הענקת הציור, גם עצם העובדה שציירה, רק הביכו אותו. לא כך הייתה כוונתה. היא רצתה להעמיד זיכרון לאשתו ובתו. אבל הקדימה מדי.
הוא הושיט את ידיו ומשך אותה קרוב יותר כדי שיוכלו שניהם לצפות ברישום מאותה הזווית.
"ברור לך שזה מטורלל לגמרי?" אמר.
היא הוכרחה להודות שגם הכוונה וגם הביצוע היו טירוף גמור. אולי הוא אינו היחיד שזקוק לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. היא הביטה בצדודיתו ונדמה היה לה שהוא מנסה בכל הכוח לכבוש פרץ צחוק.
"אם את רוצה לעשות משהו בשבילי, תציירי לי תמונה שבה הן נראות מבוגרות יותר," אמר אחרי שנרגע לגמרי. "כמו כשילדים הלכו לאיבוד לפני שנים רבות והמשטרה מפרסמת תיאורים שלהם בתור מבוגרים יותר."
הוא דיבר על נושאים כמו שיפוץ תמונות, התקדמות גיל. את יום הלימודים האחרון במכללת "מיאמי דייד" הקדישה לדיון במסלולים מקצועיים אפשריים לבוגרי המגמה לאמנות כמו זיהוי פלילי וסקיצות באולם בית הדין. אף שמעולם לא עסקה בכך, הראתה לו פעם איך היא מסוגלת לצייר כל אדם גם בהווה וגם בגילים מבוגרים יותר בלי להביט אפילו בנייר-הציור. כמעט אמרה לו שהוא יכול להשיג לו תוכנה שתבצע מה שהוא רוצה לראות – הוא יכול להעלות תמונות על המחשב ולהוסיף כמה שנים שהוא רוצה. אבל אז חשבה כמה מרגיע יהיה להוסיף שנים לבתו, לסלק את השמנמנות התינוקית, לחדד את קו-הלסת, להאריך את הצוואר, למתוח את כל גופה כדי להגביה אותה, ואחר-כך להעניק לה ניצנים של שדיים. ואז לקדם את אשתו בכמה וכמה שנים. להוסיף קווצות אפורות לשערה, קמטוטים בצדי העיניים, לעגל את כתפיה ולהשמין את מותניה.
"את לא חייבת לעשות את זה עכשיו," אמר, עיניו עדיין נעוצות בפרצופי הציפורים. "אני אבקש אולי עוד שנה-שנתיים. אולי אפילו יותר מאוחר."
זה האופן שבו הוא אומר לה שאולי יהיו בקשר עוד שנתיים-שלוש?
"אני חייב ללכת," אמר והושיט לה את התמונה. "תודה על הערב."
היא החזירה את הסקיצה לשולחן הקטן ששם הייתה מונחת מאז שעטפה אותה אחר-הצהריים, ואז ליוותה אותו אל הדלת. היא פתחה אותה בשבילו והוסיפה להחזיק בידית כשעמד לצאת. לפני שחצה את הסף שאלה, "אשתך ידעה עלי?"
הוא הסתובב והביט בפניה ואז הנהן.
"סיפרת לה?"
"היא ראתה אותנו," אמר. "במסעדה בפעם האחרונה ההיא. היא תיארה לעצמה שאני מסתובב שם הרבה. היא באה לבדוק."
רובד נוסף של בושה מילא אותה. גם הרשים אותה שאשתו לא התייצבה מולם ולא הקימה שערורייה.
"הנסיעה להאיטי הייתה בשביל להסדיר אתה את העניינים," אמר. "התכוונּו לעבוד על היחסים שלנו מוקפים במשפחה. תמיד הרגשנו קרובים יותר כשהמשפחה מסביב."
"ליישב את העניינים עם דינה?" אמרה.
שמה של דינה בפיה טלטל אותו, לכאורה הוא אינו מודע לכך שאָניקה יודעת אותו.
כמעט סיפרה לו אותו רגע על התינוק שלהם, אך נמלכה בדעתה. בכך תוסיף יגון על יגונו, עוד אבדה. או אולי דווקא ירווח לו שהוא אינו עומד שוב להיות אבא, להיות קשור לאישה אחרת באמצעות ילד.
הוא הפנה אליה את גבו, ובצוואר מעוקל, כמו קד קידה, התרחק במסדרון. על אי-האיזון הקל באשמת התותבת חיפה בנתירה מוטעמת מדי בכיוון השני, ששיוותה לו מין יציבה רעועה שלא השגיחה בה קודם כשניגש אליה במסעדה. היא עקבה אחריו בעיניה מתנודד אל תוך המעלית ותהתה בלבה איך הוא מסתדר לבד, אך כבר הזכירה לעצמה שהוא חי בלעדיה לא מעט חודשים.
אחרי שדלתות המעלית נסגרו, וגם נסתתמה האפשרות שיחזור, היא שבה ונכנסה אל דירתה. היא חיפשה ומצאה את בקבוק הפִּינוֹ-נוּואר באחד מארונות המטבח ולקחה אותו אל המרפסת, אותו ואת הסקיצה.
את הסקיצה של קֵידִיאן ודינה בגִרסות שונות של ציפורים הניחה לידה על אחד מכיסאות הפטיו, וכך, יושבת צד בצד אתן, השקיפה על המתלול ועל הטור הארוך של המכוניות המתקדם עליו לאטו, מכוניות עם זוגות ועם משפחות שחזרו מברביקיו וממופעים של זיקוקי-דינור.
"שתיכן צריכות להשגיח אחת על השנייה," היא אמרה אל הרישום.
היא רצתה שישגיחו גם על התינוק שלה. גם התינוק שלה לא יזדקן. התינוק שלה גם לעולם לא יהיה גלוי לעין. היא רצתה ששלושתם, קֵידִיאן, דינה והתינוק, זעיר מדי להיקרא בשם, יספגו גם הם פנימה את ההשתקפות הזאת של קו-הרקיע של העיר התחתית שהיא רואה עתה. היא רצתה ששלושתם, מלאכי ההיסטוריה שלה, יתפעלו יחד מעיר-המים הזאת היושבת על חוף המפרץ.
היא חילצה את הפקק, היטתה את ראשה אחורנית ולגמה ממושכות מן הבקבוק. היין הזכיר חומץ תוסס. הוא צרב את לשונה, ואחר-כך חרך את לועה כשהכריחה את עצמה לבלוע. היא נזכרה ברוֹרוֹ שופך את בקבוק הרום ורוקנה את שאר הבקבוק על רצפת הבטון של המרפסת. הוא היה כל כך מעופש, שציפתה כי ייראה כמו דם נטול חמצן, אך הוא נראה דווקא חום, כמו עור-גוף שהתמוסס.
כשהביטה ביין, איך הוא מידלל ומתפשט סביב כפות רגליה, לחשו שפתיה אותן מילים עצמן שהגתה עם רוֹרוֹ והשאר בליל רעידת-האדמה, "Pou sa n pa wè yo. למי שאיננו רואים. למי שאינם פה."
סיפור מעולה. כל כך אנושי
לא ברור לי מי הם אלו שאיננו רואים, אלו שאינם פה. הלוא אלו שאינם פה במציאות הדיאגטית של הסיפור הם האשה והבת של הגיבור והן נוכחות מאוד. דמותה של אניקה עוררה אצלי אי נוחות רבה. היא כל כך פתאטית. ודאי שיש דמויות כמוה בעולמנו המנוכר אלא שבסיפור ההכחשה שלה כלפי עצמה של כל תחושת עלבון, כעס, אכזבה הופכת אותה ללא מהימנה, מה שמוסיף על הפתאטיות שלה. היה לי קשה להתחבר.
בקריאה נוספת יכולתי לעמוד על העוצמה שיש בסיפור. בעיקר באמצעות המוטיב של הציפורים – יונק הדבש כציפור יחידה שמסוגלת לעוף ואחור, תכונה שאניקה מעניקה לאשתו ולבתו של מאהבה. תחושת האשמה שלה על כך ששיתפה אתו פעולה בבגידה באשתו, האובדן הטרגי של שתיהן ושל התינוק שלה ושל המאהב בהפלה ובעקבות כל האובדנים אובדן הקשר בין שניהם. אכן נסיבות גורל וטבע יכולות לעתים להרוס חיים שלמים ובאותה עת להביא לשינוי והתפתחות נפשית. המשאלה של אניקה להחזיר לאחור משהו ממה שקרה על ידי ציור האשה והבת בדמות יונקי דבש ש"מתקדמים" אחורה נתקלת בתגובה של המאהב שדוחה את האפשרות ומעדיף לשקם את עצמו על ידי מבט קדימה, אל העתיד ואל עיצוב אחר של יחסו לאשתו. אך לשם כך עליו להיפרד לפי שעה מהנשים איתן בגד בה.
מרתק.