"העלמה" I ג'ין סְטאפוֹרד (1979-1915)

"קניתי את הזוג הזה בברלין בארבעים מארקים," אמרה גברת אַנדרֶאָס לד"ר רַיינמוּּת, שהתפעל מצמד לָגינים על שולחן הסעודה. "מחליאה אותי הצורה שהם נאלצים למסור את האוצרות שלהם תמורת כלום. אני לא מסוגלת להתגאות בעסקת-מציאה כשאני מרגישה כמו שודד-ים." אֶבְן לֶקי, עיתונאי אמריקני שהיה היחיד במסיבה ללא בת-זוג, נפנה לרגע מן האישה שלימינו כדי להעיף מבט במארחת שלו, לראות האם פניה מסגירות את הצביעות ששמע קודם בקולה, כמעט בלתי מובחנת ככל שהייתה. אלא שלא קרא דבר במבטה הנוח, גם לא הצליח לפענח את הבעתו של בן-שיחהּ, שהיטה מעט את ראשו כמו לאשר את אהדתה אל בני ארצו המושפלים, אך לא אמר דבר, אלא חידש את עניינו הלבבי בלגינים, בעוד גברת אַנדרֶאָס המשיכה ומנתה עוד דוגמאות לרווחיו של המנצח על חשבון הפסדי הגרמנים. אֶבְן, שהועבר לא מזמן להיידלברג מהזוהמה והאבדון של נירנברג, הצטרף אל ההתבוננות המהורהרת שהתבונן הגרמני בשרידים המקודשים מימים נלבבים יותר. אחד הלגינים היה מלא יין אדום, שנצנץ בעמימות מן הזכוכית המבריקה המגולפת, מעוטרת בפסי כסף, והשני יֵין שָבְּלי חיוור עליז. אור הנרות הקנה ליינות סגולה שהיא מעבר לאכויות של טעם וצמיגות – השתייכות מעודנת, חיננית לעולם כמעט דמיוני בהדרו, ולרגע חיבב אֶבְן את מרת אַנדרֶאָס שניסתה להחיות את העולם המקסים הזה לכבוד אורחיה בכך ששמה את הלָגינים בחברתם המחמיאה של כלי הכסף הכבדים המצועצעים והצלחות לפֵּרות מתוצרת "דרזדן" וקערית עם ורדים לבנים כשלג, ושהתלבשה, אישה שמנמנה ולא מיוחדת שכמוה, בשמלה שופעת מרוקמת-זהב ובעטרה מלכותית של אבני-אחלמה על שערה המתולתל המאפיר.

הדלת הכפולה אל הגן הייתה פתוחה והִכניסה פנימה את אור-הירח ואת הרוח הקלה של הקיץ, ומעת לעת במהלך הסעודה הציץ אֶבְן החוצה וראה פרחי ניקוֹטיָאנָה ודֶלפיניוּם זוהרים, צומחים בשפעה לצד חומת-אבן גבוהה. כאן, בחלק ההררי של העיר, שרר שקט כמו במחוזות הכפר, בלי שאון של ג'יפים או חיילים שיכורים מבנות-הברית שיפריעו את השיחה הכללית הקלה של אמריקאים הסועדים את לבם עם גרמנים. את המלחמה והכיבוש הזכירו כאן ברמיזות ובעקיפין, ובזניחה זאת של ענייני ההווה, היה קשה להבדיל בין המנוצחים, בני הזוג רַיינמוּּת המקסימים (חוץ מאשר בהבדלי הגייתם ולבושם), ובין המנצחים. אם אבירות עתידה לחזור אי-פעם אל העולם, הרהר אֶבְן, יבוא עמה גם שלום, אך ערבים בדומה לזה כמעט נבלעים בשיממון הרחב הצחיח של השעה הנוכחית בתוך העשור הנוכחי. ועם זאת החמלה שהשפיעה מרת אַנדרֶאָס על אורחיה הגרמנים לא תחזיר להם את הלָגינים שהפקירו, והכנסת-האורחים שלה גם לא תמחה מלבם את המודעות אל הדילמה שלהם הכבירה. ועל דרך ההיפוך, רק ברמה הגבוהה ביותר תיתכן בימים אלה תקשורת בין גרמנים ואמריקנים; רק עבר שלא ניתן להחיות, רק הוא יכול להשרות ביניהם הרמוניה כלשהי.

כל החודש שעבר בנירנברג, מאז שאשתו וירג'יניה עזבה אותו – וכפי שזרקה לו בקול רם, "כדי שתתבשל במיץ של עצמך" – עשה אֶבְן את ערביו בבר של המלון, משתכר לבדו ומקשיב מתוך כמין עילפון של שעמום לאמריקנים המדברים ביניהם. הקירות המכוסים מראות והתקרות המכוסות מראות שיקפו בבואות רב-צדדיות של צעירות חסונות מ"חיל הנשים האמריקני", במדי קיץ, שדיברו על נבחרות הבייזבול שלהן (פעם ראה קבוצה מהן במבואה, מצוידות במחבטים וכפפות, חזותן לא פחות גברית משל ה"ברוקלין דוג'רס"), דיברו על בסיסים שהוצבו בהם ועל סבב של משחקים בעבר ובעתיד. "איפה היית ב-45'?" שמע אחת מהן קוראת. "בקלדוניה החדשה!", "אלוהים! גם אני. איזה קטע! לחשוב ששתינו היינו בקלדוניה החדשה ב-45' ועכשיו כאן ב'תיאטרון'?" אכן דברים התגלגלו למצב ביש, הרהר אֶבְן, אם זהו תיאטרון חלומותיה של בחורה צעירה. הן לא דיברו כמו נשים, גם לא נראו כמו נשים, אלא כמו מוטציה מודרנית, אולי תיקון יעיל וחסין יותר, של דפוס נושן. מהופנט למחצה מאותות-הזמן, כמעט התחיל להאמין כי חלפה תקופת הנשים והגברים וכי העולם נע אל עידן חדש בשליטתו של גוף מסורס בשם "כוח אדם", שכל עניינו לייצר היסטוריה ולבזות את הקיימת. העלמה סאלי דין, שישבה הערב מולו, נעמה לו ממבט ראשון בשערה הבלונדי המבהיק, בכתפי הבהט שלה וברגליה הארוכות החטובות, אך ככל שארכה שתיית הקוקטיילים פגה הנאתו, כאשר בעגה של מערב לוס-אנג'לס היא פצחה ואמרה כי הלוואי שגנרל מק-ארתור היה עכשיו בגרמניה כי לדעתה הוא כזה "קסם של חתלתול." האישה שלימינו, מרת קְראוֶול, רעייתו של שופט מאוהיו ששימש במנגנון המשפטי של "הכיבוש", הייתה פטפטנית גדולה; רגעים ארוכים נשאה באוזניו מונולוג בלתי-מתכלה על חוצפתן של המשרתות הגרמניות, ויצאה בהכרזה, בסמכותיות של אנתרופולוגית, כי "הנפש הבָּאדֶנית [מלשון בָּאדֶן] מוקדשת לאי-יושר". הוא לא הצליח לפענח את העניין במדויק, כי למרות תלונותיה, תלונות מוכרות של בעלת-בית, היא לא נשמעה כלל כמו אמו ודודותיו בשארלוטסוויל (חייהן התגלגלו מתוך ביתיות אוהבת), אשר היו מקפחות את חריפותן אם המבשלת דיברה בנימוס ואם החדרנית לא הייתה שולחת יד ברכוש. מרת קְראוֶול השחילה אל בעיותיה הביתיות אינטלקט מודרני ובלתי-אישי. הקביעוֹת "הנפש הבָּאדֶנית", "הנפש הפרנקוֹנית", "האופי הגרמני" הושמעו כאינן סובלות הפרכה. ואשתו המָשֹכֶּלֶת של קפטן מק'נוֹטְן, שישבה לשמאלו של אֶבְן ולימדה ספרנות את נשות הקצינים, הטיפה כל הערב כולו לד"ר רַיינמוּּת על המשוגות (בנות-תיקון) של בני-דורו, אשר דחפו את העולם בעל כורחו למלחמה. ד"ר רַיינמוּּת היה עורך-דין. היא עצמה הייתה לוחמת; היא התווכחה בלהט אף שהגרמני לא התנגד לדבריה, ולא פעם איימה עליו בכפית.

הגרמנייה, גברת רַיינמוּּת, על אף שמלתה האפורה הצנועה, ולמרות שלא התקשטה בתכשיטים, רק במעט סומק, לכדה את אֶבְן בנשיותה הכובשת: מכל הנשים סביבו, היא שנתקלה באלימות והתעלמה מכך, הסיטה אותה הצִדה ביד חזקה ובזקיפות-קומה. רק מלהביט בה אי-אפשר היה לדעת כי חל שינוי, ולוּ קל, במודוס ויוונדי המכובד שידעה בוודאי כל חייה. הרוגע שהשרתה על סביבותיה חימם את לבו עד מעמקיו שכמעט התאהב בה, ולנוכח רגשותיו תקפו עליו בדידות וסוג של געגועים הביתה, שחש בוודאות כי היא הייתה מבינה – ערגה אל המקומות שהיא הייתה זוכרת. פתאום עלה בדעתו כי הפעם האחרת ששהה בהיידלברג הייתה בחברת אשתו, שנתיים קודם, וכי יום אחד אחר הצהריים נסעו שניהם בחשמלית לשְוֶוצינְגֶן לבקר בגני הארמון. וירג'יניה תיעבה היסטוריה מאז ומתמיד, ואותו יום העיפה מבט צונן בביתן-קיץ בסגנון לואי ה-14 שנועד למשובות-היתול ולמזמוטים ואמרה: "זה כל כך מלא שיק שאני מקבלת בחילה." והיא התכוונה לכך. איך התגאתה תמיד שהיא בזה לכל דבר שהתרחש לפני 1920,שנת הולדתה! כשהביט ביינות המתנוצצים בכלים המשובחים, הצליח לשחזר במדויק את הרגשתו אותו יום בשְוֶוצינְגֶן, כשפתע-פתאום תפס כי הקשר שלו לכל החיים עם שונאת-הצְלמים הרגזנית הזאת הוא עניין טכני ולא יותר; לרגעים אחדים, שם ליד המזרקות המשתובבות, סילק אותה מתודעתו, ובמקומה עמדה אישה שקטה, שופעת הגיגים ודמיונות. אילו הכיר אז את מרת רַיינמוּּת, אולי הייתה היא מושא הרהוריו.

אֶבְן עקב במבטו אחר ד"ר רַיינמוּּת בעת שמזג את הנוזל הזהוב והנוזל הארגמני, תחילה האחד ואחר השני, לכוסות שלפני צלחתו. עורך הדין הקטן בחן מקרוב את הבלחי הצבע מאחורי כלי הבדולח הזוהרים ומלמל בהברה בווארית רכה: "נחמד, נחמד. תראי, ליזֶלוט, כמה יפים הלגינים של גברת אַנדרֶאָס!" מרת רַיינמוּּת, רחבת-פנים כפליים מבעלה, נפנתה משיחתה עם מר אַנדרֶאָס על "פסטיבל זלצבורג" ואמדה בהתפעלות את בעלה ואת הלגינים גם יחד בעיניה האפורות המרווחות, שבעמקיהן שכנה לה אהבה אין-קץ. בעת ששיבחה את הזכוכית המגולפת ואת החריטה על רצועות הכסף, ואת צורת המְגוּפוֹת, שדמותן כדמות יהלומים כבירים, הצליחה איכשהו, דרך מרקם קולה או מקצבו, או באופן שבה הביטה בו להצהיר כי היא אוהבת את בעלה וכי יופיים של הבזיכים אינו מגיע לשיעור מעלתו של האיש הקטן הזה שלה, שבעת שהתמסר לקסם, היה מניד את ראשו הנאה מצד אל צד כדי להיטיב לראות את קשת גוני הירוק והסגול שבקעו מן הסדקים והבליטות של הזכוכית. תנועותיו היו מהירות, מוטעמות אך רכות, כשל חיה קטנה, ואצבעותיו הדקות נגעו ומיששו בזכוכית כבכלי-נגינה שרק אוזניו יכלו לשמוע. כנראה היה באמצע שנות הארבעים שלו, אך חזותו הייתה כשל נער מוכשר, עצבני, עדיין אינו בן עשרים. כה עדין היה ושערו כה שחור ומתולתל, פניו החומות היו כה נטולות-קמטים, ובעיניו הכהות שכנו כזאת סקרנות וכזאת כנות. כמדומה שביקש עתה למצות את מפגשו החזותי והמישושי עם הלגינים עד תום ועד אושר עילאי. ואֶבְן, שנכבש בידי התמסרותו של האיש (אם לא של ילד כי אז של אמן שלהוט להפיק משמעויות מכל הנתונים המזומנים לחושיו), התקשה לדמיין אותו כעורך- דין הנושא ונותן בבית המשפט, שחומריו, כל כמה שתרומם ותייפה את החוק והצדק, אינם בדיוק שירה. לא פחות מכך התקשה לראותו כפי שהיה בתקופת המלחמה – מתורגמן של הצבא הגרמני באיטליה. כמו כל גרמני שפגשת בבית אמריקני מנומס, ד"ר רַיינמוּּת היה אויב של הרייך השלישי; הוא ניצל מגירוש למחנה ריכוז רק מפני שידיעת השפות שלו הועילה לנאצים. גם אם על פי רוב פקפק במרטירים על-פי עדות עצמם, שתמיד מצאו להם משרות מכובדות שלא איימו בשום אופן על חייהם, הוא האמין לד"ר רַיינמוּת והיה בטוח כי אדאולוגיה לוחמנית לא הייתה מגייסת אל שורותיה את היצור הענוג הזה, שחף מכל העמדת-פנים השתעשע עתה בצעצועיה של מרת אַנדרֶאָס; שהיה בבירור מושא של אהבה גדולה מצד רעייתו נדיבת-הנפש. כולם, אפילו מרת קְראוֶול, עצרו רגע כדי להעביר מבט מן האיש לאישה ולהוקיר את התואם ביניהם.

מרת רַיינמוּּת פנתה שוב אל מר אַנדרֶאָס, אך היה ברור שדעתה אינה נתונה לו במלואה. היא אמרה, "אני מקנאה בכם שאתם מאזינים לפְלָגסְטֶד [קירסטן פלגסטד, סופרן ממוצא נורווגי ואחת המבצעות הנודעות של ואגנר]. אנחנו סובלים מזה שאין מוזיקה עכשיו," ובקול חרישי הוסיפה, "ראיתי איך אוגוסט נושך שפתיים בצער כשהוא עובר על פני בית האופרה במנהיים. לא נשארה ממנו אלא חורבה, כמו כל מקום." אֶבְן הציץ בה ושאל את עצמו אם היא קשישה מבעלה, או האם הנישואים האלה קרו בגיל מאוחר, והגיע למסקנה כי האמת היא כנראה באפשרות השנייה, כיוון שהיו חשוכי-ילדים – ומרת מק'נוֹטוֹן כבר קבעה כך נחרצות לפני שהגישו את המתאבנים – וכיוון שמרת רַיינמוּּת נראתה אמא מטבע ברייתה. לא פחות העידה על כך נימת האהבה הצעירה בקולה, כאילו עדיין היא משתאה להגות את השם "אוגוסט" בקלות כמו להגיד "אני" ולהיות מסוגלת להכביר מילים על היקר שבקנייניה באוזניהם של משתתפי הסעודה. ולא שדיברה עליו כאילו היה ילד, כמו שנוהגות לא פעם נשים שנישאו מאוחר בחייהן או שהתחתנו עם גבר צעיר מהן, אלא כעל איש-המעלה שיש לה הכבוד העצום להיות מקושרת אליו. בסבלנותה הבלתי-נדלית יכלה לשאת את חסרון המוזיקה שנגזלה, ולא על עצמה קוננה אפוא, אלא שקשה לה לשאת את אבלו של אוגוסט על הדממה שניחתה על ארצם המזמרת; לא זו בלבד שחייתה למענו, היא חייתה דרכו. את שערה הצהוב עשתה בסגנון הגרמני, בצמות המפותלות סביב ראשה, שנכרכו נמוך מכדי שהתסרוקת תהיה מצודדת. ידיה היו גדולות ורכות, ונשאו כיאה לה את טבעת הנישואין הרחבה על ימינה. היא הייתה אישה במלוא מובן המילה, בה-במידה שווירג'יניה, על כל נשיותה הרעבתנית וחזותה הנאה הפיקנטית, לא הייתה כזאת מעודהּ. הוא נרעד למחשבה איך היא משמיצה אותו באוזני יתר הנשים הכועסות בנְבָדָה המבקשות להתגרש, ואז ניסה לדמיין איך הייתה מרת רַיינמוּּת נוהגת בנסיבות דומות. אך אין להעלות על הדעת כי תתגלגל אי-פעם למעמד גרושה. יהיה אשר יהיה האיש שנישאה לו, אישה זאת, אשת-איש מטבע ברייתה, תרגיע איכשהו, בכך היה בטוח, כל מהומה. שוב הרגיש איך שוטף אותו גל של חיבה גדולה אליה; הוא צייר בדמיונו תה-מנחה בחברתה בטרקלין קטן מגובב בסופו של אחד מימי החום האלה,  את עצמו נלווה אל הזוג בטיול אל הגבעות מאחורי "דרך הפילוסופים" [שביל-הליכה תלול בהיידלברג], ובאמצעות ידידותם הרחומה מוכיח קבל עם ועדה כי שוב אין מצב מלחמה בין ארצותיהם.

אך המשך טוויית החלום על ידידותו עם הזוג רַיינמוּּת הופר על ידי מרת קְראוֶול שתבעה את תשומת לבו. המשרתת הנוכחית שלה, סיפרה לו, היא אריסטוקרטית ("אריסטוקרטית ככל שגרמנִיה יכולה להיות," אמרה sotto voce [בחצי קול], "מה שלא אומר הרבה"), אבל לפחות אפשר לצפות ממנה שלא תגנוב כפיות. ועכשיו, אחרי שעדכנה אותו בנוגע לבעיות אגף-המשרתים, שינתה את הנושא. היא מבינה, כך אמרה, שלא מזמן הוא הגיע הנה מנירנברג, היכן שהיא ובעלה השופט התגוררו שנתיים. "זה לא נורא עצוב?" הצטעקה. "איפה שיכנו אותך, בחורי המסכן?"

"ב'גרנד הוטל'," אמר אֶבְן, ונזכר בנשות חיל הנשים המשופמות והעגה הצבאית שבפיהן.

"אוי, לא!" מיחתה מרת קְראוֶול. "המקום הזה מוצף ילדים של הצבא! לא ילדים  – פרחחים. פרחחים, זאת לצערי המילה היחידה שמתאימה להם. הם פשוט דוהרים בגלגיליות בכל הלובי, שלא לדבר על הרעש הזוועתי שהם עושים. נהגתי ללכת למספרה שם, אבל וויתרתי על זה בגלל המהומה."

למשמע השם נירנברג, סב ד"ר רַיינמוּּת על מקומו, וכעת, דובר אל מעבר לראשה של מרת מק'נוֹטוֹן, אמר בקול חולמני, "פעם זאת הייתה עיר נחמדה. חיינו שם, אשתי ואני, עד המלחמה. אני מבין שיש עכשיו תזמורת צרפתית בבית-האופרה שמנגנת קליפסו [סגנון מוזיקלי שמקורו בתרבות האפרו-קריבית; התפשט בזירה הבינלאומית אחרי מלח"הע ה-2] בשביל החיילים שלכם." נשמעה בקולו אותה נימת השתאות שבה שיבח את הלגינים שלא היו בהישג ידו; גם אוצרותיה של עיר-הולדתו שוב לא היו בבעלותו. ואֶבְן לֶקי, שסיבתה של מלחמה באשר היא נשגבה תמיד מבינתו, הביט בתמיהה בשני הגרמנים שוחרי-השלום הללו ותהה איך בכלל התרחשה הטעות האיומה הזאת, מיהן אלות נקמה שדרדרו את הזוג הזה למצוקה, להשפלה ולגלוּת. יהיו מה שיהיו, יהיו ערכיהם זרים כאשר יהיו, אויבים אלה היוsub specie aeternitatis  [מנקודת-המבט של הנצח] בעלי ערך בל-ישוער, ולו רק מפני שבעולם לא-אוהב, הם אהבו.

היות שידעה כי הפיכתו של בית-האופרה בנירנברג למועדון-לילה הסבה לד"ר רַיינמוּּת צער רב, דחתה מרת אַנדרֶאָס בטאקט את מהלך הפתיחה הזה מצדו ותמרנה את אורחיה עד שהשיחה סביב השולחן הפכה לכללית. הכול המשיכו בחילופי-הדברים שהתחילו קודם בין מרת רַיינמוּּת ומר אַנדרֶאָס על "פסטיבל זלצבורג"; משם המשיכו ודיברו על אדינבורג, על שלומית שמישהו שמע ב"לה סקאלה", על זַמרת קולרטורה שעינגה את הזוג רַיינמוּּת בוויימאר. אחר כך סיפר ד"ר רַיינמוּּת איך שימש פעם בתפקיד סניגור לפסנתרן, שכּנר תבע אותו על הוצאת לשון הרע. הנתבע הואשם כי אמר בפרהסיה שהתובע ניגן את מוצרט כאילו נכתבה המוזיקה לתיבת נגינה וכי הדבר היחיד שחסר הוא קוף שיקבץ תרומות. האנקדוטה, שסופרה בד-בבד עם הגשת הקינוח, הסיטה את כיוון השיחה, והשופט קְראוֶול, שעניינו במוזיקה היה שטחי וחברתי, ניעור לחיים ונטל את רסן השיחה. הוא סיפר על משפט רצח שפסק בו שבוע קודם לכן בפרנקפורט ועל מקרה אונס בשטוטגרט. ד"ר רַיינמוּּת הביא מצדו מקרים שבהם שימש סניגור; שני האישים התפלפלו בסוגיות משפטיות, השתעשעו בצחצוחי-לשון בלטינית וכל כך נהנו מהמשחק עד שהביאו את האחרים לידי צחוק למרות שרק בקושי הבינו הללו את הנאמר.

ד"ר רַיינמוּּת, שחזר ללטף את הלגינים, אמר, "אני מניח שכל עורך-דין אוהב לגולל את סיפור התיק הראשון  שלו. שאספר על שלי?" הוא שיגר אל המארחת חיוך מלבב של תחינה, ואשתו, תמיד נכונה לצדו, ביקשה עבורו, "הו, כן!" והמשיכה והסבירה. "זהו סיפור כל כך יוצא דופן לעורך דין צעיר במשפטו הראשון."

הוא מזג לעצמו תוספת קטנה של יין שָבְּלי, חייך והתחיל. בהיותו בן עשרים ושלוש, סיפר, זמן קצר אחרי בואו מבון אל נירנברג, וללא כל התנסות מקצועית קודמת, הוטל עליו מטעם המדינה להגן על אדם שהודה כי רצח ישישה ושדד ממנה שישים פפנינג. ההגנה הייתה לא יותר מאשר עניין פורמלי, והנאשם נדון מיד למוות כי לא היה ספק באשמתו או בממדי הפשע. ימים אחדים אחרי המשפט קיבל ד"ר רַיינמוּּת הזמנה מפוארת בכתב לטקס הוצאה להורג בגיליוטינה שיתבצע בחצר "היכל הצדק" בבוקר המחרת או יום אחרי-כן, בשעה שבע בבוקר בדיוק. במכתב נלוֶוה הורו לו לבוא במעיל "פּרינס אלברט" [מעיל עד הברכיים עם שתי שורות כפתורים] וצילינדר.

מרת אַנדרֶאָס היית המומה: "גיליוטינה? היית חייב להתייצב?"

ד"ר רַיינמוּּת חייך אליה בליווי קידה. "לא, לא חייבו אותי. תביני, בתור עורך דינו של האסיר, זאת הייתה זכותי להיות נוכח."

השופט קְראוֶול צחק מעומק לבו. "התיק הראשון שלך, אה, רַיינמוּּת?" וד"ר רַיינמוּּת פרש את ידיו במחווה מעושה של מורת-רוח.

"צופים מהסוג שלי היו שלושה שופטים מן השורה," המשיך, "שהיו לבושים כמוני במעילי 'פרינס אלברט' וצילינדרים. הגענו קצת לפני הזמן ולכן יכולנו לראות את ההכנות האחרונות לפני 'עליית המסך'. ליד הגיליוטינה, עם המאכלת הגדולה – איזה להב, ישמרני אלוהים – עמד איש במדים עם תוף, נכון להעלים את קולו של הלקוח שלי אם יצרח."

קמטים כמעט בלתי-נראים נקבצו על מצחו של השופט קְראוֶול. "וכל המהומה הזאת בגלל שישים פפנינג?" שאל.

"אמת ויציב, אדוני," השיב ד"ר רַיינמוּּת. "וזה העוקץ בסיפור שלי." הוא השתהה כדי לשרבב אל פיו תות-גינה ולגימת יין. "אחר כך עקבנו אחריהם בודקים את המתקן לוודא את תקינותו – או, מוטב, את כושר העריפה שלו. שמיטתה של המאכלת הייתה  בעוצמה כבירה, שזעזעה את האדמה מתחת לרגלינו, וראשי זמזם כמו דבורה.

"כשהתחילו הפעמונים למנות את השעה שבע, הופיע הרוצח מובל בידי שני מוציאים-להורג, לבושים כמונו. כסיותיהם היו לבנות בוהקות! זה היה בוקר מרהיב של מאי. הפרחים פרחו, הציפורים זימרו, השמים היו נקיים מענן. שיערפו לך את הראש דווקא ביום שכזה!"

"ובגלל שישים פפנינג!" חזר ושנה השופט מאוהיו. והעלמה דין, שפניה חוורו, הפסיקה את אכילת הקינוח.

" 'האיש שלי' עבר את שלבי הווידוי והמשיחה. ממש יכולת לראות את שמן-הקודש על מצחו כשהוליכו אותו השומרים על הרחבה המרוצפת לעבר הגיליוטינה. המתופף עמד הָכֵן. כשנשמעה הפעימה הרביעית של השעה שבע במגדלי הפעמונים של הכנסייה, הורו לנידון להשתרע בתנוחה הדרושה להצלחת אמצאתו של ד"ר גיליוטן. ראשית, הוא עבר לתנוחה אופקית! שנית, הלהב ירד! שלישית, הראש התנתק מהגוף והדם זינק מן הצוואר כמו לבּה, כמו גייזר, כמו להבה של פצצה. שום דבר שראיתי במלחמה לא הגיע למדרגה הזאת. נשמעה הפעימה האחרונה של שבע. לא היה צורך במתופף."

"שככה יהיה לי טוב!" אמר מר אַנדרֶאָס והסמיק.

קפטן מק'נוֹטוֹן תקע מבט בד"ר רַיינמוּּת ואמר, "החבר'ה שלך לא עושים חצי עבודה, מה?"

מרת אַנדרֶאָס, שנרעשה מן הנימה המסוכנת שהצטלצלה בחדר ושאיימה על שלום המסיבה שלה, הניחה יד קלה על ידו של עורך-הדין ואמרה, "אני בטוחה שאז בדיוק התעלפת."

ד"ר רַיינמוּּת היטה אחורנית את ראשו וחייך לעבר התקרה. "לא. לא התעלפתי. אתם זוכרים שהיה יום אביב נפלא? ושהייתי בחור צעיר לבוש חגיגית בשבע בבוקר?" הוא זקף את ראשו וחנן בחיוך את כל החבורה. "להתעלף! לא, גברת יקרה! עליתי על החשמלית חזרה לפירְת [עיר בגרמניה] וטלפנתי לאהובת לבי." הוא הביט באשתו. "ליזֶלוֹט הייתה מופתעת, אם נביא בחשבון את השעה המוקדמת. 'מה זה עלה בדעתך? עוד לא שמונה,' היא אמרה. ואני אמרתי, 'אני יודע שזאת שעה מוזרה לטלפן, אבל יש לי משהו מיוחד להגיד. האם תינשאי לי?' "

הוא ספק כפיים והחליף עם אשתו מבט צוהל וביישני, לכאורה עודם בהתרגשות הגוף והנפש של ראשית אהבתם, והיא, כמכושפת, נענתה לו, " במאי הקרוב לפני עשרים שנה."

שתיקה השתררה בחדר. ואֶבְן לקי תהה האם האלם שנפל עליו מקורו בסיפור של ד"ר רַיינמוּּת על גזר-הדין המפואר היאה לפשע מתועב, או מרמיזתו הגלויה על עינוגי-הנישואין. אֶבְן התחקה אחר התדהמה על פניהם של בני-ארצו, וגם שם לא נמצאה לו תשובה. החבורה שוב לא העמידה חטיבה אחת, אלא הייתה מורכבת משתי קבוצות, אמריקנים וזוג גרמנים; אולם בעוד הקבוצה הראשונה הייתה הגדולה במספר, השנייה, במובן עמוק יותר, הייתה המנצחת. השניים חוללו להם בשמחה את "מחול המוות", הדליפו את כל פרטי נישואיהם, נישואי שישים הפפנינג, ועדיין, אפילו עכשיו, חייכו זה לזו כאילו שום דבר קלוקל לא התרחש בחייהם.

"אתם מבינים, יכולתי אז לשאת אישה," אמר ד"ר רַיינמוּּת בנימה של סוף-מעשה, "כי כבר הייתי עורך-דין מדופלם. והיא לא יכלה לעמוד בפני מחלצותי, שנאלצתי לשכור לכבוד המעמד."

השופט קְראוֶול הצית לו סיגריה, ותופס ואינו מניח לסיפור לחמוק, אמר, "לא ידעתי שהחבר'ה שלכם המשיכו להשתמש בגיליוטינה כל כך מאוחר. אף פעם לא ראיתי גיליוטינה חוץ מאשר באדינבורג. שם קוראים לה 'העלמה'."

ד"ר רַיינמוּּת מזג את שארית יין שָבְּלי אל כוסו, פנה אל מרת אַנדרֶאָס ואמר: "זה היה נקטר ואני גמרתי אותו עד הטיפה האחרונה. Sic transit gloria mundi ['כך חולפת תהילת עולם']."

תגובה אחת בנושא “"העלמה" I ג'ין סְטאפוֹרד (1979-1915)”

  1. אכן, כך חולפת תהילת עולם, אם אי-פעם היא התקיימה מעבר לדמיונם המיתי של בני-אדם.
    אינני זוכרת שקראתי סיפוק קצר שמיטיב כל כך לבטא את המחאה נגד מלחמות ואת הרסנותן. שרידי המלחמה, הבלבול בין טוב לרע וההרס שהיא זרעה בלב מי שנשחק בה, כלומר, בלבם של כל בני-האדם מוטח בסיפור בעוצמה. מה שנותר הוא רק ההמצאה הגאונית של הגיליוטינה ונשמות שחוקות שמאחר ונאלצו לקנות או לשכור חליפות הדורות לטקס ההוצאה להורג מציעות בהזדמנות זו נישואין לאהובה שנשמתה שחוקה כשלהן. והתואר הרומנטי, הרך והחולמני "עלמה" אינו אלא שם של המצאה סדיסטית אפלה. סיפור מדהים! יש דמיון מסויים בין המוטיב של קהות החושים בסיפור "עלמה" לסיפור הקודם שבו חייל שאוהב מוזיקה אטום לגמרי להרגשותיהם של הורים שכולים שבנם נהרג במלחמה. למה לא להשתמש בכלי נגינה שבעליו כבר לא יכולים לנגן בו עוד. עולם טרוף לחלוטין ואטום עד אין-קץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.