צעיר נמוך-קומה ישב ליד חלון של בקתה נאה על שפת הים וניסה לשכנע עצמו שהוא קורא את העיתון. השעה הייתה בקירוב שמונה וחצי בבוקר. בחוץ השתלשלו ורדי "גלורי" [ורד מטפס בצבע ארגמן] בשמש הבוקר, כמו כדורי אש קטנים, נטויים מעלה. הצעיר הביט בשולחן, הציץ באורלוגין ואחר כך בשעון-הכסף שלו הגדול. הבעה קפוצה של סְבוֹלת הסתמנה על פניו. ואז קם ממקומו, התעמק בציורי-השמן התלויים על הקירות, ולתמונה "צבי בין המְצרִים" הקדיש תשומת לב דקדקנית אך עוינת. הוא ניסה את מזלו אצל מכסה הפסנתר, אך מצאוֹ נעול. הוא צד את מראה פניו במראה קטנה, משך בשפמו החום, וברק של עניין ניצת בעיניו; אינני רע-מראה, חשב. ואז סלסל את שפמו. גופו היה קצר, אך עירני וחסון. כשנפנה מהראי, התערבבו רחמיו על עצמו בקורת רוח מתווי פניו.
בהלך-רוח של ריסון-הרגש יצא החוצה אל הגן. למרות הכול, מקטורנו לא נראה עגמומי. המקטורן היה חדש והקרין אופנתיות ובִטחה והיה מונח על גוף בוטח. הצעיר מדד בעיניו את עץ האיילנטוס שלבלב ליד המדשאה, ומשם המשיך וטייל להנאתו לעבר הצמח הבא. הבטחה גדולה מן הקודמת מצא בעץ תפוחים עקוֹם, שהיה מכוסה פֵּרות חומים-אדומים. עם שהוא מעיף מבט על סביבותיו, קטף תפוח, ובגבו אל הבית נתן בו נגיסה הגונה חדה. להפתעתו היה הפרי מתוק. הוא נגס פעם נוספת. אחר כך הסתובב שוב על מקומו וסקר את חלונות חדר-השינה הנשקפים אל הגן. ואז נרעד בראותו דמות אישה; אלא שאישה זו הייתה רעייתו. מבטה בהה אל הים, ומן הסתם לא חשה בנוכחותו.
רגע-שניים הסתכל בה, בוחן אותה בעיניו. היא הייתה אישה יפת-תואר שנראתה קשישה ממנו, חיוורת למדי אך בריאה. פניה ביטאו ערגה. שערה הערמוני העשיר נערם בקפלולים על מצחה. נראית הייתה מובדלת ממנו ומעולמו, בוהה הרחק בים. חרה לבעלה שהיא ממשיכה בכך, פזורת-דעת, ואינה משגיחה בו; הוא תלש זרעי פרגים וקלע אותם בחלון. היא ניתרה על מקומה, הביטה בו בחיוך מגולה, ושוב ממנו והלאה. ואז, כמעט מיד, התרחקה מהחלון. הוא נכנס פנימה לפגוש בה. היא נתברכה ביציבה נאה, גאה מאוד, וכעת לבשה שמלת מוסלין רכה לבנה.
" חיכיתי די והותר", אמר.
"לי או לארוחת הבוקר?" אמרה בקלילות. "אמרנו תשע, כידוע לך. הייתי עשויה לחשוב שאתה עדיין ישן אחרי הטיול".
"את הרי יודעת שאני מתעורר תמיד בחמש ואינני מסוגל להשתהות במיטה אחרי שש. בבוקר כזה היה סיכוי שווה שאת במיטה או בתוך איזה בּוֹר".
" לא הייתי מעלה בדעתי שתחשוב על בור במקום הזה".
היא הסתובבה בחדר מתבוננת כה וכה, הסתכלה בקישוטים תחת מכסי הזכוכית. הוא, נטוע על מרבד הקמין, עקב אחריה באי-נוחות מסוימת ובטינה מהולה בסלחנות. כשסיימה להביט משכה בכתפיה.
"בוא", אמרה ונטלה את זרועו. "בוא נצא אל הגן עד שגברת קוֹאטֶס תביא את המגש".
"אני מקווה שהיא תזדרז", אמר וצבט בשפמו. היא הצטחקה ונסמכה אל זרועו בלכתם. עוד קודם הצית לו מקטרת.
בעת שירדו במדרגות נכנסה מרת קוֹאטֶס אל החדר. הקשישה הזקופה הנחמדת אצה אל החלון לצוד מראה נאמן של אורחיה. עיניה הכחולות-אפרפרות הבריקו בעודה מתחקה אחרי הזוג הצעיר היורד בשביל – הוא בהילוך קליל, בוטח ורעייתו תלויה על זרועו. בעלת-הבית החלה מדברת אל עצמה בניב יורקשיר רך.
"ממש באותו הגובה, השניים האלה. אפילו אם בדברים אחרים הוא לא משתווה אליה. עם גבר נמוך ממנה היא לא הייתה מתחתנת ". באותו רגע נכנסה נכדתה אל החדר והניחה מגש על השולחן. אחר כך נעמדה לצד הקשישה.
"הוא אכל מהתפוחים, סבתא", אמרה.
"באמת, חתלתולה? אם זה משמח אותו, אז למה לא?".
בחוץ הקשיב הצעיר טוב-התואר בקוצר רוח לקשקוש צלוחיות-התה שעלה מן הבית. לבסוף, באנחת רווחה, התיישבו בני הזוג לארוחת הבוקר. אחרי שסעד את לבו איזה זמן, חיכה הצעיר רגע ואמר:
"נראה לך שהמקום הזה יותר טוב במשהו מברידלינגטון?".
"כן", אמרה, "בלי שום השוואה! חוץ מזה, כאן אני בת-בית – לא כמו באתר-נופש זר ליד הים".
"כמה זמן היית כאן?".
"שנתיים".
הוא אכל תפוס-הרהורים.
"דווקא הייתי חושב שתרצי לנסוע למקום בלתי מוכר לך", אמר אחרי שהות.
היא ישבה בשתיקה גמורה, ואז גיששה אליו בעדינות: "למה?" אמרה. "אתה חושב שלא אצליח ליהנות?".
הוא צחק מתוך רווחה, ועל לחמו מרח שכבה עבה של מרקחת-הדרים.
"אני מקווה שתצליחי", אמר.
שוב הדיחה אותו כליל ממחשבותיה.
"אך אל תספר שום דבר מזה בכפר, פרנק", אמרה כבדרך אגב. "אל תספר מי אני, או שגָרתי כאן פעם. אין אף אחד שאני מעוניינת לפגוש במיוחד, ולא נצליח להרגיש חופשיים אם הם יזהו אותי שוב".
"אז למה באת הנה?".
"למה? אינך מבין למה?".
"לא, אם אינך רוצה לפגוש אף אחד".
"באתי לראות את המקום, לא את האנשים".
הוא לא השיב מטוב ועד רע.
"נשים", אמרה לו, "שונות מגברים. אני לא יודעת מדוע רציתי לבוא – אבל באתי".
בהשתדלות יתרה מזגה לו ספל קפה נוסף.
"רק", חתמה את הדברים, "רק שלא תדבר עלי בכפר". היא צחקה צחוק סדוק. "אני לא רוצה שיטיחו בי שוב את העבר, אתה מבין?" ובקצה אצבעה הזיזה את הפירורים על המפה.
לוגם היה מן הקפה ומביט בה. אחרי שהניח את ספלו, מוצץ אגב כך את שפמו, אמר לה, מושך את המילים:
"אני מתערב שהיה לך עבר עשיר כהוגן". פניה הביעו שמץ אשמה, וזה החמיא לו מאצל מושבו במורד השולחן.
"טוב", אמרה בנעימה לוטפנית, "אתה לא תסגיר אותי, לא תגיד מי אני?".
"לא", ענה לה, מרגיע, צוחק, "אני לא אסגיר אותך".
הוא היה מרוצה.
דקה או שתיים החרישה. אחר כך נשאה את עיניה ואמרה: "אני צריכה להתארגן עם מרת קוֹאטֶס, וגם לעשות כל מיני דברים. אז הבוקר מוטב שתצא לטייל לבדך – ואני אחזור באחת לארוחת הצהריים".
"אבל לא ייתכן שייקח לך בוקר שלם להתארגן עם מרת קוֹאטֶס", אמר לה.
"נו, טוב – יש לי כמה מכתבים לכתוב אחר כך, ואני מוכרחה להסיר את הכתם ההוא מהשמלנית שלי. יש לי המון דברים קטנים לעשות הבוקר. מוטב שתצא לטייל לבדך".
הוא תפס שהיא מבקשת להיפטר ממנו, וכשעלתה במדרגות, נטל את כובעו ויצא וצעד בניחותא לעבר הצוקים, כובש את כעסו.
במהרה יצאה גם היא מן הבית. לראשה הייתה מגבעת עם ורדים, ועל שמלתה הלבנה היה כרוך צעיף תחרים ארוך. בעצבנות-מה פתחה את השמשייה, ופניה היו חבויות למחצה בצלהּ הצבעוני. פוסעת הייתה בשביל צר של אבני-מרצפת, שהיו שחוקות עד דק מרגלי הדייגים. נראה עליה שהיא מתחמקת מסביבותיה וכאילו היא מרגישה בטוחה מכל רע בפיסת האלמוניות של שמשייתה.
היא חלפה על פני הכנסייה וירדה בסמטה עד שהגיעה לחומה גבוהה לצד הדרך. כאן האטה את צעדיה ועצרה ליד שער פתוח שזרח כמו תמונת-אור בחומה האפלולית. שם, במקסם שמעבר לפתח, נחו דגמים של צל על החצר השמשית, על חלוקי-הים הכחולים והלבנים שריצפוה, ומדשאה ירוקה הבהיקה מאחור עם עץ דפנים מרצד בקציהָ. על ראשי בהונותיה נכנסה פנימה ואגב כך הציצה באי-שקט בבית שעמד בצל. החלונות הלא-מוולנים נראו שחורים וחסרי-נשמה, ודלת המטבח הייתה פתוחה. בהיסוס, רכונה ונכספת, הציגה רגל אחת קדימה ורגל שנייה לעבר הגן שבירכתיים.
כמעט הגיעה אל פינת הבית והנה קרבו צעדים כבדים בקול-גריסה מבעד לעצים. הופיע גנן. הוא החזיק מגש-נצרים שעליו התגלגלו דומדמניות-ענק, אדומות-כהות ובשלות יתר על המידה. הילוכו היה בלי חיפזון.
"הגן לא פתוח היום", אמר בשקט לאישה המצודדת שמתנוחתה נראה שהיא קרובה לסגת.
רגע החשתה בהפתעה. זהו גן ציבורי?
"מתי הוא פתוח?" שאלה, מהירה להבין.
"הכומר מתיר כניסה למבקרים בימי שלישי ושישי".
היא עמדה בלי-נוע תפוסת מחשבות. כמה מוזר מצדו של הכומר לפתוח את הגן לציבור!
"אבל כולם בכנסייה", אמרה בלשון שידול לאיש. "אף אחד אינו נמצא עכשיו, נכון?".
הוא זז והדומדמניות הגדולות התגלגלו.
"הכומר גר במשכנו החדש", אמר.
שניהם עמדו ושתקו. הוא לא רצה לבקש ממנה שתלך. לבסוף פנתה אליו בחיוך כובש.
"תרשה לי להציץ בוורדים רק רגע אחד?", אמרה בנימה משדלת ועם זאת עקשנית.
"לא חשוב כמה", אמר וזז הצדה: "הרי לא תישארי הרבה –"
היא התחילה ללכת ואת הגנן שכחה בן-רגע. פניה נעשו מאומצות ותנועותיה דרוכות. כשהביטה סביב ראתה שכל החלונות שנשקפים אל המדשאה הם חסרי וילונות וחשוכים. לבית הייתה חזות עקרה, כאילו עדיין משתמשים בו אך לא מתגוררים. הבעתה התקדרה. היא חצתה את המדשאה לעבר הגן, מתחת לקשת של ורד מטפס ארגמני, תחת שַער של צבע. הלאה משם נח הים בכחול רך עם המפרץ, ערפילִי בבוקר, וקצה הכֵּף בסלעיו השחורים מזדקר במעומעם, נראה-לא-נראה בין כחול השמים וכחול המים. פניה החלו לזרוח, צורתן מתגלגלת מכאב לשמחה. לרגליה ירד הגן בשיפוע תלול, כולו ערבוביה של צבעים, והלאה משם, מתחת, הייתה אפלוליתם של ראשי העצים שהסתירה את הפלג.
כעת נפנתה אל הגן שקרן סביבה בפרחים שטופי שמש. מוכּרת הייתה לה הפינה הקטנה עם המושב מתחת לעץ הטקסוס. והנה גם הגזוזטרה שהמוני-המונים של פרחים מאירים בה. שני שבילים הוליכו מטה משני עבריו של הגן. את שמשייתה סגרה ופסעה בנחת בין הפרחים הרבים. מכל עבר היו שיחי ורדים, מטפסי-ענק עם פרחים זעירים, ורדים תלויים, ורדים גולשים מעמוד, או ורדים על גזע. בשטחים הפתוחים צמחו פרחים אחרים.
לאיטה ירדה באחד השבילים, השתהתה, כמי שחוזר אל עברו. הנה היא נוגעת בוורדים כבדים ארגמניים, רכים כמו קטיפה, נוגעת תפוסת הרהורים, אינה יודעת, כמו אֵם המשתעשעת לא ביודעין בידו של ילדהּ. ואז רכנה מעט לפנים ללכוד את הריח. אחר כך המשיכה לשוטט ברוח פזורה. ורד שצבעו להבה, נטול-ריח, כלא את תשומת לבה. עמדה ובהתה בו כאילו הוא נשגב מבינתה. ושוב שרתה עליה אותה אינטימיות רכה כשעצרה ליד ערמה קטנה של נשורת עלים ורודים. אחר כך השתאתה למראהו של ורד לבן במרכז – לבן-ירקרק כמו קרח. כך אפוא, לאט, כמו פרפר לבן מעיר-חמלה, שייטה לה במורד השביל עד שהגיעה למִדרגה קטנטונת מרוצפת מלאה ורדים. הם גדשו את המקום – ציבור שמשי, צוהל. במחיצתם הרגישה שפלת-רוח; כה רבים היו וכה מזהירים. היה נדמה שהם משוחחים, צוחקים. שרויה היא בתוך המון מוזר, כך חשה. כל זה הרנין את רוחה, חילץ והוליך אותה מתוך עצמה. היא האדימה מהתרגשות. האוויר היה בשומת טהורה.
בלי שהיות ניגשה אל ספסל קטן בין הוורדים הלבנים והתיישבה. שמשייתה הסגולה העמידה כתם עז של צבע. היא ישבה בלי נוע והרגישה איך הווייתה איננה תקפה עוד. כעת הייתה לא יותר מוורד, ורד שאינו מסוגל להגיע לכלל פריחה, אלא נשאר דרוך. זבוב קטן צנח על ברכה, על שמלתה הלבנה. היא צפתה בו כאילו נשר על ורד. שוב לא הייתה היא עצמה.
ואז נקרעה ממה שהייתה שקועה בו עם שצל חלף על פניה ודמות-אדם נכנסה אל חוג מבטה. גבר הגיע בנעלי בית ועל כן בלתי-נשמע. לבוש היה מקטורן פשתן. הבוקר התנפץ, הכישוף נגוז. היא לא פחדה אלא שיחקרוה. הוא התקרב. היא קמה. ואז, למראהו, ירדה עליה חלשות והיא שבה וצנחה על הספסל.
הבא היה צעיר, חזותו כשל איש צבא שעָבָה במקצת. שערו השחור היה מסורק, רך ומבריק, שפמו היה מדוּנג. אך בהליכתו היה דבר-מה מסוכסך. חיוורת, גם שפתיה חיוורות, נשאה את מבטה וראתה את עיניו. הן היו שחורות, מסתכלות בלי שתראינה. אלה לא היו עיני אדם. הוא ניגש אליה.
הוא בהה בה בעיניים לטושות, הצדיע בהיסח הדעת והתיישב לידה. הוא התנועע על הספסל, הזיז את רגליו מצד אל צד ואמר בקולו של ג'נטלמן ואיש צבא: "אינני מפריע לך, האף אין זאת?".
אלם נפל עליה וחוסר ישע. הצעיר היה לבוש ללא דופי בבגדים שחורים ומקטורן פשתן. היא לא הייתה מסוגלת לזוז. למראה כפות ידיו והטבעת שכה היטיבה להכירה על זרתו, כמעט פרחה נשמתה. העולם יצא מדעתו, אמרה בלבה. יושבת הייתה, ריקה מהועיל, כי ידיו, סמליה של אהבה יוקדת, שנחו עתה על ירכיו החסונות, מילאו אותה אימה.
"יורשה לי לעשן?" שאל בנימה של קרבה, כמעט בחשאי, וידו נעה לעבר כיסו.
היא לא הייתה מסוגלת לענות, אך לא הייתה לכך חשיבות כי הצעיר היה מצוי בעולם אחר. היא תהתה, תאבה, האם זיהה אותה – האם הוא מסוגל לזהותה. חיוורת ישבה שם ומיוסרת. אבל ניטל עליה להמשיך עד הסוף.
"אין לי אתי טבק", אמר מתוך התחשבות.
אך היא לא נתנה את דעתה לדבריו, היא רק נכחה שם לידו. האם הוא מסוגל לזהות אותה, או שהכול נחלת העבר? ישבה דוממת, במין דריכות קפואה.
"אני מעשן ג'ון קוטון [תערובת משובחת של סוגי טבק]", אמר, "ואני חייב להצטמצם. זהו טבק יקר. את מבינה, אני כבר לא כל כך אמיד כל זמן שהתביעות המשפטיות ההן נמשכות".
"כבר לא", חזרה אחריו ולבה היה קר, נשמתה עדיין מאובנת.
בתוך כך זז, הצדיע ביד רפה, קם ופנה משם. היא ישבה בלי נוע. היא יכלה לראות את גופו, הגוף שאהבה פעם בלהט: ראשו המוצק, ראש חייל, גזרתו הנאה, הרופסת כעת. זה לא היה הוא. מה שראתה רק מילא אותה בעתה, בעתה קשה מכל מה שניתן להעלות בדעת.
לפתע חזר, ידו בכיס מקטורנו.
"אכפת לך אם אעשן?" אמר. "אולי אוכל לראות דברים יותר ברור".
שוב התיישב לידה ופיטם את מקטרתו. היא עקבה אחר כפות ידיו עם האצבעות הנאות החזקות. תמיד הייתה להן נטייה לרעוד מעט. אז זה הפתיע אותה אצל איש כל כך בריא. כעת הייתה תנועתן בלתי מדויקת, והטבק היה תלוי ברשלנות משפת המקטרת.
"יש לי עניין משפטי שאני חייב לטפל בו. עניינים משפטיים הם תמיד כל כך לא מובטחים. אני אומר לעורך דין שלי בדיוק, בפירוש, מה אני רוצה, אך זה אף פעם לא צולח".
היא ישבה ושמעה אותו מדבר. אך זה איננו הוא. אף על פי כן, אלה הידיים שנישקה, אלה העיניים המוזרות, השחורות והנוצצות שאהבה. אבל זה איננו הוא. יושבת הייתה בלי ניע, מבועתת, ללא הגה. כיס-הטבק נשמט והוא גישש אחריו על האדמה. בכל זאת עלי לחכות, אולי יזהה אותי. למה אני לא מסוגלת ללכת מפה! כעבור רגע קם.
"עלי ללכת מיד", אמר, "הינשוף מגיע". ואז הוסיף כממתיק סוד: "בעצם לא קוראים לו ינשוף. אני קורא לו כך. עלי ללכת ולראות אם הוא כבר הגיע".
גם היא קמה. הוא עמד לפניה מהסס. הוא היה בחור יפה תואר בסגנון חיילי, ובלתי שפוי. עיניה סרקו אותו שוב ושוב לראות האם יזהה אותה, האם תוכל לגלותו.
"אתה לא מכיר אותי?" שאלה מתוך נפשה אחוזת האימה, עומדת לה לבדה. הוא החזיר לה מבט בוחן. ניטל עליה לשאת את מבטו. עיניו ברקו אליה, אך היו ריקות מתבונה. לאט לאט התקרב אליה.
"כן, אני דווקא מכיר אותך", אמר לה, מבטו יציב, ממוקד אך מטורף, והסמיך את פניו אל פניה. אימתה הייתה קשה מנשוא. המשוגע עתיר-הכוח היה קרוב אליה יתר על המידה.
איש ניגש אליהם בצעדים מהירים.
"הגן איננו פתוח הבוקר", אמר. האיש החולה בנפשו עצר והביט בו. השומר ניגש אל המושב והרים את כיס-הטבק שנשאר מונח שם.
"אל תשאיר את הטבק שלך, אדוני", אמר והגיש אותו לג'נטלמן במקטורן הפשתן.
"בדיוק ביקשתי את הגברת כי תישאר לארוחת הצהרים", אמר הלה בנימוס. "היא ידידה שלי".
האישה פנתה מהם ופסעה חיש בלי לראות בין הוורדים השמשיים, החוצָה מן הגן, חלפה על פני הבית עם החלונות הכהים והריקים, חצתה את החצר המרוצפת חלוקי-ים ויצאה אל הרחוב. נחפזת וכסוּמֵאת צעדה נכחה ללא היסוס, איננה יודעת לאן. בהגיעה ישר אל הבית עלתה במדרגות, הסירה את כובעה והתיישבה על המיטה. הרגשתה הייתה כאילו איזה קרום נקרע בתוכה לשניים ועתה היא ישות שאיננה מסוגלת לחשוב ולהרגיש. יושבת הייתה ובוהה לעבר החלון, אל זלזל של קיסוס שהתנדנד לאט מטה ומעלה ברוח הים. באוויר היה משהו מאותו בוהק זר של ים המוצף שמש. היא ישבה דוממת, חסרת כל מהות, רק הרגישה שהיא קרובה להקיא, אולי את הדם הזורם בלי מעצור בקרביה הקרועים. ישיבתה הייתה בדממה גמורה, באפס תנועה.
כעבור זמן שמעה את מצעדו הכבד של בעלה על הרצפה מתחתיה, ובלי שתשנה מתנוחתה רשמה לפניה את תנועותיו. היא שמעה את צעדיו העגמומיים יוצאים שוב החוצה, ואז את קולו הדובר, העונה, הנמלא עליצות, ואת מצעדו האיתן הקרב אליה.
הוא נכנס, אדמדם, מרוצה, גופו העירני מקרין שאננות. תנועותיה היו נוקשות. הוא ניגש אליה בהילוך הססני.
"מה העניין?" שאל; הייתה נימה של קוצר רוח בקולו. "את לא מרגישה טוב?".
כאילו ייסר אותה בקוצים.
"משהו כזה".
עיניו החומות הביטו בה בתמיהה וכעס.
"מה העניין?" אמר.
"כלום".
הוא מדד את החדר בפסיעה גסה ואז נעמד נוקשה ועיקש והתבונן מבעד לחלון.
"פגשת מישהו במקרה?" שאל אותה.
"לא מישהו שמכיר אותי", אמרה.
ידיו החלו לפזז. הרגיז אותו שמידת מודעותה אליו היא כאל מי שאינו קיים. וכאילו דחפוֹ מישהו נפנה אליה לבסוף ואמר:
"משהו עצבן אותך, נכון?".
"לא, מדוע?" אמרה בקול נטול-גוון. אינני קיים בשבילה אלא כמטרד, חשב.
כעסו גבר ועיבה את העורקים בצווארו.
"ככה זה נראה", אמר התאמץ לא להפגין את כעסו, לכאורה לא הייתה סיבה שיכעס. הוא פנה ממנה וירד במדרגות. היא ישבה דומם על המיטה, ובשארית הרגש שנותרה בה עַיינה אותו כי ייסר אותה. הזמן חלף. באפה עלה ריח ארוחת הצהרים המוגשת, עשן מקטרתו של בעלה מן הגינה. אלא שלא הייתה מסוגלת לזוז. לא הייתה לה ישות. נשמע צלצולו הבהיר של הפעמון. היא שמעה איך בעלה נכנס פנימה. ואז עלה שוב במדרגות. עם כל פסיעה מפסיעותיו נתכווץ בה לבה. הוא פתח את הדלת.
"ארוחת הצהריים על השולחן", אמר.
קשה היה לה לשאת את נוכחותו, כי היה צפוי שיתערב בענייניה. היא לא הייתה מסוגלת להשיב את חייה אל תיקונם. באברים נוקשים קמה וירדה למטה. כל משך הארוחה לא הייתה מסוגלת לטעום משהו או לדבר. ישבה פזורת נפש, קרועה, ללא קיום משל עצמה. הוא ניסה להמשיך כאילו לא אירע דבר. אך לבסוף השתתק מרוב זעם. ברגע שהתאפשר לה, עלתה שוב אל מגוריה ונעלה את חדר השינה; היא חייבת להיות לבד, הרהרה. הוא יצא לגן עם מקטרתו. כל כעסו הכבוש כנגד אישה זו שהתנשאה עליו מילא והעכיר את לבו. אף שלא ידע זאת, לאמיתו של דבר מעולם לא רכש את לבה, מעולם לא אהבה אותו. בחירתה אותו הייתה מתוך קבלת הדין. בכך גימדה אותו. הוא היה חשמלאי במכרה ולא יותר מכך, היא הייתה נעלה עליו. תמיד ויתר לה. אך כל אותה עת רחשו בנשמתו הפציעה והחרפה על כך שהיא מזלזלת בו. ועכשיו כל זעמו כנגדה צף ועלה.
הוא חזר על עקבותיו ונכנס אל הבית. זאת הפעם השלישית ששמעה אותו עולה במדרגות. לבה היאט את פעימתו. הוא סובב את כף המנעול והדף את הדלת – היא הייתה נעולה. שוב ניסה, וביתר כוח. לבה עצר את פעימתו.
"נעלת את הדלת?" שאל בשקט, פן תשמע בעלת הבית.
"כן, חכה רגע" והיא קמה וסובבה את המנעול מחשש שיפרוץ פנימה. הוא לא הניח לה לנפשה והיא שנאה אותו על כך. הוא נכנס, המקטרת בין שיניו, והיא חזרה והתיישבה כמקודם על המיטה. ואז סגר את הדלת ועמד בגבו אליה.
"מה העניין?" שאל בנימה נחרצת.
עלה בה קבס. היא לא הייתה מסוגלת להביט בו.
"למה אתה לא מניח לי?" שאלה והסבה ממנו את פניה.
הוא הביט בה חיש, מלוא המבט, מתכווץ מחרפה. רגע נראה כנמלך בדעתו.
"משהו קורה לך, נכון?" שאל אותה בלשון של ודאות.
"נכון", אמרה, "אבל זאת איננה סיבה לענות אותי".
"אני לא מענה אותך. מה העניין?".
"למה שאספר לך?" קראה בייאוש ובשנאה.
משהו התפצח. הוא הרתיע על מקומו ותפס את המקטרת שנשמטה מפיו. ואז דחף בלשונו את הפייה שנקצצה, הסיר אותה משפתיו והסתכל בה. אחר שלף את המקטרת מפיו והבריש את האפר מן הווסט שלו. כעת נשא את ראשו.
"אני רוצה לדעת", אמר. פניו היו חיוורים-אפרפרים ומעווים בהעוויה מכוערת.
איש מהם לא הביט בזולתו. לבו הלם בכבדות. אף ששנאה אותו לא יכלה לעמוד כנגדו. לפתע הרימה את ראשה ועטה עליו.
"איזו זכות יש לך לדעת?" שאלה.
הוא היישיר בה מבט והיא חשה נקיפת הפתעה למראה עיניו המיוסרות ופרצופו הקפוץ. אך במהרה התקשה לבה. מעודה לא אהבה אותו, והיא אינה אוהבת אותו כעת.
אך לפתע נשאה שוב את ראשה בהינף אחד, כמו יצור שמנסה לצאת לחופשי. היא רצתה להיות חופשייה ממנו; לאו דווקא מבעלה, אלא ממנו, מדבר מה שהתעטפה בו פעם, שקשר אותה בקשר כה מחריד. ומכּבל שכבלה במו ידיה היה קשה פי כמה להיחלץ. אך עתה שנאה כל דבר ודבר והרגישה שבכוחה להרוס. הוא עמד בגבו אל הדלת, תקוע על מקומו, כאילו יתעמת עמה לעולם, עד שתיכחד. היא הביטה בו בעיניים קרות ועוינות. ידיו, ידי פועל, התפרשו על לוחות הדלת שמאחוריו.
"אתה יודע שפעם גרתי כאן?" פתחה בקול קשה, כאילו היא מבקשת לפצוע אותו במתכוון. הוא התאזר כנגדה והניד בראשו.
"כן, הייתי בת-לוויה לעלמה בירץ' מאחוזת טוֹריל. היא והכומר היו ידידים, וארצ'י היה בנו של הכומר". הייתה שתיקה. הוא הקשיב בלי להבין את המתרחש. הוא בהה באשתו. כורעת הייתה על המיטה בשמלתה הלבנה, מקפלת ומחליקה לסירוגין את אמרת שמלניתה. קולה היה מלא עוינות.
"הוא היה קצין – סגן-משנה, ואז הוא רב עם המפקד שלו, הקולונל, ועזב את הצבא. בכל אופן" – היא צבטה באמרת השמלנית. בעלה עמד בלי נוע, עוקב אחר תנועותיה שמילאו את דמו טירוף – "הוא היה מאוד מאוהב בי, ואני בו – מאוד".
"בן כמה הוא היה?" שאל הבעל.
"מתי – כשהכרתי אותו? או כשנסע מכאן? – ".
"כשהכרת אותו".
"כשהכרתי אותו הוא היה בן עשרים ושש – עכשיו – הוא בן שלושים ואחד – כמעט שלושים ושתיים – כי אני בת עשרים ותשע והוא מבוגר ממני בשלוש שנים כמעט – ".
היא הרימה את ראשה והביטה בקיר שמנגד.
"ומה אז?" אמר הבעל.
היא התקשחה ואמרה בכעין אדישות:
"כמעט שנה היינו בעצם מאורסים, למרות שאף אחד לא ידע – לפחות – היו דיבורים – אבל זה לא היה גלוי. ואז הוא נסע מפה – ".
"הוא זרק אותך?" אמר הבעל באכזריות מהולה בגסות; פגיעה בה תבטיח את הקשר שלה עמו. לבה גאה בפראות ובזעם. "כן", אמרה כדי להכעיס אותו. הוא זע מרגל לרגל ואגב כך פלט נשיפה של רתחה – "פה!". זמן-מה שררה שתיקה.
"ואז", חידשה את דבריה כשכאבהּ משווה להם נימת לעג, "הוא קם ונסע פתאום להילחם באפריקה וכמעט באותו יום שפגשתי אותך שמעתי מהעלמה בירץ' שהוא חטף מכת שמש – וכעבור חודשיים – שהוא מת – ".
"זה היה לפני שהתחלת להתעסק אתי?" אמר בעלה.
תשובתה איחרה לבוא. זמן-מה לא דיברו שניהם. הוא לא הבין. עיניו הצטמצמו להבעה כעורה.
"כלומר הלכת להציץ באתרי החיזור הישנים!" אמר לה. "זאת הסיבה שרצית הבוקר לצאת לטייל לבדך".
עדיין לא ענתה לו מטוב ועד רע. הוא התרחק מהדלת וניגש לחלון. עומד היה בידיים שלובות לאחור, בגבו אליה. היא הביטה בו. ידיו נראו לה גסות ואחורי ראשו עלובים.
לבסוף, כמי שכפאו שד, חג על מקומו ושאל: "כמה זמן הסתובבת אתו?".
"למה אתה מתכוון?" ענתה לו בצינה.
"אני מתכוון כמה זמן הסתובבת אתו?".
היא זקפה את ראשה והסבה את פניה ממנו. היא סירבה לענות. אחר כך אמרה:
"אני לא מבינה למה אתה מתכוון ב'להסתובב אתו'. אהבתי אותו מהימים הראשונים שפגשתי אותו – חודשיים אחרי שבאתי להתגורר עם העלמה
בירץ' ".
"ואת מאמינה שהוא אהב אותך?" הלעיג עליה.
"אני יודעת שכן".
"איך את יודעת, הרי נמאסת עליו?".
נפלה שתיקה ארוכה של שנאה וייסורים.
"ועד איפה הרחקתם?" שאל אותה כעבור זמן בקול מפוחד, נוקשה.
"אני מתעבת את השאלות הלא-ישירות שלך", הזדעקה, על סף אבדן העשתונות מניסיונותיו לצוד אותה בלשונה. "אהבנו זה את זו, וכן – היינו נאהבים. לא אכפת לי מה אתה חושב: מה לך ולזה? היינו נאהבים עוד לפני שהכרתי אותך בכלל – "
"נאהבים – נאהבים", אמר לה, חיוור מזעם. "את מתכוונת שזרקת את עצמך על איזה איש צבא, ואז באת אלי שאתחתן אתך אחרי ש… "
יושבת הייתה ובולעת את מררתה. נפלה שתיקה ארוכה.
"את מתכוונת להגיד שהלכת – עד הסוף?" שאל, עדיין אינו מאמין למשמע אוזניו.
"אז לְמה עוד אני מתכוונת לדעתך?" קראה אליו בגסות.
הוא התכווץ, והחוויר, הוא נעשה בלתי אישי. נפלה שתיקה ארוכה מאובנת. נראה כאילו הוא מתקטן והולך.
"לא עלה בדעתך לספר לי על כך לפני שהתחתנתי אתך", אמר לה לבסוף באירוניה מרה.
"לא שאלת אותי", השיבה.
"לא חשבתי שיש צורך לשאול".
"אז חבל שלא חשבת".
הוא עמד בפנים קפואות, ריקות מכל הבעה, כמעט ילדיות, טֶרף לסחרחרת של מחשבות, לבו משוגע מכאב.
לפתע אמרה עוד:
"ראיתי אותו היום. הוא לא מת, הוא משוגע".
"משוגע!" פלט כנגד רצונו.
"חולה רוח", אמרה.
להגות את המילה כמעט עלה לה בשפיות דעתה. הייתה דממה.
"הוא הכיר אותך?" שאל הבעל באין-קול.
"לא", אמרה.
הוא עמד והביט בה; סוף-סוף התגלה לו רוחב הקרע ביניהם. עדיין כרעה על המיטה. היה לו קושי להתקרב אליה. לבוא בקשר היה עכשיו בגדר אונס לו ולה. הדבר חייב להיפתר בכוחות עצמו. שניהם היו כל כך המומים, עד שחשו זרות ושוב לא שנאו זה את זו. כעבור כמה דקות הניח לה ויצא מן החדר.
