מה שראוי לציון יותר מכל דבר אחר בממד הזמן הוא יחסיותו הגמורה. כולנו תמימי דעים שכמות גדולה של זיכרונות מן העבר היא עניין מיותר לאדם שעומד לטבוע; וכי אפשר ואפשר שאדם יעביר במוחו פרשה שלמה של חיזורים בעודו מסיר את כפפותיו.
זה בדיוק מה שטְרֵיְסדַייל היה עסוק בו בעומדו ליד השולחן בדירת הרווקים שלו. על השולחן ניצב צמח ירוק, מיוחד למראה, בעציץ של חרס אדום. הצמח השתייך למשפחת הקקטוסים והיה מצויד בעלים ארוכים דמויי-משוש, שנעו-זעו כל הזמן בתנועת זימון מוזרה עם כל משב קל-שבקלים. חברו של טְרַיְסדֵייל, אחי הכלה, עמד ליד המזנון והתלונן שמניחים לו לסבוא לבד. שני הגברים היו בחליפות ערב. תשורות-החתונה [מתנות קטנות לאורחי חתונה] על מעיליהם, ככוכבים לבנים, האירו מבעד לאפלולית.
בזמן שהתיר אחד-אחד את כפתורי כסיותיו, ביצעה תודעתו של טְרַיְסדֵייל סקירה לאחור מזורזת, שֹורטנית של אירועי השעות האחרונות. בנחיריו עוד השתהה ניחוח הפרחים שנערמו בכנסייה בגושים ריחניים, באוזניו עדיין זמזם ההמהום המהוסה של אלף קולות מחונכים, רשרושם היבש של הבגדים; ויותר מזאת, מתמשך ואינו מרפה, דיבורו האטי של הכומר, שקשר אותה, לבלי הֲתֵר, לאיש אחר.
מנקודת ראות נואשת זו, כאילו הפך לו הדבר להרגל, עדיין חתר להשערה כלשהי מדוע וכיצד איבד את הנערה. עובדה בלתי מתפשרת זו, שטלטלה אותו ביד קשה, גם העמידה אותו לפתע מול דבר שמעולם קודם לכן לא התעמת עמו – מול גרעין עצמיותו בכל חריפותה וצחיחותה, ללא כחל ושרק. מַעטי היומרנות והאגואיזם שלבש הפכו עתה לסחבות של איוולת. הוא התחלחל למחשבה כי לבושי נשמתו ודאי נראו בעיני זולתו, כבר קודם לכן, מרופטים ועלובים. הבל ויהירות? אלה היו חוליות שיריונו. ואיך הייתה היא חפה מהם כל ימיה – אבל למה –
כשפסעה בין שורות המושבים לעבר המזבח עלתה בו חדווה לא-יאה, זעופה שסייעה לחזק את רוחו. לעצמו אמר כי חיוורון פניה נובע מהרהוריה על גבר אחר – לא האיש שהיא עתידה במהרה להתמסר לו. אבל גם הנחמה האומללה הזאת נעקרה ממנו. כי כאשר ראה את המבט המהיר הלחלוחי שנשאה אל האיש כשנטל את ידה, ידע כי שכחה אותו, את טְרַיְסדֵייל. לפנים נשאה גם אליו מבט דומה, ואז לא השכיל לפענח אותו. יוהרתו התנפצה עתה לרסיסים; קרסה המשענת האחרונה. למה הסתיימו כך הדברים? לא נפלה שום מריבה ביניהם, כלום –
בפעם האלף הריץ עתה במוחו את אירועי מעט הימים האחרונים הללו, בטרם שינה הזרם פתע-פתאום את מסלולו. מאז ומתמיד התעקשה לשאת אליו עיניים, והוא קיבל את כיבודיה מתוך הדר-מלכות. קטורת ניחוחית הקטירה לפניו; ובענווה כזאת, בהערצה ילדתית ובכנות. היא ייחסה לו שפע כמעט על-טבעי של סגולות נעלות, של הוד רוממות וכישרונות, והוא ספג את המנחה כמו מִדבר ששותה את הגשם גם בלי שיבטיח פרחים או פֵּרות בתמורה.
עודנו מושך ומסיר בחטף בפנים עגומות את שפת כפפתו השנייה, חזרה והצטיירה בזיכרונו בחִיות דוגמת-השיא לאנוכיותו המטופשת שניחָם עליה במאוחר. היה זה אותו לילה שבו ביקש כי תעלה גם היא אל רום-המדרגה ותחלוק עמו את גדולתו. מחמת הכאב לא היה מסוגל עתה להתמסר לזיכרון יופיה המדבר-אל-לב אותו ערב – שערה המתעגל דרך-רישול, הרכות והחן הבתולי של מראיה ומילותיה. אך די היה בכך לעודד אותו לדבר. במהלך השיחה אמרה לו: "וקפטן קַרוּת'רס אמר לי שאתה מדבר ספרדית כמו ספרדי מלידה. למה הסתרת ממני את הכישרון הזה שלך? יש משהו שאינך יודע?".
קַרוּת'רס, כידוע, היה טיפש מטופש. טְרַיְסדֵייל חטא בלי ספק בכך שזרק אל חלל המועדון פתגם קסטילי ישן, מתחסד, שנבר והעלה מעִמקי איזה בליל של מילונים. קַרוּת'רס, שהיה אחד ממעריציו משולחי-הרסן, היה האיש בהא הידיעה לנפח הפגנה זאת של השכלה מפוקפקת. אך אבוי! קטורת ההערצה שלה הייתה כה מתוקה ומחמיאה. הוא הניח לייחוס הזה שיעבור בלי להכחישו. בלי שימחה על כך, הניח לה לעטור את מצחו בזר-הדפנים המזויף של מלומדוּת ספרדית. הוא הניח לזר הזה שיקשט את ראשו, ראש-מנצחים, ובין פיתוליו הרכים של הזר לא הרגיש אז את דקירת הקוץ שעתיד להינעץ בו.
כמה שמחה הייתה, כמה ביישנית ורוטטת. איך רפרפה לה כמו ציפור לכודה כששטח את תעצומתו לרגליה! נכון היה להישבע, כאז כן עתה, כי ראה במבטה הסכמה שאין לטעות בה. ועם זאת, בצניעותה לא נתנה לו תשובה ישירה. "אשלח לך את תשובתי מחר", אמרה; והוא, המנצח, הסלחני, הבטוח בעצמו, אישר את העיכוב בחיוך. למחרת חיכה בדירתו בקוצר רוח לתשובה. בצהריים הביא לו שליח את הקקטוס המוזר בעציץ החרס האדום. לא צורף פתק ולא נמסרה הודעה, הייתה רק תווית על הצמח עם שם בלשון זרה ברברית, או בוטָנית. עד הערב חיכה, אך תשובה לא קיבל. גאוותו הרבה והבילותו הפגועה עצרו אותו מלחפש אחריה. יומיים לאחר מכן פגש בה בארוחת ערב. חילופי הברכות היו רגילים, אבל היא הביטה בו, חסרת-נשימה, תמהה, להוטה. הוא היה נימוסי, נחוש, ממתין להסבר. כדרך נשים נמהרות, הסיקה מסקנה מנוהגו והפכה לקרה כקרח. כך יצא (ועוד יותר מכך בהמשך) שהתרחקו כל אחד אל פינתו. היכן שגה? מי האשם? שפל-רוח עתה, ביקש את התשובה בין הריסות יוהרתו. אם –
***
קולו של הגבר השני בחדר, שהתערב בהרהוריו בנימה נרגנת, העיר אותו.
"בחיי, טְרַיְסדֵייל, מה לכל הרוחות קורה לך? אתה נראה אומלל כאילו אתה זה שהתחתן, ולא זה שהיה שותף לדבר עברה. תסתכל עלי, שותף נוסף, שהגיע ממרחק אלפיים מיילים, מאמריקה הדרומית ועד הנה, באוניית קיטור מסריחה משוּם ושורצת תיקנים לתת יד להקרבת הקורבן – תסתכל איך אני נושא בקלות את אשמתי על כתפי. רק אחות אחת קטנה הייתה לי, ועכשיו איננה. בוא הנה, קח משקה להקל על מצפונך".
"כרגע אני לא שותה, תודה", אמר טְרַיְסדֵייל.
"הברנדי שלך", שב האיש ונטל את חוט השיחה, ניגש ועמד לידו, "הוא נורא ואיום. בוא לבקר אותי מתישהו בפּוּנטָה רֶדוֹנדֶה, ותטעם קצת מהמשקה שלנו, שגרסיה הזקן הבריח. שווה לנסוע עד שם. הלו! הנה מכר ותיק. מאיפה גירדת את הקקטוס הזה, טְרַיְסדֵייל?".
"מתנה", אמר טְרַיְסדֵייל, "מחבר. אתה מכיר את הזן?".
"היטב. זהו עסק ספרדי. יש מאות כאלה סביב פּוּנטָה כל השנה. הנה השם שלו על התווית. אתה יודע קצת ספרדית, טְרַיְסדֵייל?".
"לא", אמר טְרַיְסדֵייל בחיוך מר של רוח רפאים – "זה בספרדית?".
"כן. המקומיים מדמים שהעלים מתמשכים החוצה וקוראים לך. הם מכנים את הצמח וֶנטוֹמַרמֶה. באנגלית פירושו של השם הוא 'בוא וקח אותי' ".
