השמש בקושי זרחה, ואדום-אלמוגים עוד מצייר פסים בשמים מעל אֶל-נוֹפָּל, וכבר שלוש משאיות-קרנבל, עמוסות לעייפה, מתנודדות אל כיכר הכפר. הן בולמות בחזית הקנטינה [ספרדית: מסבאה], שעוד לא נפתחה ליום עסקים. מצדה השני של הפְּלאסָה עומד השַמָש על מדרגות הכנסייה, בידו מטאטא.
והנה ילד וילדה באים במרוצה, אבל לא אל תפילת-שחרית. הם רוצים לצפות בפועלים פורקים את מִתקני הקרנבל. עוד לפני סוף היום הם יסובבו בקרוסלה, או כך הם סבורים.
שניים אלה, יחפים, הם פָּקוֹ אוֹרטיס וגלוריה ואלדֶס, דודנים וחברי-ילדות. פָּקוֹ בן שמונה ונראה רזה וקשיש לגילו. קמט של דאגה משוך בין עיניו. גלוריה גבוהה ממנו, מבוגרת בשלוש שנים, עם חן של רקדנית נסוך עליה, וצוואר גבעולי של רקדנית, וגם התחלה של שפתיים מלאות ושדיים. היא אמא של פָּקוֹ, אחותו וכלתו הלא-רשמית.
כלבתו המעורבת של פָּקוֹ רצה אחריו. אף שהיא במלוא שנותיה היא נראית לא יותר מחצי-הגודל. פרווה צפופה מכסה את גופה הנמוך וציצית מסתלסלת מעל עיניה הבורקות. כשעוד הייתה קטנה, קרא לה לָה לוֹבָּה [ספרדית: הזאבה], כשם הזאבה שהיא עתידה להיות, כך האמין.
בכפר נודעו הילדים והחיה בשם "השלושה": "השלושה בתוך הערוץ," "השלושה ליד הבאר."
כעת הם ממתינים שהפועלים יעמידו את מתקני הקרנבל. הילדים יושבים בשקט על ספסל, ולָה לוֹבָּה בולשת בבִּיב ימינה ושמאלה בחיפושיה הלא-נלאים אחר מזון. ברגליה הקצרות השעירות היא מבצעת גיחות פתע, פעם אל קליפת בננה משחירה ופעם אחרת אל ערמה פרועה של קליפות קלחי-תירס.
כבר חלפה שעה, אולי יותר, וסוסי הקרוסלה עקודים עדיין במשאיות, והנה צל ארוך נופל על הילדים מאחור. מָקסימוֹ אוֹרטיס מניח את ידו הבריאה על שכמה של אחייניתו, ואת ידו הנכה – על שכם בנו. שניהם מסובבים את ראשם ומרימים אליו עיניים. הם רואים שהוא פיכח. מָקסימוֹ ידוע בתור הגבר החזק ביותר באֶל נוֹפָּל. כשאיננו שיכור, הוא משיג את כולם בריצה, במוּטת-ידיים ובתגרות. אך מאז מזלו הביש, הוא לרוב בגילופין. לא חלף זמן מאז מתה אשתו, ואחרי שהטיח בקברהּ את ייסורי לבו, נקטעו אגודלו ושתי אצבעות ימינו בתאונת-עבודה במכרה.
כעת, כדי להסיר משכמו את היד הזאת, נעמד פָּקוֹ על רגליו. "הנה הסוסים. בואי," הוא אומר לגלוריה, ומתאמן בשריקה שסיגל לו להזעיק את לָה לוֹבָּה ממקומה.
מָקסימוֹ עוקב אחריהם קרֵבים אל המשאיות, עוקב אחרי לָה לוֹבָּה שמתחקה אחריהם ואומר בלבו: הייתי צריך להרוג אותה לפני שנתיים עם שאר הגורים. ובהיזכרו בצרות שניתכו עליו בחייו, בהן ובעוולות האיומות, הוא מניח לזעם להשתלט עליו, לבעור בו לוהט ועיוור ומזוקק, וסופו שהוא הולם בספסל מאחור ופוצע עד זוב דם את ידו הבריאה.
פָּקוֹ וגלוריה, בקדמת הקהל הקטן שנאסף והולך, רואים איך שני אנשים מגיחים מתא-הנהג של כל משאית, מסיטים יריעות קרועות של קנבס וחושפים לעיני הצופים את המטען המאיים לקרוס. הם פורקים שלוש סירות-ברבורים, שיִסעו מעלה-מטה קרוב לאדמה, גלגל-ענק וקרוסלה. השלד המפורק של הגלגל ותאי-הנוסעים מילאו את המשאית הראשונה. במשאית השנייה מונחים צוואריהם המלכותיים של הברבורים בנפרד מן המכונות. השלישית שוקקת רגליים מפזזות של סוסים. אי-שם ביניהם מנצנצת פרסה אחת מצופה זהב.
עד עשר כבר מילא הקהל את הרחוב, אך פועלי הקרנבל אינם ממהרים. מכירת הכרטיסים לא תתחיל אלא כתום המיסה המיוחדת בשתים-עשרה בצהריים לכבוד "הבתולה של העזרה" – הקדושה הפטרונית של העיירה. לנצֵח על המיסה יתייצב מי אם לא הבישוף מן הקתדרלה של עיר-הבירה, השוכנת במרחק מאה ועשרים קילומטרים. אך עד שיגיע במכונית הביואיק השחורה, מכוסה אבק מנתיבי הנסיעה שלא תמיד הם סלולים היטב, כבר הועמדו ברחוב מול בית-הקפה ואולם הסנוקר שלושת המנועים שיפעילו את מתקני הקרנבל, כעת במצב דמום. כבלים שזורים יימשכו הרחק מן העין אל חוטי-החשמל.
מָקסימוֹ איננו בין הצופים. הוא יושב על ספסל באמצע הפלאסה ומטפל בידו הפועמת. הוא רואה איך גלוריה עוזבת את מקומה בקהל, חוצה את הכיכר ושמה פניה הביתה. קודם השאירה שם את אמהּ לבצע בעצמה את עבודות הבית. היא מתחילה לרוץ.
"תעצרי," אומר הדוד שלה. "שבי."
גלוריה מהססת. הוא אוחז בזרועה ומושך ומושיב אותה לצדו. הוא אינו עוזב לה את היד, שצבעה כצבע נחושת, אלא מחזיק אותה בחיקו.
"בת כמה את עכשיו?" הוא אומר, והיא אומרת, "אחד-עשרה."
אנשים חולפים בדרכם לכנסייה למצוא מקומות-ישיבה טובים. הם מנידים ראש לברכה.
"אני צריכה ללכת," אומרת גלוריה, ומָקסימוֹ ממעך את ידה ואז מרפה ממנה לאטו.
בחצי השעה הבאה הוא מתחקה תחילה אחר הגעתו של הבישוף, אחר כך הוא ניגש לבדוק האם במקרה הקדימו לפתוח את הקנטינה. הוא רואה את פָּקוֹ עומד קרוב כל כך למשאיות של הקרנבל עד שאחד הפועלים מצווה עליו להתרחק. לָה לוֹבָּה עומדת לרגלי הילד.
בשתים-עשרה כבר חזר מָקסימוֹ לשבת על הספסל והנה אחותו קָטָלינָה ואתה גלוריה, מסורקת ונעולה סנדלים, נחפזות על פניו. במשך שעה עולים צלילי מוזיקה ותפילה וקולו של הבישוף הנושא דרשה, עולים ומשתפכים מאולם-התווך של הכנסייה אל הכיכר, שעומדת ריקה חוץ ממָקסימוֹ וכמה קבצנים. אך עד שהסתיימה המיסה וקָטָלינָה וגלוריה מגיחות מן הכנסייה, כבר יושב פָּקוֹ לצד אביו, ומָקסימוֹ מחזיק בקבוק גדול של פפסי בכל יד.
הוא מרים את הבקבוקים. "כיבוד לילדים," הוא אומר.
קָטָלינָה, אלמנה שמשכירה חדרים, בוחנת את אחיה ורואה עין שטופת-דם, זקָן בן שלושה ימים ופצע על השפה. מבטה צד את השרטת הטרייה על ידו והיא אומרת בלבה, עוד קטטה.
בקול רם היא אומרת, "בתור אחד שאיבד את אשתו ואת העבודה שלו בשנה אחת, אתה מאוד נדיב," ומוסיפה, "והתירס שהיה בשל לקיטוף, נרקב בגשם של הקיץ שעבר."
מָקסימוֹ זוקף יד עם שתי אצבעות. "עד לפני חודש קיבלתי קצבת נכות."
היא פונה ללכת ואגב כך אומרת, "אתה בריא מספיק בשביל לקחת עבודות קלות ובמקום זה אתה מסתובב כל היום בכיכר, איפה שילדים משחקים."
אחרי שנעלמה מן העין, גלוריה ופָּקוֹ מתיישבים משני עבריו של מָקסימוֹ ושותים את הפפסי שלהם בלי דיבורים. שמאלו של מָקסימוֹ נחה על מסעד הספסל מאחורי בנו, וימינו בת האצבעותיים מונחת בחיקה הכחוש של אחייניתו. גלוריה היא אחת מבריותיו החינניות ביותר של אלוהים, אך עדיין לא שָלמה בריאתה. עורהּ עור-ילדה, עצמותיה עוד צריכות לצמוח. ידו של מָקסימוֹ אימתה זאת.
כשהבקבוקים ריקים, נשלח פָּקוֹ להחזיר אותם לחנווני, אך שב ומתייצב כעבור שלוש דקות. "בואי," הוא אומר לגלוריה. "כבר פרקו את הסוסים. אני חושב שאחד הוא מִזהב."
מָקסימוֹ לא הסיר את ידו מרגלה של גלוריה. הוא בוהה בשתי צמות כהות שגלשו לפנים על הסוודר שלה הוורוד. הוא רואה שאחייניתו גדֵלה כל כך מהר ששלושה כפתורי פנינה הותרו. גלוריה זוקפת בו מבט.
"קדימה," הוא אומר. "תבחרי לך את הסוס שתרכבי עליו הערב." הוא עוקב אחריה מתקדמת בקהל בראש זקוף. שוב היא יחפה.
כבר שתיים בצהריים, והסוסים עדיין שוכבים על צדם על רצפת הקרוסלה. גם בתנוחה הזאת הם עולים ויורדים ופוערים את פיותיהם האדומים כדם וחושפים את המתג שבין שיניהם, שיני שנהב עזות.
"הנה הוא," אומר פָּקוֹ.
מבטו נעוץ בסוס-מלחמה שחור כלילה, רעמתו הוטחה לאחור ברוח סערה, עיניו הבולטות שוחרות תהילה. רתמתו ואוכפו משובצים אבני-חן וארבע פרסותיו המוזהבות מנגחות בחוזקה באוויר. הפועלים שמתפקידם להציב את הסוסים במקומם תוקעים בכל אחד ואחד מוט צבוע זהב.
גלוריה ופָּקוֹ מחזירים את ראשם כשמָקסימוֹ בא ומתייצב מאחוריהם. "אחר כך אני אקנה סיבוב לכל אחד מִמְכֶם."
גלוריה נסמכת אחורנית על סולם מקופל. הסוודר שלה, שאינו רכוס עד מחציתו, פוער פֶּה בין שדיים צעירים, שלפי שעה אינם יותר מהבטחה.
"אמא שלך צריכה אותך," אומר הדוד לבסוף לאחייניתו. "יש בגדים לכבס." וכשהיא פונה ללכת הוא קורא לה בחזרה. "אבל תפגשי אותי כאן בחמש. בשביל הסיבוב שלך."
ברגעים אלה עצמם פָּקוֹ עוזב את הפלאסה, פניו לעסקים. את אחר-הצהריים יעביר בחוצות אֶל נוֹפָּל, תר אחרי בקבוקים ריקים, וכעבור זמן יגבה מן החנווני את דמי ההחזר. כך יתאפשר לו לרכוש כרטיס או שניים לקרוסלה. גם אם יזכור אביו את הכרטיס שהבטיח, פָּקוֹ כבר יודע כי אחד אינו מספיק.
כך אפוא, עד שירדו הדמדומים, סוחב עמו שק, לָה לוֹבָּה נוהה אחריו, סובב פָּקוֹ ברחובותיה המרוצפים אבנים של העיירה כמו זר שנקרה למקום, ראשו שמוט, מציץ ימינה ושמאלה, עובר מסמטה מאובקת לאחרת וחוזר חלילה. שלוש פעמים הוא מקיף את סניף-הדואר ושלוש פעמים את ביתה של האלמנה אוֹרטֶגָה, שמוכרת חלב עזים. בחיפושיו הוא מרחיק עד הסככה של חוֹסֶפינה הזקנה שרוקחת תרופות ועד מגרש הבייסבול. לָה לוֹבָּה מזדנבת אחריו.
כמעט חזר לפלאסה עם שמונה-עשר בקבוקים לגבות עליהם החזר, הִשמיעה לָה לוֹבָּה יבבת כאב פתאומית. יותר מיבבה. יללה ממושכת, נישאת בצליל גבוה יחיד, שמעמיד מלכת את הזמן ומקפיא את האוויר בגרון עד מחנק. פָּקוֹ מסתובב ורואה את אביו מתנוסס במאוים מאחוריו. מָקסימוֹ מחזיק אבן שנייה בידו הבריאה. לָה לוֹבָּה, גוררת אחת מרגליה האחוריות, הזדחלה להתגונן מפניו אל מתחת לשיח קוצני של ינבוט. גניחותיה רפות והולכות.
"הכלב שלך רדף אחרי התרנגולת ההיא," אומר מָקסימוֹ ומצביע אל פרגית כחושה מאוד, שמקרקרת ורצה בעקלתון מטורף מצד אחד של הרחוב אל הצד השני. "אני לא יכול להרשות לעצמי לפצות את הבעלים על תרנגולת שמתה." עכשיו הוא משגיח בשק של פָּקוֹ. "אבל אולי אתה יכול." הוא סופר את הבקבוקים.
הוא ממשש את האבן שבידו ואז מטיל אותה והיא נוחתת לא הרחק מלָה לוֹבָּה. זו הפעם השנייה היום שהוא מרגיש החמצה.
"היא הייתה צריכה למות עם שאר הגורים," הוא אומר.
פָּקוֹ זוכר היטב את האירוע. את שֶגֶר הגורים ההוא, שלָה לוֹבָּה היא השריד היחיד ממנו, חיסל מָקסימוֹ לפני שנתיים. פָּקוֹ היה אז בן שש, ואמו, ברייה חלשלושה ונפחדת, עוד הייתה בחיים. מוכת-יגון הייתה, אֵם שכּוּלה לשלושה שבאו בעקבות פָּקוֹ. ביום הטבח, ברגע שעמד על כוונותיו של אביו, מיהר אל אמו לעזרה. היא לא חננה אותו במבט, גם לא זזה משפת המיטה, ששם ישבה, מרפקיה על ברכיה, אצבעותיה הרזות דחוקות אל עיניה, מתנודדת קדימה ואחורה, כאילו עצם ההתנודדות עשויה להועיל במשהו. כאילו, יותר מבכי, היא עשויה לדבר בשמה.
לכן פָּקוֹ עצמו ניסה אז להסיג את זרועו של מָקסימוֹ, שנשא את החיות בנות-יומן אל פינת המכלאה. שם תפס אותן, זו אחר זו, ברגליהן האחוריות, לא גדולות משל שׂליו, הניף אותן ואז הוריד ורוצץ את ראשן אל הקיר.
פָּקוֹ ראה איך ניתז הדם וצרח חזק כל כך עד שווֹלטֶריוֹ הזקן, שגר בקרבת מקום והיה בן שמונים ושבע, שלח ראשו אל מעבר לקיר, סקר את המתרחש ואמר, "חכה."
ארבעה גורים כבר שכבו מתים בעפר והחמישי היה מרעיד ונוטף בידו של מָקסימוֹ, אלא שאז קרא אליו ווֹלטֶריוֹ, "תפסיק. מה קורה אתו?" והצביע על פָּקוֹ שלפת בנחישות כזאת את זרועו של אביו עד שהונף, עודנו מתייפח, מן הקרקע אל חלל האוויר.
משלא קיבל תשובה, גייס ווֹלטֶריוֹ את כובד שנותיו ואמר למָקסימוֹ, "תיתן את החיה הזאת לילד ובוא נפסיק עם ההתפרעות."
מָקסימוֹ, שנזכר כי ווֹלטֶריוֹ הוא דודן של אמו וכי החיה עשויה לפתח תכונות של כלב-ציד ולהביא איזו תועלת, משך בכתפיו ומסר את לָה לוֹבָּה לפָּקוֹ.
ואז אמר ווֹלטֶריוֹ, "שלווה היא מתת אלוהים לקשישים. אל תשכח," ונעלם ממקומו.
ועכשיו, ביום-חגהּ של הקדושה של אֶל נוֹפָּל, כשפעמוני הכנסייה עוד מעט יצלצלו לתפילת-ערבית ולָה לוֹבָּה כבר בגרה, מחליט פָּקוֹ לבקר את ווֹלטֶריוֹ הזקן ולהראות לו את הכלבה.
ווֹלטֶריוֹ הזקן כבר שכח הכול. "של מי הכלב הזה?" הוא אומר, ואל פָּקוֹ הוא אומר, "איך קוראים לך?"
וכשפָּקוֹ מסביר, "אני הבן של מָקסימוֹ," ווֹלטֶריוֹ הזקן רק שואל "של מי?"
ברגעים אלה ממש סר מָקסימוֹ אל בית אחותו. הם משוחחים בפתח. מעל לכתפה של קָטָלינָה, צד מבטו את גלוריה, בסוודר שלה הוורוד הפתוח, מגהצת את חולצותיהם של הדיירים.
"בואי החוצה," אומר מָקסימוֹ לאחותו. קָטָלינָה כבר יודעת שהוא הולך לבקש ממנה כסף ושהיא תיתן לו קצת, גם אם הוא מתכוון לרמות אותה, גם אם הוא משקר. גם אם בשעת הערב המוקדמת הזאת הוא כבר מסריח ממֶסקָל [משקה אלכוהולי המופק מאגבה].
מָקסימוֹ טווה את בדיותיו.
"חבר שלי נמצא כאן היום," הוא אומר ונוקב בשם. "הוא מציע לי לעבוד בחווה שלו, חמישים קילומטר דרומה מכאן." וקָטָלינָה מביטה בו בלי הגה, צופה בו מפריח כזבים.
מָקסימוֹ ממשיך. "הנכס די צנוע, העבודה קלה." הוא משתהה, ושניהם ממתינים לשמוע מה יגיד בהמשך. "יש מעיין של מים זכים במרחק של כלום מהבית."
קָטָלינָה אינה מאמינה לא בחבר, לא בחווה, ופחות מכול במעיין המים הזכים. אך העובדה שאחיה העז לפרושׂ את חלומו לפניה, העובדה שהוא מסוגל להמציא סיפור כזה של הצלחה, מעלה בה זיכרונות מן העבר, כשהיה ילד. אז התרברב בעתיד של לוחם-שוורים, של נהג מירוצים, של צוללן בשכר ממרומי סלעים מטה אל הים.
ביום זה, יום חגהּ של "הבתולה של העזרה" בעיירה אֶל נוֹפָּל, מזהה קָטָלינָה באחיה את הנער הדחוי הזעוף מימים עברו. לרגע, ושלא מרצונה, היא מרחמת עליו.
אחר כך היא מביאה חמישים פֶּסוֹת מן הבית, מושיטה את הכסף למָקסימוֹ ורואה איך הזעם גואה בו. הוא מטיל את השטרות ארצה.
כשקָטָלינָה אומרת, "אין לי יותר לתת לך," היא מצפה שיכּה אותה, אבל הוא רק תוחב את השטרות לכיסו, מסתובב ומתרחק בלי אומר. קָטָלינָה מהרהרת בעת שהיא מודדת אותו במבט. אולי הבעיה היא רק אישה. אולי כל מה שהוא רוצה זה כסף לשלם לאישה שתשכב אתו.
בדרך הביתה עוצר מָקסימוֹ ליד דוכן של הקרנבל שמוצגים בו למכירה בובות ואקדחי-צעצוע, כובעי קש וחגורות מצועצעות, תכשיטים ובושם. הוא קונה מחרוזת של אבני קריסטל צרורה בנייר-עטיפה ורוד.
*
בחמש אחר-הצהריים הוא נפגש עם פָּקוֹ וגלוריה בפלאסה. לָה לוֹבָּה, שההמונים מילאו אותה עליצות, מסיירת בכל הסביבה בזנב מסולסל היטב. שלוש הסחרחרות של הקרנבל מקושטות נורות, ונעימות ואלס עולות ויורדות מתוך עוגב-קיטור [קָליוֹפֶּה] הניצב באמצע הקרוסלה. הגלגל-ענק, הברבורים והסוסים סובבים מאז אמצע אחר-הצהריים, אלא שעכשיו, באור הדמדומים, לנגד עיני הילדים, הם לובשים מבע של כֶּשֶף.
מָקסימוֹ קונה שני כרטיסים לקרוסלה של הברבורים, ומן הצד, על הספסל, הוא צופה בגלוריה
ופָּקוֹ נוסקים וצונחים ושוב נוסקים. משם הם ממשיכים לגלגל-ענק, אך נאלצים להמתין בתור. ידו של פָּקוֹ תחובה בכיסו, מגוננת על שתי הפֶּסוֹת שקיבל בעד הבקבוקים הריקים. מָקסימוֹ קונה שלושה כרטיסים, ובעודם עולים הוא מתיישב ליד גלוריה, ואילו פָּקוֹ מוצא לו מקום ליד איש שמן בתא שמאחוריהם. כשהתא של פָּקוֹ חייב להמתין בקצה העליון עד שהנוסעים למטה ייכנסו למקומם, הוא רואה מלמעלה את אֶל נוֹפָּל כולה, את הכנסייה והכיכר, את סניף-הדואר ובית-הספר. כשהגלגל צונח הוא רואה לפניו את אביו, זרועו הימנית כרוכה סביב כתפיה של גלוריה, והשמאלית לופתת את שתי זרועותיה בין ברכיו. גלוריה יושבת בלי-נוע כמו פסל. פָּקוֹ מבין שהגלגל מפחיד אותה.
בתום הסיבוב אומר מָקסימוֹ לסדרן, "עוד סיבוב," אך קונה רק שני כרטיסים, ופָּקוֹ נאלץ לשלוח יד אל הכיס ולהוציא אחת מן המטבעות שחסך לקרוסלה. הסיבוב דומה לקודמו. האיש השמן מטלטל את התא, המפעיל צועק, זרועו של מָקסימוֹ עוטפת הפעם את גלוריה סביב-סביב והמוזיקה של הקרוסלה בולעת את שאר הקולות.
תם הסיבוב והגלגל עומד מלכת, אבל מָקסימוֹ אומר "עוד אחד," ושוב קונה שני כרטיסים. פָּקוֹ חושב על הקרוסלה ומהסס, אך כשהגלגל מתחיל לנוע הוא משלם על הסיבוב בפֶּסוֹ האחרון שבכיסו.
כעבור חמש דקות הם שוב בכיכר, מאחורי בימת-התזמורת, הרחק מן ההמון. אביו של פָּקוֹ אומר לו, "תחכה כאן. גלוריה רוצה ללכת הביתה." כשפָּקוֹ ולָה לוֹבָּה ממשיכים ללכת בעקבותיו, הוא מסמן להם בידו לעצור.
"תקנה כרטיסים לקרוסלה?" שואל פָּקוֹ, ואביו מסתובב ואומר, "למה לא? סמוך עלי." השניים מתחילים לצעוד לעבר ביתה של קָטָלינָה. פָּקוֹ ולָה לוֹבָּה מצטרפים מיד אל הקהל.
פעמון הכנסייה כבר הקיש שבע, ומָקסימוֹ עוד לא חזר. לפני שלוש שעות נסע משם הבישוף במכוניתו השחורה הגדולה, והערב יִסע הקרנבל לדרכו.
כעבור חמש-עשרה דקות ניגש פָּקוֹ אל מוכר הכרטיסים בקדמת הקרוסלה. "כמה זמן עוד תפעיל את הסוסים?"
"עד שמונה," אומר האיש. "הקרנבל נסגר בשמונה."
פָּקוֹ רץ הביתה ולָה לוֹבָּה מתנשפת בעקבותיו. הוא פותח את הדלת לחדר הראשון, לסלון, ואחר למטבח ולחדר שלו. חשוך, אך מתחת לדלת חדרו של אביו יש פס של אור. פָּקוֹ מטה אוזן, אבל לא שומע כלום. פָּקוֹ הודף את הדלת לרווחה, ובאור העמום של שלהבת מנורת-הנפט הוא רואה את אביו וגלוריה.
גלוריה שוכבת בשקט על המזרן, נעליה והסוודר שלה הוסרו. מָקסימוֹ לצדה, כפו ושתי אצבעות ימינו על פיה. שמאלו מושכת באבזם וברוכסן של מכנסי הג'ינס. מָקסימוֹ וגלוריה אינם רואים את פָּקוֹ. גבו של האב מוסב, וראשה של גלוריה מסובב כך שאינה מסוגלת להביט אלא לתקרה, שמכוסה כתמים מגשמי הקיץ שעבר. על הרצפה חתיכה של נייר ורוד.
פָּקוֹ סגר בשקט את דלת חדר-השינה והוא חוצה בלאט את החדר החיצוני, והנה מגיע לאוזניו קול של מתכת כנגד המרצפת. כששוב נופלת דומייה הוא נכנס לחדר ההוא, ושוב בלי שיראו אותו. מכנסי הג'ינס על הרצפה וגם מטבע של חמש פֶּסוֹת שחמק מן הכיס והוא נוצץ כעת מתחת למנורה. פָּקוֹ אינו מביט בכיוון המיטה, שהצליל היחיד שעולה ממנה הוא נשימתו הניחרת של אביו.
רק בהגיעו אל דלת היציאה, בידו המטבע, הוא שומע את גלוריה. הוא מזהה את הקול שהיא מפיקה. לָה לוֹבָּה הפיקה אותו הקול כמה שעות קודם, כשמָקסימוֹ יידה בה אבן. פחד, קר כמו להב סכין, מפלח את לבו.
אך ברגע שהוא פונה לעבר הפלאסה, כל מה שהוא שומע הן מרוצת רגליו והתנשפותה של הכלבה מאחור.
הקרוסלה קרובה להיסגר. את לָה לוֹבָּה הוא מניח שתשוטט לה כאוות נפשה, ולעצמו הוא רוכש
חמישה כרטיסים ואוחז במושכות של סוסו השחור כפחם וזְהוֹב-הפרסות. הוא שואף אוויר-לילה קר, צלילי עוגב-הקיטור מחרישים אותו, הנורות מסנוורות אותו. עם כל סיבוב, הוא סבור, יגדל היקפה של הזירה. כדי סכנת-נפשות הוא מצטודד מן האוכף, שעוּן אל תוך החשכה, ועם סטייה נוספת הצדה הוא רואה את לָה לוֹבָּה מציצה בו מתחת לספסל-רחוב.
מחוגי השעון כמעט הגיעו לשמונה כשהכרטיסן אוסף מידי פָּקוֹ את כרטיסו האחרון ומסמן למפעיל. המנוע נדלק, העוגב מריע, הכרטיסן צולף על עכוזו המבריק של הסוס השחור, ועד שהבמה מתחילה לחוג הוא נסוג אחורנית ונבלע בקהל.
כעת, חמש דקות שלמות, פָּקוֹ הוא ילד ללא עבר. כברת-הזמן הזו מכילה את כל חייו. יומו הסתיים כמעט כמו שתכנן – ברכיבה על סוס לצלילי מוזיקה תחת הכוכבים.
סיפור שרומז למשהו מאד בעייתי
לא בנקל קראתי, אך היה מסקרן ולא די איפש ר לתת את הדעת לאמצעים הספרותיים
המתרגם עשה כדרכו עבודה יפה מאד