מאהב מן התופת I אליזבת' באוון (1973-1899)

לקראת סוף היום בלונדון סרה מרת דרוֹבֶר אל ביתה הנעול כדי לתור אחר חפצים אחדים שביקשה לקחת עמה. קצתם היו שלה, קצתם של בני משפחתה שעתה כבר התרגלו לחיים בכפר. היו אלה שלהי אוגוסט, והיום יום מהביל של ממטרים קצרים. אותו רגע נצנצו העצים במורד המדרכה בהֶבלֵחַ של שמש אחר-צהריים צהובה ולחה. על רקע צובר-העננים הקרב ובא, שכבר נערם כהה כמו דיו, התבלטו מעקות וארובות שבורות. ברחוב שהיה מוכר לה פעם, כמו בכל ערוץ שאין משתמשים בו, נערמה, כמו סחוֹפֶת, זָרוּת בלתי-מוכרת; חתול השחיל עצמו פנימה וחוצה מכלונסאות גדר, אך שום עֵין אדם לא צפתה במרת דרוֹבֶר בשובה. אחרי שהסיטה מצד אל צד כמה חבילות שתחת זרועה, סובבה במאמץ את המפתח שלה במנעול סרבני, ואז דחפה בבִרכָּה את הדלת שכבר הייתה מעוקמת. אוויר מת קידם את פניה בכניסתה.

מחלון גרם-המדרגות, שהיה חסום בקרשים, לא הסתנן אור אל המסדרון. אבל דלת אחת, ראתה מיד, הייתה פתוחה לרווחה, והיא נכנסה אפוא חיש אל החדר ופתחה את תריסי החלון הגדול. האישה הפרוֹזאית, שהסתכלה עתה סביבה, נָבוכה יותר ממה ששיערה ממראה עיניה, מרישומם של נוהגי חייה הקודמים הארוכים – כתם העשן הצהוב במעלה קמין השיש הלבן, העיגול שהשאיר אחריו אגרטל על פני המכתבה; החבּוּרה על הטפיט, במקום שידית-החרסינה של הדלת, כשפתחו אותה בסערה, הוטחה כנגד הקיר. הפסנתר, שסולק ממקומו ואוחסן, הותיר על רצפת העץ מה שנראה כעקבות כפותיה של חיה. אף כי לא הרבה אבק הסתנן פנימה, התכסה כל חפץ ציפוי מסוג אחר; והיות שהאוורור היחיד בא מהארובה, עמד בטרקלין כולו ריחו של הקמין הקר. מרת דרוֹבֶר הניחה את חבילותיה על המכתבה ויצאה מן החדר כדי לעלות למעלה. החפצים שרצתה לקחת נשמרו בתרכוס בחדר השינה.

להוטה הייתה לבדוק מה מצבו של הבית; השרת שחלקה עם כמה שכנות נעדר השבוע בגלל חופשה, ועדיין לא חזר ככל שידעה. גם במיטבו לא הרבה להיכנס אל הבית, והיא לא בטחה בו במיוחד. בבניין היו כמה סדקים שהותירה בו ההרעשה האחרונה, והיא שמה לה למטרה לפקוח עין עליהם. ולא שיכולת לעשות הרבה בעניין –

אלומה של אור-יום שנשתברה לה, נחה עתה לאורכו של המסדרון. היא נעצרה בבעתה ולטשה עיניים בשולחן שבמסדרון – מכתב היה מונח עליו, ממוען אליה.

תחילה חשבה – אם כך, השרת ודאי כבר חזר. ועם זאת, מי, למראה הבית המוגף, היה משלשל מכתב אל התיבה? לא מדובר בעלון, לא בחשבון-מס; והרי הורו ללשכת הדואר לשלוח למעונם בכפר כל דבר דואר המגיע אליה. השרת (גם אם חזר) לא ידע שהיא אמורה להיות בלונדון היום – ביקורה כאן היה בגדר הפתעה – ולכן רשלנותו בנוגע למכתב, שהשאירוֹ כאן שימתין לה בדמדומים ובאבק, הרגיזה אותה. מרוגזת הרימה א המכתב, שלא נשא עליו בול. אבל אין להניח שהוא חשוב, אחרת כבר היו יודעים… היא לקחה את המכתב ועלתה עמו מהר במדרגות בלי שתעצור להציץ בכתב-היד עד שהגיעה למה שהיה חדר השינה שלה, ואז הניחה לאור שייכנס. החדר נשקף אל הגינה ואל גינות נוספות; השמש חדרה פנימה. בעוד העננים מתחדדים ומנמיכים שוּט, נדמו העצים והמדשאות השופעות כמפחימים-משחירים מן החשכה. מיאונה להציץ שוב במכתב נבע מהרגשתה כי מישהו כפה עצמו עליה, מישהו שמזלזל בהליכותיה. כך או אחרת, במתיחות המקדימה את בוא הגשם קראה את המכתב, מכתב בן שורות אחדות:

קתלין היקרה,

ודאי לא שכחת כי היום הוא יום-השנה שלנו, וגם את המועד שבו הוא נקבע. השנים עברו בו-בזמן לאט ומהר. לאור העובדה כי דבר לא השתנה, אני סומך עליך כי תמלאי את הבטחתך. הצטערתי לראותך עוזבת את לונדון, אך אני משוכנע כי תחזרי בזמן. צפּי לי אפוא בשעה שקבענו.  ועד אז…  ק.

מרת דרוֹבֶר הסתכלה בתאריך; התאריך היה של היום. היא שמטה מידה את המכתב על שלד המיטה, ואז הרימה אותו לראות שוב את כתב-היד. שפתיה, תחת שאריות השפתון, החווירו. כדי כך חשה את השינוי בפניה עד שניגשה אל המראה, צחצחה בה פינה עד-ברק והציצה בדחיפות ועם זאת בגנבה. ניבטה אליה אישה בת ארבעים וארבע, עם עיניים יוצאות מחוריהן תחת תיתורה של כובע המשוכה מטה די ברשלנות. היא לא התפדרה שוב מאז שעזבה את בית הקפה שבו הסבה לבד לתה של מנחה. מחרוזת הפנינים שקיבלה מבעלה בנישואיהם תלתה ברפיפות על צווארה שכחש בינתיים, מחליקה תחת מִפתח ה-V של אפודת הצמר הוורודה שאחותה סרגה בסתיו שעבר בזמן שישבו ליד הקמין. הבעתה הרגילה ביותר של מרת דרוֹבֶר הייתה זו של דאגה כבושה ועם זאת של הסכמה. מאז לידתו של הילד השלישי, שנלוותה לה מחלה רצינית למדי, סבלה לסירוגין מזיע שרירי משמאל לפיה, אך למרות זאת שמרה תמיד על אורח נמרץ ובה-בעת שלֵו.

באותה מהירות שבה חשה לפגוש את בבואתה, כך פנתה ממנה אל התרכוס שבו נשמרו החפצים, פתחה את המנעול, העיפה מעלה את המכסה וכרעה על ברכיה לחטט. אך בעוד הגשם ניתך ארצה, לא יכלה להתאפק והציצה מעבר לכתפה אל המיטה המקולפת מיצועיה שהמכתב היה מונח עליה. מאחורי מסך הגשם היכה שעון הכנסייה, עודנה על תִלָה, שש פעמים – בחשש מתגבר ומואץ מנתה אחת-אחת את נקיפות השעון האיטיות. "בשעה שקבענו… אלוהים", אמרה, "איזו שעה? איך אני יכולה… אחרי עשרים וחמש שנים…".

הנערה הצעירה שדיברה אל החייל בגינה לא הצליחה לראות את פניו במלואם. היה חושך; הם נפרדו לשלום תחת עץ. מעת לעת – התקבל הרושם, כי היות שלא ראתה אותו באותו רגע מרגש, כאילו לא ראתה אותו מעולם – אימתה את נוכחותו באותם מעט רגעים נוספים, בכך שהושיטה יד והוא, לאו דווקא ברכות אלא מהודקת עד כאב, הצמיד אותה אל אחד הכפתורים העליונים במדיו. את טביעת-הכפתור הזה בכף ידה, אותה בעיקר, היא הייתה אמורה לשאת עמה משם ואילך. זה היה כה קרוב לסוף חופשתו מצרפת, שלא יכלה אלא לפלל שכבר ילך. היה אוגוסט 1916. העובדה כי לא נישק אותה, כי נתרחק ממנה אך הביט בה, הפחידה את קתלין, עד שבמקום את עיניו היא דימתה לראות נצנוצי-רפאים. כשהסבה את ראשה והביטה במעלה המדשאה יכלה לראות מבעד לענפי העצים את חלון הטרקלין המואר. היא כבשה את נשימתה לקראת הרגע שבו תוכל לרוץ חזרה לשם אל מקלט זרועותיהן של אמה ואחותה ולזעוק: "מה אעשה, מה אעשה? הוא הלך".

למשמע נשימתה הנעתקת, שאל אותה ארוסה, בלי רגש: "קר לך?".

"אתה הולך ממני רחוק כל כך".

"לא רחוק כמו שנדמה לך".

"אני לא מבינה".

"את לא חייבת", אמר. "עוד תביני. את זוכרת מה אמרנו".

"אבל זה היה – נניח שאתה, אני מתכוונת, נניח ש…".

"אני אהיה אתך", אמר, "במוקדם או במאוחר. אל תשכחי. אל תעשי כלום, רק חכי".

כעבור רגע קט כבר יכלה לחצות בריצה את המדשאה השקטה. עוד היא מביטה בעד החלון באמה ואחותה, שלא השגיחו עדיין בנוכחותה, וכבר הרגישה כי הבטחה לא-טבעית מפרידה בינה לבין כל שאר האנושות. אין דרך אחרת של התמסרות שהייתה גורמת לה להרגיש כה נבדלת, אבודה. אין הבטחת נישואין מבשרת רעות יותר מזו.

קתלין התנהגה כיאות כאשר חודשים ספורים אחרי כן דוּוח כי ארוסה נעדר ויש לשער שנהרג. בני משפחתה תמכו בה ויתר על כן יכלו לשבח בפה מלא את אומץ לבה, כי התקשו להתאבל על איש, הגם שהיה בעלה המיועד, שכמעט ולא ידעו עליו מאומה. תקוותם הייתה כי תוך שנה-שנתיים היא תמצא נחמה – אך אילו דובר בנחמה בלבד, דברים היו מתנהלים יותר למישרין. אלא שהקושי היה אחר; חוץ ממָנה לא גדולה של צער, ניכרה אצלה נקיעת נפש גמורה מכל דבר ודבר. היא לא דחתה מאהבים אחרים, כי לא היו כאלה: במשך שנים לא הצליחה למשוך אליה גברים, ובהתקרב שנתה השלושים נעשה לה טבעי למדי לקחת חלק בדאגותיה של המשפחה בנושא הזה. היא הראתה נכונות לפעול, לתהות בדבר. ובגיל שלושים ושתיים רווח לה מאוד לגלות כי ויליאם דרוֹבֶר מחזר אחריה. היא נישאה לו, ושניהם התיישבו בחלק השקט הזה של קנסינגטון המרובֶּה-עצים. בבית זה נערמו להן השנים, נולדו ילדיה, וכולם חיו בו עד שהפצצות גירשו אותם משם. תנועותיה כמרת דרוֹבֶר היו מוגדרות ומתוחמות והיא הדפה מעליה כל מחשבה שמישהו עדיין עוקב אחריהן.

לפי פני הדברים, בעל המכתב, חי הוא או מת, הסתפק במשלוח איום. כשלא הייתה מסוגלת עוד לכרוע על ברכיה בגבה הגלוי אל החדר הריק, קמה מרת דרוֹבֶר ממקומה ליד התרכוס והתיישבה על כיסא זקוף-משענת, שגבו צמוד היטב אל הקיר. חדר-השינה העומד בלא שימוש, בית המשפחה הלונדוני שלה שדמיונו כשל ספל סדוק שהזיכרון, על תכונתו המעודדת, התנדף או דלף ממנו – מכל אלה השתמע משבר; ואל המשבר הזה בדיוק, כותב המכתב, היודע-כול, כיוון את המהלומה. ריקותו החלולה של הבית בערב זה מחקה שנים על שנים של קולות, הרגלים, צעדים. מבעד לחלונות הסגורים היא שמעה רק את הגשם יורד על הגגות מסביב. כדי להתעשת אמרה אני מצוברחת, וכשעצמה עיניים לדקותיים-שלוש, סיפרה לעצמה כי דמיינה את המכתב. אך כשפקחה אותן הוא נח לו על המיטה.

על הצד העל-טבעי של כניסת המכתב לבית לא הרשתה לתודעתה להשתהות. מי בלונדון ידע על כוונתה לסור אל הבית היום? ובכל זאת, הדבר היה כנראה ידוע. השרת, אם חזר כלל, לא הייתה לו כל סיבה לצפות לבואה. הוא היה שׂם את המכתב בכיסו כדי להעביר לה אותו בזמן הנוח לו דרך לשכת הדואר. אך לא היה שום סימן נוסף לכך שהשרת היה בדירה – ואם לא היה, אז מה? מכתבים שהושארו ליד דלתותיהם של בתים נטושים אינם עפים או צועדים לשולחן במסדרון. אינם מתיישבים באבק של שולחנות ריקים בהרגשת ביטחון כי יבואו לאסוף אותם. נחוצה לכך יד אדם – אבל לאיש, חוץ מהשרת, לא היה מפתח. בנסיבות שלא רצתה להאריך להרהר בהן, אפשר להיכנס לבית גם בלי מפתח. ייתכן שהיא איננה לבד ברגע זה. אולי מחכים לה למטה. מחכים – עד מתי? עד "השעה שקבענו". לפחות לא הייתה זאת שעה שש: שש כבר עברה.

היא קמה מן הכיסא, ניגשה ונעלה את הדלת.

העניין הוא איך יוצאים מכאן. ממריאים? לא, לא ככה. עליה לתפוס את הרכבת. כאישה שאמינותה הייתה אבן-היסוד של חיי משפחתה, היא לא הייתה רוצה לחזור אל הכפר, אל בעלה וילדיה הקטנים, אל אחותה, בלי החפצים שבאה לקחת מכאן. היא שבה אל התרכוס והתחילה לצרור במהירות כמה חבילות בכובד-תנועה אך בנחרצות. אותן ואת שקיות הקניות יהיה לה קשה לסחוב יחד; כלומר נחוצה מונית. המחשבה על מונית רוממה את רוחה וחידשה את קצב נשימתה הרגיל. עכשיו אני מצלצלת למונית; היא לא תגיע מדי מהר; אני אשמע את המונית בחוץ ואת המנוע שלה פועל בזמן שאני יורדת אליה בשקט דרך המסדרון. אני מצלצלת עכשיו – אבל לא: הטלפון מנותק.

המחשבה לברוח… הוא אף פעם לא היה נחמד אלי, לא באמת. אני לא זוכרת שהוא היה נחמד בכלל. אמא אמרה שהוא אף פעם לא התחשב בי. הוא קיבל החלטה לגבי, זה מה שהיה, לא אהבה. לא אהבה, לא לרצות בטובתו של מישהו. מה הוא עשה כדי לגרום לי להבטיח מה שהבטחתי? אני לא זוכרת – אבל מיד גילתה שהיא זוכרת.

היא זכרה בבהירות כל כך נוקבת עד שעשרים וחמש השנים מאז התפוגגו כעשן, ומבטה נסב בבלי דעת אל הצלקת שהותיר הכפתור בכף ידה. היא זכרה לא רק כל מה שאמר ועשה, אלא גם את קיומה המופקע מסביבתו אותו שבוע באוגוסט. לא הייתי אני עצמי – כולם אז אמרו לי כך. היא  זכרה – אך עם רִיק לבן צורב כמו במקום שחומצה מטפטפת על תצלום – כי בשום פנים ואופן היא איננה זוכרת את פניו.

לכן, בכל מקום שהוא ממתין, לא אכיר אותו. אין זמן לברוח מפרצוף שאינך מצפה לו.

צריך אם כן להשיג מונית לפני שהשעון מכה את השעה, איזו שתהיה. היא תתחמק לה במורד הרחוב וסביב הכיכר עד המקום שהכיכר נפנית בו אל הכביש הראשי. במונית היא תשוב בבטחה אל דלת הבית, תכניס עמה את הנהג המהימן הביתה כדי שיאסוף את צרורותיה חדר אחר חדר. המחשבה על הנהג הפכה אותה לנחרצת ואמיצה: היא פתחה את דלת החדר הנעולה, ניגשה אל המישורת וכרתה אוזן למתרחש למטה.

היא לא שמעה כלום – אך עוד אינה שומעת, הופרע האוויר הישן של גרם המדרגות בידי משב-פרצים שטס אל פניה. הוא נבע מן המרתף. שם, למטה, פתח מישהו דלת או חלון, מישהו שבחר את הרגע הזה כדי לצאת מן הבית.

הגשם פסק; המדרכות המבריקות העלו אדים בעוד מרת דרוֹבֶר משתחלת עקב בצד אגודל מדלת החזית של ביתה אל הרחוב הריק. הבתים הריקים-מאדם שמנגד פגשו שוב ושוב את מבטה בלטישת-עיניים חבולה. עושָה את דרכה אל הכביש הראשי, ניסתה לא להציץ בלי הרף לאחור. אמת, השקט היה כה נוקב –  אחד מאותם ערוצים נפתלים של שקט לונדוני שהתעצם אותו קיץ בעטיים של נזקי המלחמה – ששום פסיעה לא יכלה להדביק את פסיעותיה בלי שתישמע. במקום שהרחוב פגש את הכיכר, שאנשים המשיכו להתגורר בה, היא השגיחה פתאום בהליכתה הלא-טבעית ובלמה אותה. מעבר לקציה הפתוח של הכיכר חלפו שני אוטובוסים בלי חיפזון זה על פני האחר. נשים, עגלת תינוקות, רוכבי אופניים, איש מסיע מריצה שסימן את הכיוון; פעם נוספת המירוץ הרגיל של החיים. בפינתה הצפופה ביותר של הכיכר צריכה להיות – ואכן הייתה – שורת מוניות קצרה. הערב, רק מונית אחת. אך למרות שהציגה את אחוריה האטומים, נראתה המונית כממתינה לה כבר בקוצר רוח. ואכן, בלי להסתכל סביב התניע הנהג את המכונית בעוד היא עצמה נחפזת קצרת נשימה מאחור, ידה על הדלת. ברגע זה היכה השעון שבע. המונית עמדה בפניה אל הכביש הראשי, ולעשות את הדרך חזרה אל ביתה יהיה עליה להסתובב. מרת דרוֹבֶר התרווחה על המושב והמונית הסתובבה, עוד לפני שהיא, מופתעת מידיעת הכיוון, נזכרה כי לא הודיעה לאן לנסוע. היא השתוחחה לפנים וסרטה על  לוח הזכוכית שהפריד בין ראש הנהג לראשה.

הנהג לחץ על הבלמים כמעט עד עצירה, הסתובב והסיט את לוח הזכוכית. הטלטלה הדפה את מרת דרוֹבֶר קדימה עד שפניה כמעט והוטחו בזכוכית. דרך הפתח, הנהג והנוסעת, אף לא 15 ס"מ ביניהם, שהו זה מול זו מה שנדמה כנצח. פיה של מרת דרוֹבֶר נותר פעור שניות אחדות לפני שעלה בידה להשמיע את צריחתה הראשונה. אחר כך לא חדלה לצרוח בכל כוחה ולהכות בידיה העטויות כפפות על הזכוכית מסביב, בעוד המונית, מאיצה ללא רחם, טסה כברק אל רחובותיהם השוממים של נבכי-הארץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.