השושבין לא רקד עם השושבינה; השושבינה הייתה בת ארבע וחצי ולשושבין היו דברים יותר חשובים לעשות. חברתו לשעבר של החתן שייטה לה באולם בשמלה מנקרת-עיניים, משכה המון תשומת לב, אמדה את זירת-הפעילות לחודשים יָבוֹאו. הכלה עופפה הנה והנה, קציפה של משי לבן וחצאיות מתבדרות, מתנשקת ומחייכת. החתן הסיר את מקטורנו די מוקדם, עוד כשהמוזמנים היו ישובים אל שולחנות ארוכים באולם-האירועים הגדול, המוזהב והעטור-פרחים של המלון, מלון מחוץ לעיר. אט-אט התרופפו הגינונים שהכתיב הטקס הכנסייתי. עוד לפני בואה של התזמורת כבר הוסרו מקטורנים בזה אחר זה והילדים התרוצצו בחדר מקצה אל קצה והפריעו למלצריות.
הקרואים היו ערב-רב נאה של גילים ונסיבות חיים, קיבוץ-אנשים שהוֹרתוֹ בחייהם של חתן וכלה מִטעמים של בחירה או קרבת-דם, שכונסו יחד בין מפות ומפיות לבנות, חבצלות ודליי-שמפניה, רובם לבושים שלא כבכל יום ותוהים מי ההוא עשוי להיות או ההיא. היו שם מורות ואחיות רחמניות ויועצים פיננסיים ומתכנתי מחשבים. היו רקדנית בלט ועיתונאי ושליח על אופנוע וחבר פרלמנט וסוחר-יין וספּרית ועוד רבים. יחד נפזרו לכל עבר, קליידוסקופ של הזמן והמקום שממנו הגיחו. היו מי שבקושי התחילו ומי שכבר כמעט סיימו, מי שגרו בדירת-חדר ואחרים שבתיהם שווים חצי מיליון. הם לבשו חליפות של "אוסטין ריד", מקטורני עור ומקטורני "ליבַייס", חליפות יד-שנייה מ"אוֹקספָם", בגדי משי מתוצרת "יֶגֶר" ובגדי-גוף מלייקרה ושמלות מתוצרת "מונסון" ושני-חלקים מ"מרקס וספנסר". כל אורח התביית על פנים המוכרות לו וסקר את השאר וחרץ משפט. רק החתן והכלה הכירו את כולם. הם ניצחו על הטקס, היו המַסמרים של הערב, התמריצים לערבוביה הזאת, שהייתה גם אקראית וגם סדורה להפליא. האיש הזה פֹּה, כי אשתו היא דודנית של החתן; הבחורה הזאת פֹּה, כי היא עבדה פעם עם הכלה. רובם לא יראו שוב האחד את השני.
תזמורת-הג'ז הגיעה אחרי גמר הארוחה, אחרי הברכות והנאומים, כשהגישו קפה ואנשים החלו להסתובב באולם, לבקר בשולחנות של אחרים, לעמוד בתור למלתחה. בלי לעשות עניין התייצבו שם פתאום, באחד מקצות החדר, מדברים זה לזה, נערכים לבאות במין בִּטחה לא-מוחצנת. תזמורת בת שבעה, גברים כולם, לקראת גיל העמידה, נגן הטרומבון והפסנתרן סביב שישים. את קצה החדר ההוא מילאו בברק המתכת של כלי-הנגינה ובנוכחותם השלווה התכליתית. אנשים לאו דווקא השגיחו בהם, אלא ניעורו פתע לקיומם, וכשפתחו בנגינה, היא הייתה בלי רעש או תרועות, אלא בעוצמתם הנינוחה של מי שיודעים בדיוק מה הם עושים, וגם שהם עושים זאת ממש היטב. הייתה הרגשה שהכול זורם אל מישור אחר, כאילו האירוע כולו החליף הילוך.
הם ניגנו את Canal Street Blues ואז Ace in the Hole ואחר את Louisiana. אנשים קמו ורקדו. ילדים קיפצו סביב על הרצפה הממורקת. מסיבת החתונה המשיכה מתחת למפלס המוזיקה בבעבוע עולץ ובסחרור בלתי פוסק של מצטרפים ופורשים. הורי הכלה סיירו באולם והתמקדו במיוחד בקשישים, בצעירים מאוד, ובאלה שנראה שאין להם עם מי לדבר. מקורבי החתן התקבצו בנפרד לחבורה קולנית של בחורים בכותנות ובלי עניבות ובחורות כחושות ארוכות-רגליים שצחקו המון. תינוקות געו בבכי וקיבלו אוכל או הוסעו הצידה להחלפת חיתול. קומץ האורחים שידעו לזהות ג'ז במיטבו הקדישו למוזיקה שלושה-רבעים מתשומת לבם והחמיצו הרבה ממה שדובר אליהם ולא פעם גרמו בכך עלבון.
אחת מאלה הייתה דודתה של הכלה, סוזן המילטון. תחילה לא השגיחה בבואה של התזמורת כי הייתה עסוקה בהחלפת תפלויות של נימוס עם קרובת-משפחה, אך כשפתחו בנגינה חשה מיד רטט של הוקרה. הו כן, הרהרה, הו כן. היא התירה עצמה בטקטיות מקרובת-המשפחה ועברה לשבת במקום שממנו יכלה לראות את התזמורת ברור יותר. לא נעלמו מאוזניה הכוח הבלתי-מאולץ, השטף של מי שמצויים בשיא אונם. זה הדבר האמיתי, מה יש להגיד. נגן הטרומבון היה מדהים. מכאן המשיכו ל-Snake Rag. לא רע בכלל. נגן הקלרינט פצח בקטע סולו.
וכשהתחיל ראתה מי הוא. האיש הזה, שלושה מטרים ממנה, מנגן בקלרינט באופן יוצא מן הכלל, היה אהבת חייה, הראשונה והיחידה. ג'יימס קַרְלֵיְל. הוא ולא אחר.
הזדקן. כמובן. השמין. קצת כפוף. לבוש חולצה לבנה, מכנסיים כהים, וֶסְט אדום מפוספס, ועדיין מנגן ג'ז שיכול לשבור לבן-אדם את הלב. כמו בימים ההם במרתפים אפופים עשן, חנוקים מסטודנטים, שטופים יינות זולים. בעצם, טוב יותר. אז הוא היה טוב. היום הוא מהמם.
יפה, חשבה. יפה. בהתה לפניה. הרגישה איך מסתמן על פניה חיוך ספקני.
באמצע הסולו הוא הבחין בה. הביט בה ישר, והמשיך להביט. נגינתו לא השתנתה, הבעתו לא זעה, אבל עכשיו, הבחינה בסיפוק, ניגן ישירות אליה. בשבילה. הוא ניגן והיא הקשיבה, ושניהם הביטו זה בזו, זמן ממושך מאוד כמדומה. הקטע הגיע לסיומו. מנהל התזמורת הודיע שהם יוצאים להפסקה קצרה. ונגן הקלרינט, שעדיין לא הסיר את מבטו מהדודה של הכלה, לכסן את אגודלו לעבר הדלתות הכפולות שהוליכו אל הגן.
הם נפגשו בראש גרם-המדרגות שהוביל מטה אל מרחב של מדשאה בורקת. "לשאוף אוויר צח, חשבתי…" אמר ג'יימס קַרְלֵיְל.
הם ירדו עוד והגיעו לספסל שנשקף אל הדשא. הם התיישבו ופתחו בבדיקה הדדית. השָנים לא נשרו – ממש לא. אדרבה, הן העמידו סביבם דוק מעניין, מסך מסתורי של ניסיון-חיים שלא ניתן להבקיע. תראו אותנו, חשב הוא וחשבה היא, אותו דבר ובכלל לא אותו דבר.
"אני מודה שלא הייתי מזהה אותך בכל מקום," ציין באוזניה. "רק לפי הצורה שבה את מטה את הראש שלך לצד אחד. תמיד עשית את זה ב'יקבים'. הראש לצד אחד. הבעה קצת ביקורתית."
"לא איתרתי אותך מיד. רק כשהתחלת לנגן. ברחוב היינו עוברים זה על זה בלי להכיר, אני מתארת לעצמי."
"טוב, איזה מזל," אמר.
"אני מניחה שזה לא מה שאתה עושה? אני מתכוונת, יום-יום…"
"הלוואי. אני סטטיסטיקאי במקצועי. מה שכאן זה עבודה צדדית. כנ"ל אצל רובנו. נגן הטרומבון שלנו הוא סוחר בספרים עתיקים. ומה מביא אותך לפֹּה?"
"אני הדודה של הכלה."
ג'יימס קַרְלֵיְל צחק.
"למה זה מצחיק?" שאלה.
"כי אף פעם לא הייתי חושב עליך בתור דודה של מישהו. אבל אני בהחלט מבין איך זה יכול לקרות."
"הו, קורה ועוד איך. עוד לפני שאת יודעת איפה את."
"בחורה נחמדה?"
"חמודה נורא. האחיינית הכי אהובה."
בקצהו של עיקול המדשאה עמדה כלה להצטלם, סחרור של לבן על הרקע הירוק.
"עוד תמונות?" אמרה סוזן. "חשבתי שהם גמרו."
"זאת לא הכלה שלך. שמלה אחרת, אם תסתכלי. יש עוד חתונה באגף השני. זה ה-דבר בימינו, חתונה. אנחנו מסודרים לשבועות מראש. לא שאנחנו לוקחים כל דבר. אני יודיע לך. בוחרים בזהירות."
"איך נטלי ודיוויד שמעו עליכם?"
"תני לי להיזכר… הו, כן – החתן הכיר ברנש אחד שהבחורה שלו הייתה בחתונה שניגנּו שם והתחילה לדבר עם מישהו מהתזמורת."
"אז ככה נפגשנו היום…"
"ככה נפגשנו. גזרת גורל."
"יוצא לך לפגוש מישהו מהחבר'ה ההם?" שאלה. "מאז?"
"לא יוצא. ולך?"
"אף אחד. מאבדים קשר, איכשהו."
כל אחד מהם אמד רגע את הגוש הבלתי-חדיר של השנים שחלפו, וכבר הניחו לעניין.
"השמלה שלך מוצאת חן בעיני."
"תודה."
"נעשיתי מומחה בבגדי חתונה. יוצא לךָ לראות תלבושות מאוד מוזרות, תאמיני לי."
"אז כמה יש לך במלאי? חתונות."
"בתקופה הזאת בשנה – שיא העונה – אני מעריך אחת בשבוע."
"אלוהים…" אמרה.
"ואתה שואל את עצמך אם הם יודעים מה מחכה להם…"
היא ירתה בו מבט. משהו הבהב, היה נדמה לה, מתוך הגוש הבלתי-חדיר ההוא.
"[אשר חיבר אלוהים] אל יפריד האדם," הוסיף. "נו טוב, עוד יהיו הרבה פרדות, אני בטוח. לא אישי, כמובן – אני משער שהאחיינית הנחמדה שלך ערוכה לאושר נצחי. סתם סטטיסטיקה."
"סטטיסטיקה…" אמרה. "כשהכול הולך כמו שצריך אתה לא מרגיש כמו סטטיסטיקה."
עכשיו הגיע תורו לירות בה מבט.
"ואת, את נשואה?" חקר כעבור רגע.
"כבר לא. עד לפני שלוש שנים הייתי."
"גם אני. לא – אני מתכוון."
נפלה שתיקה. הם בהו אחוזי שרעפים במקצֶה הצילומים במרחק. הכלה והחתן היו מאוגפים עתה משני העברים בצמדי ההורים.
"מה דעתך שאמלא שוב את הכוסות שלנו?" אמר ג'יימס קַרְלֵיְל.
"יש לנו זמן?"
"המון זמן."
היא עקבה אחריו עולה במדרגות, מחזיק את גביעי השמפניה הריקים. אותו דבר ובכלל לא אותו דבר. נוּ-נוּ. מי היה מאמין.
תמונות שונות מן העבר עלו עכשיו בזיכרונה, קפואות כמו גזירים מסרט-קולנוע, תמונות שחלַק עמה מן הסתם ושנָבון יותר לא להתרפק עליהן. היא הדפה אותן, עקבה במבטה אחרי הקבוצה הרחוקה (עכשיו שושבינות סרבניות צועדות בסך) והרהרה בזיווג -זיווגים.
אז, בתקופה של "מועדון הג'ז" ו"היקבים המשפחתיים", היו זיווגים, בהחלט היו זיווגים. אך הייתה הסכמה בלי מילים כי אלה זיווגים זמניים, חולפים, זיווגים לשליש אחד, לשבוע-שבועיים, או לערב ולא יותר. וכמו כן היו זוגות, שהיה ידוע ומוכר שהם זוגות, אך בה-בשעה היה ידוע ומוכר שזיווגים עשויים להתפרק, בקלות רבה, וייתכן שגם בלי רגשי טינה.
"אל-אלוהים…" חשבה, אחרי שידעה מה שהיא יודעת עכשיו. איך זה נעשה? איזו תמימות. איזו תמימות בתולית.
הזיווגים בשנים ההן היו של נוחות הדדית, זיווגים אינטלקטואליים, של ספורט, וגם של זימה לשמה. מזמן לזמן בחורה הרתה ונמוגה לה. זוגות התחתנו רק לעתים רחוקות, והתגובות היו הלם ומורת רוח גלויה. ואז השתקעו בדירת-חדר או מגורים עלובים ואיש לא בא לבקר. נישואים לא היו באופנה. כלל וכלל לא.
ג'יימס קַרְלֵיְל חזר עם גביעים של שמפניה. אחרי שהדף מעליו את עמיתיו, התוודע כעת אל החתן והכלה ולחץ את ידה של אֵם הכלה. אֵם הכלה הייתה פזורת-דעת במקצת, מבטה תר סביב אחר אחותה, שזה זמן נעלמה מן העין. היא קיוותה שסוזן לא נתקעה עם איזה נודניק.
הוא חזר והתיישב. "נישואים," אמר, "הם מעשה של אופטימיות עצומה."
"כמה שאתה צודק."
"צעירים נוטים כמובן להיות אופטימיים. וככה בדיוק זה צריך להיות."
"אנחנו היינו? אני לא זוכרת."
"הלך-רוח זה לא משהו שזוכרים. זוכרים דברים מדויקים."
"נכון," אמרה. היא הקפידה לא להביט בו עכשיו, אלא השקיפה הלאה משם אל המדשאה. סדרת הצילומים נגמרה; השושבינות השתוללו כמו סייחות, מה שלא היטיב עם שמלותיהן.
"הממ…" מן הסתם החליט לזנוח את הנושא. "כן, טוב… האמת שאני עצמי לא כל כך מצטיין בתחום. תגידי לי משהו – לא הצעתי לך נישואים, נכון? אז."
"חס ושלום, לא," אמרה.
"בטח היית מחטיפה לי."
"טוב… זה היה נראה בפירוש סטייה מן הנימוס, אני חושבת."
"אז אני שמח שהתנהגתי יפה."
"הו…" אמרה. "תמיד היית כליל-השלמות."
"גם לך לא חסַר כלום," אמר ג'יימס קַרְלֵיְל.
עכשיו הביטו זה בזו וחייכו בשמחה.
"אוי ואבוי," אמרה סוזן המליטון. "זה בכלל לא בא בחשבון. אתה בטח צריך לחזור לעניינים שלך, לא?"
"כל דבר בעִתו."
"ואני עוד לא גמרתי את החובות שלי עם המחותנים. גם לא עם הבוס של נטלי ולא עם החברה הכי טובה של אחותי. מה תנגנו אחרי ההפסקה?"
"מה תרצי שננגן?"
"זה תלוי בי?"
"אם זה מה שאת מרגישה, אני אצטרך להסתמך על הזיכרון שלי. נדמה לי שאני מכיר את ההעדפות שלך."
וכך, בהגיע העת, הם עזבו את הספסל ואת האוויר הצח וחזרו אל החתונה. התזמורת פצחה בנגינה. זוגות קמו לרקוד. הכלה רקדה עם אביה. אמהּ של הכלה סקרה בדאגה את החדר, צדה שוב את דמות אחותה יושבת קצת מן הצד, את הורי החתן מדברים אליה, וחשבה לעצמה שסוזן נראית מאד-מאוד… תוססת. כבר נתקלה בארשת הזאת אצל אחותה, אבל התקשתה כעת להגדיר אותה במדויק.
החתונה נמשכה. העוגה נפרסה. השושבין השלים את המשימות. חברתו לשעבר של החתן חיזקה את אחיזתה. השושבינה תש כוחה והתחילה לייבב, וכבר הורחקה מן המקום. האורחים הקשישים נסוגו אל שולי האולם והפכו לצופים. התזמורת המשיכה לנגן; הרוקדים תפסו מרץ. מחוץ לחלונות התקבצו הדמדומים. וכל אותה עת, מעל ומעבר למוזיקה, מובדלים לנפשם בלב הפטפוט והלהג, הנכנסים והיוצאים, הביטו נגן הקלרינט והדודה של הכלה זה בזו – בשים-לב, בעיון, בדריכות.
כל הרומנטיקה העצורה בי נשפכה זה עתה אל המקלדת
כמה נוגע!!
תודה למתרגמת שעשתה פעולה מפרכת ומקסימה
והלוואי שהייתי קלרניטן
נפלא! בדיוק מה שלדעתי צריך להיות בסיפור קצר _ להעביר סיטואציה אנושית, אפילו די באנלית באופן עמוק ומדוייק שנוגע ללב דווקא בשל היכרותנו את האירוע.