הייתי צריך להגיד 'לא' לזָר שבפתח עם הצוואר הכחוש ומזוודת הסחורות השחורה שמשכה אותו מעט הצִדה, כך שאחד מחפתי המקטורן שלו היה גבוה מהשני; 'לא' מנומס היה פותר את הבעיה, לא תודה, לא אני מצטער, לא היום – ואחר כך סגירת הדלת והנקישה הרמה של הבריח. אלא שראיתי את פסי הזוהמה בחריצי נעליו השחורות, את העקבים השחוקים, את הבוהק על שרוולי המקטורן, את זיק הייאוש בעיניו. סיבה טובה לשלח אותו, אמרתי בלבי, ובתוך כך זזתי קמעה ועקבתי אחריו בהיכנסו אל הסלון. הוא הציץ סביבו חיש ואז הניח את המזוודה על השולחן הקטן ליד הספה. החלטתי שאקנה ממנו משהו, מברשת-שער, גלויה של "גשר ברוקלין" – אקנה ואסלק אותו מפה, למה שאבזבז עליו זמן. אך אי-אפשר היה לזרז אותו בעת ששחרר לאטו אבזם ועוד אבזם באצבעותיו הגרומות והסביר בקול אבֵל שהיום הוא יום המזל שלי. במזוודה שנפערה פתע-פתאום ראיתי שש שורות של בקבוקים מזכוכית חומה, קטנים במקצת מבקבוקים של סירופ נגד שיעול. שני דברים התחוורו לי בו-ברגע בוודאות: שהמזוודה כבדה מאוד, ושזמן רב הוא לא מכר כלום. המוצר נקרא "תמיסת-פלא". די היה בתנועה יחידה קלה של פרק כף היד כדי לנקות את המראָה. האיש נראה מופתע, אפילו חשדני, כשאמרתי שאקח לי בקבוק, כמי שכבר שנים הוא נע-ונד בדרכים עם אותה מזוודה עצמה, מלאה עד להתפקע בקבוקים שאינם נמכרים. התקשיתי לדָמות מה מביא אדם ללכת מבית אל בית בשכונה כשלנו, שיש בה גזוזטרות ועצי אֶדֶר זקנים וילדים שמשחקים כדורסל בשבילי-הגישה, שכונה שבה חניכוֹת של תנועת "הצופים" מכרו לך עוגיות ונשים מצדו השני של הרחוב גייסו תרומות למלחמה בסרטן-הדם. אבל לא תראה בשכונתנו זָרים עם נעליים בלויות ועיניים נואשות, שנסרחים מדלת לדלת, גוררים מזוודות כבדות מלאות בקבוקים חומים שנקראים "תמיסת-פלא". השם כשלעצמו עצבן אותי; ילד היה עושה עבודה טובה יותר. ועם זאת אי-אפשר היה לא לזקוף לזכותה את הדרך שבה ישבה לה שם מתהדרת בנוכלותה. "אל תאמינו לי!" צעקה בקול גדול. "אל תהיו טיפשים!"
כשניסה למכור לי עוד בקבוק, התברר לו מהבעתי כי הגיעה העת להיפרד. "עשית בחירה טובה," אמר בחגיגיות, זוקף בי מבט ומיד מסב אותו הצִדה. ואז סגר את המזוודה בקול נקישה ומיהר לצאת מן הבית כחושש פן אתחרט. מבעד לפס של תריס סגור למחצה ראיתי אותו עושה את דרכו במורד שביל-הכניסה, כשמזוודת הסחורות מושכת לו כתף אחת הצִדה. בהגיעו למדרכה עמד מלכת, הניח את המזוודה ליד אֶדֶר-הסוכר, מחה את מצחו בשרוול המקטורן והשקיף אל גוש הבניינים, בדומה לתלמיד חדש שמתקין עצמו לחצות את חצר בית-הספר, כשמכל צד כבר תוקעים בו עיניים. רגע הביט לאחור בביתי. כשראה שאני עוקב אחריו, חייך פתאום חיוך רחב, ושוב הקדירו פניו והוא החזיר את ראשו בחטף. הנחתי לפס-התריס שיישמט בצליל פקיעה. לא היה לי עניין בצחצוח מראות. אחסנתי את הבקבוק במגרה של ארונית בצד סוללות של פנסים, אריזות של נורות ואלבום תמונות בלי תמונות, ושכחתי מקיומו.
מוקדם בבוקר, כעבור כשבוע, ניגשתי למראָה האובלית בפרוזדור שבקומה השנייה כמנהגי כל בוקר טרם אלך לעבודה. כשמשכתי ויישרתי את כנפות המקטורן והחלקתי את העניבה, צד מבטי כתם קטן על המראָה, לא הרחק מכתפי השמאלית. מן הסתם היה הכתם בדיוק במקום הזה במשך שנים, מאז שטלטלתי הנה את המראָה מעליית הגג של בית הורי, אותה ואת הכורסא הדהה והספה של סבתא עם משענות-הזרוע המרופטות. ניסיתי להיזכר אם צחצחתי אי-פעם את המראָה, האם טרחתי לאבק את מסגרת המהגוני הישנה, מסגרת של פיתוחי ציצים ופרחים. הבנתי כי המחשבות האלה באו לי רק בגלל אותו זָר עם אצבעות גרומות ועקבי-נעל שחוקים, וכשניגשתי אל השידה הרגשתי פרץ של מורת-רוח כשנזכרתי בו אומר לי, "זהו יום המזל שלך."
בחדר-האמבטיה שלפתי ממחטת-נייר מן הקופסה ופתחתי את הבקבוק החום. על הזכוכית הכהה, באותיות גדולות, התנוססו המילים "תמיסת-פלא". הנוזל היה סמיך, איטי, ולבן-ירקרק. שפכתי קצת ממנו לנייר וניגבתי את הכתם. כשהרמתי את ידי, כמעט התאכזבתי לגלות כי סרח הלכלוך נעלם. השגחתי בדבר נוסף: שאר המראָה נראָה עמום ועכור. איך קרה שלא שמתי לב לכך קודם? עם מריחה נוספת של תמיסה פניתי לנגב את המשטח כולו, לרבות קימורי המסגרת. המלאכה לא ארכה; פסעתי צעד לאחור והבטתי. אור הנורה מעל ראשי, נתונה באהיל-הזכוכית הישן, שנמהל באור-השמש מן החלון שליד המישורת, שיקף אלי את בבואתי על כל פרטיה. ולא זו בלבד. לוויית רעננות הייתה נסוכה עליה, זוהר חיוור שלא ראיתי מעודי. הבטתי בעצמי בעניין. זה כשלעצמו היה מדהים; אינני מן הגברים שמציצים בבבואתם בְּמראות. אני מאלה שמשתהים מעט ככל האפשר מול מראות, מאלה שמקיימים קשר מזורז ומעשי עם בבואתם – עם תמונת העיניים העייפות, הכתפיים הנכזבות, החזות המובסת. הפעם עמדתי מול גבר שדמה כמעט בדיוק להשתקפותי הקודמת, אלא שהשתנה במובן ידוע, כמו שמדשאה תחת שמי-סגריר משתנה כשהשמש מגיחה מן העננים. מה שראיתי היה גבר שיש לו משהו לייחל לו, גבר המצפה מן החיים לדבר או שניים.
אותו יום, בשובי מן העבודה, עליתי אל המראָה האובלית. מן הזכוכית המצוחצחת היכה בי שוב משב של רעננות. האמנם הצריכה המראָה מידה כזו של צחצוח? בבית היו שלוש מראות נוספות: אחת מעל הכיור בחדר-האמבטיה למעלה, שנייה מעל הכיור בבית-השימוש למטה, ומראָה עגולה קטנה עם ידית של עץ, תלויה על וו ליד חלון חדר-האמבטיה למעלה. קודם לא חשבתי שהן זקוקות לניקוי, אבל בתום הצחצוח ראיתי את בבואתי החדשה בוהקת אלי מכל השלוש. הבטתי בבקבוק החום של "תמיסת-הפלא" שבידי. מראהו היה כשל בקבוק רגיל, בקבוק ככל הבקבוקים. אילו הפכה אותי התמיסה לצעיר יותר, לגבר נאה, אילו החליקה את עורי ויישרה את שיני ושינתה את צורת אפי, הייתי יודע שאין זה אלא פעלול מכני ריק והייתי מנפץ באגרוף את כל השלוש ובלבד שלא איחשב בעיני לפֶּתי. אבל הדיוקן שבמראָה היה בפירוש דיוקני – לא צעיר, לא נאה, שום-דבר מיוחד, שפוף-כתפיים במקצת, עב-מותניים, שקיקים תחת עיניו – לא מושא קנאה של אף אחד. ועם זאת הוא החזיר לי מבט באופן שכמוהו לא ידעתי תקופה ארוכה, באופן שהפך כל דבר ודבר לראוי. הוא החזיר לי מבט – עלה פֶּתע בדעתי – כדרך גבר שמאמין בדברים.
בבוקר המחרת התעוררתי לפני צלצול השעון ומיהרתי אל המראָה האובלית בפרוזדור. דיוקני זרח לעברי; גם לפיג'מה שלי המקומטת הייתה לוויית-חן גנדרנית. במראָה המצוחצחת נראו הקירות המשמימים מבריקים יותר ודלת חדר השינה נצבעה חוּם עשיר יותר. במראָה של חדר-האמבטיה קרן דיוקני לכל עבר, לובנו של הכיור צרב את הזכוכית; המגבות נראו תפוחות יותר. למטה, בבית-השימוש, נלוותה לבבואת-החלון פיסת וילון בוהקת, ומאחוריה עשב ירוק של ילדוּת בעונת הקיץ. לאורך יום-עבודתי כולו לא חשבתי אלא על המשטחים המאירים הללו, כמו מטבעות שלכדו את השמש, ובשובי הביתה עברתי ממראָה למראָה, מדגמן תנוחות, מזיז את ראשי מצד אל צד.
היות שהתנאיתי בכך שאינני אדם של תקווֹת-שווא, שאינני מדמה שדברים טובים ממה שהם באמת, תהיתי אם אינני מרשה למראות לשטות בי. אולי התמיסה הירוקה-הלבנבנה כוללת איזה מרכיב כימי, שבמגעו עם הזכוכית הוא מייצר עיוות אופטי. אולי המילים "תמיסת-פלא" מציתות במוחי סדרה של אסוציאציות שמשפיעות על הדרך שבה אני רואה את עולם-הממש. כך או כך, הייתה דרושה לי חוות-דעת נוספת מאדם שאני בוטח בו. מוניקה תעמיד אותי על האמת, מוניקה תדע – מוניקה שמביטה בעולם בעיניים גדולות, שוחרות טוב, ספקניות, במבט שאכזבות העכירו.
מוניקה הגיעה, כמנהגה פעמיים בשבוע – פעם ביום שלישי, ופעם, עם ציוד-לינה, ביום שישי, וכתמיד, כשבירכתי אותה לשלום הקפדתי לא להסתכל בה ממש מקרוב, שאז הייתה על פי רוב נסוגה אחורנית ואומרת "משהו לא בסדר?" ומיטיבה בדאגה את תסרוקתה. היה לה הרגל לשפוט את חזותה בלי רחמים: את עיניה ראתה בחיוב, כמו גם את מבנהו של מפרק כף-היד ואורך אצבעותיה; עם סובכי-השוקיים השלימה, אך לא התפשרה עם צורת הירכיים, הסנטר, הברכיים השמנמנות, אגן-הירכיים והפלג העליון של הזרוע. כל פגם בעור הלחיץ אותה, למשל עקיצת יתוש, פריחת-חום או נמש זעיר, ולעתים קרובות הדביקה פלסטר עם משחה על מקום נסתר בכתף או בשוקיים. לובשת הייתה חצאיות ארוכות, עד הקרסול, וחולצות סתמיות על חזיות לבנות סתמיות. היא אהבה לערב ירוקים, חומים-כהים ואפורים-כהים. שערה, משתפל עד הכתפיים, היה חלק ומפוסק באמצע, אם כי לפעמים אספה אותו אחורנית בסיכת-ראש גדולה כהה שנראתה כמו חרק עצום. לפני כל מראָה עצרה ובחנה את עצמה, מתחקה אחר פגמים, כמו נערה טרם צאתה למסיבה. למעשה הייתה בת ארבעים ועבדה כסייעת מינהלית בתיכון המקומי. כבר שנים שאנחנו נדחקים עקב-בצד-אגודל זה אל זו מבלי לצמצם ממש את המרחק. אהבתי לראות אותה מהססת קצת לפני ששילחה חיוך; אהבתי את הסרבולת הקטנה של גופה, את מגושמותו הקלה, את ליאותו הרפה. אהבתי איך, כשחלצה נעליים והניחה את רגליה על השרפרף המרופד, הייתה מנדנדת את אצבעותיה לאט, מצמצמת את עיניה ואומרת, "כמה שזה טוב." לעתים, באור מסוים, כשגופה בתנוחה מסוימת, היא נראתה לי כאישה שדברים לא הסתייעו לה כפי שקיוותה, אישה השוקעת אט-אט אל תוך תבוסה. ואז הייתי נשטף רגשי-אחווה כי ידעתי כמה קשה לחכות למשהו טוב יותר, למשהו שאין סיכוי שיקרה.
הובלתי אותה למעלה, אל המראָה האובלית , והדלקתי את האור. "תביטי הנה!" אמרתי ופשטתי זרוע במפגן טקסי. מחוות-היד נועדה לרמז כי מה שאני עומד להראות לה איננו חשוב בעצם, לא דבר שצריך לקחת ברצינות. קיוויתי כי ההשתקפות במראָה תשמח אותה איכשהו, אך לא ציפיתי למה שראיתי – מן המראָה נשקפה אלי, וכלל איננה עייפה, מוניקה אחרת: רעננה, תוססת, מוניקה קורנת מעונג. בגדיה כבר לא נראו מעט אפרוריים, מבוגרים לפי גילה, אלא מאופקים לנוי, לא-ראוותניים ועם זאת פתייניים. לא שהמראָה הפכה אותו לצעירה ויפת-תואר, כי צעירה ויפת-תואר היא לא הייתה. אך איזה כיווץ פנימי התפוגג בה, וכמוהו ההיסחפות האטית לעבר האומללות. במראָה היא הפגינה חוסן נאה. מוניקה הבחינה בכך; אני ראיתי שהיא הבחינה בכך; והיא התחילה להניע את גופה מצד לצד, להחליק מטה את חצאיתה על פני אגן-הירכיים, למשוך אחורנית את כתפיה, להיטיב את תסרוקתה.
כעת הייתי קם בבקרים במין תנופה ואץ ישירות אל המראָה שבפרוזדור: אפילו שערי הסתור שיווה לי מראה של ביטחון-עצמי רָשוּל, והקמטים הכהים תחת עיני הצביעו על אחד שמורגל להתייצב מול מכשולים ולהתגבר עליהם. בחדרוני שבמשרד עבדתי מתוך ריכוז וקלילות-נפש משונה, ובשובי הביתה עם דמדומי ערב היצצתי בדמותי בכל ארבע המראות. עלה בדעתי כי לפני שאתייצב מול המראָה האובלית בפרוזדור העליון, עלי תחילה לעבור במבואת-הכניסה, לחצות את הסלון האפלולי, ובו הספה הנפולה, לגמא את המטבח לאורכו, לטפס בשני גרמי-מדרגות חורקים, הארוך מוליך אל המישורת והקצר – אל הפרוזדור. ערב אחד, אחרי הארוחה, נסעתי לעיבורי העיר, ששם מרכז הקניות הישן התגושש עם הקניון החדש בקְרב של הורדת מחירים. באחד המעברים בחנות, אחרי מערבלי-המזון והמסחטות, הגעתי אליהן: מראות גבוהות צרות, מראות מרובעות במסגרת של אלון או אגוז כהה, מראות עגולות כמו עדשות-ענק של משקפיים, מראות עומדות, מראות עם מסגרת פליז, מראות עם שורת ווי-תלייה בתחתיתן. מאלה התחמקתי ככל האפשר, כי השתקף בהן רק גבר עייף עם עצב בעיניים. בחרתי לי מראָה מלבנית במסגרת עץ-דובדבן. בבית פתחתי מגרה בארונית ושלפתי משם בקבוק חום. בתנועות מטלית אחדות מירקתי את המראָה. תליתי אותה במבואת-הכניסה מול הארון וליד המגש לנעליים עם נעלי-הבית הישנות ונעלי-הגינון, צעדתי צעד-שניים לאחור. באור נורת התקרה ראיתי את בבואתי, עומד לי עם מטלית על כתפי ומביט בי מתוך המראָה כאחד שנכון להסתער על כל מה שהיום יזמן לו. חייכתי, והחיוך שנשקף אלי כמו זרם מן הראי אל זרועותי, חזי, פני ודמי.
למחרת אחרי העבודה עצרתי בחנות רהיטים וקניתי מראָה נוספת. בבית צחצחתי ותליתי אותה במטבח, מול השולחן. בזמן שאכלתי הרמתי את עיני בכל פעם שהתחשק לי וראיתי את שולחן האלון, את הצלחת הנוצצת עם כרע-העוף ותפוח-האדמה האפוי, את הסכו"ם המבריק ואת דמותי – מביט בדריכות כמי שעניין חשוב לכד את תשומת לבו.
ביום שישי נכנסה מוניקה אל מבואת-הכניסה ונעצרה באחת למראה המראָה. היא הסתכלה לעברי, כמעט פצתה את פיה, ואז הסבה את פניה. מול המראָה בהתה ארוכות בדמותה, שקועה בהרהורים. בלי שתסתובב אלי אמרה כי זהו רעיון לא רע כלל וכלל שתציץ בתסרוקתה וחולצתה לפני שהיא נכנסת לסלון, במיוחד אם בחוץ יורד גשם חזק או נושבת רוח. בלי אומר עקבתי אחר בבואתה מסיטה שער מן הלחי בתנועה נמרצת. היא ומוניקה נעו יחד אל קצה המראָה ונבלעו בתוך הסלון.
במטבח ראיתי את פיה של מוניקה נקפץ לעיגול קטן הדוק. אף פעם לא נתתי דעתי לארשת הזאת, תמהיל של זעפנות ומֶרי, אבל במראָה החדשה ראיתי שרבוט-שפתיים פלרטטני. "זה רק לניסיון," אמרתי. "אם זה לא נראה לך – " "אבל זה הבית שלך," אמרה. "אבל לא זה העניין," אמרתי. היא העיפה בי מבט והשפילה את עיניה; זאת הייתה דרכה לבטא מחאה ללא מילים. יושבת הייתה בגבה אל המראָה בעוד אני חלטתי עבורה קנקן של תה-צמחים. ממקומי מולה, יכולתי להגניב מבט אל מאחורי פניה המתוחות – אל אחורי ראשה, אל אחורי צווארון חולצתה המבצבץ משערה ועל ראשי שכמותיה. כולם נראו שמחים בחלקם בעוד היא מספרת לי על בעיות שיש לה עם הגנן. כשנפנתה פתאום להביט מבעד לחלון, ראיתי במראָה את הקימור של מצחה, את הנטייה למעלה של קצה חוטמה, את השיפוע הקל בין נחיריה ושפתה העליונה, ונפעמתי לנוכח החיוניות הענוגה של צדודיתה.
הנחתי ליום אחד שיחלוף, אך למחרת אותו יום קניתי מראָה כהת-מסגרת לסלון ותליתי אותה מול הספה. הוצאתי את בקבוקי החום וצחצחתי היטב את המראָה. פסעתי מעט אחורנית והבטתי בהתפעלות בחדר החדש שנשקף אלי מן המעמקים הממורטים. מוניקה ודאי תקמץ את שפתיה, אך במהרה תעמוד על היתרון שבכך. המראות בביתי מילאו אותי שמחה עצומה, וחדר ללא מראָה נראה לי עתה כמו תא חשוך. לחדר-הטלוויזיה הבאתי מראה בגובה-אדם, מראה מלבנית הייתה תלויה בחדר-השינה ושנייה זהה לה בחדר-האירוח במורד הפרוזדור. במכירת-חצר קניתי לי ראי ישן בצורת מגן, שתליתי במזווה מאחורי מכונת הכביסה ומכונת הייבוש. ערב אחד, כשנכנסתי למטבח, קפץ עלי חוסר-מנוחה, ובשובי מן הקניון תליתי שם מראה נוספת בין שני החלונות.
מוניקה לא אמרה מטוב ועד רע; יכולתי להרגישה את הרתיעה מתקשחת בה כמו שריר. לא שהייתי בלתי-מודע לכך שהתנהגותי מוזרה, כאדם אחוז דיבוק. בו-בזמן מה שעשיתי נראה לי לגמרי טבעי ונחוץ. יש אנשים שמוסיפים חלונות להצהיל את ביתם – אני קניתי מראות. מה רע בכך? המשכתי להיתקל בהן במכירות-חצר, שעונות כנגד שולחנות רעועים עם ערמת צלחות ורודה, או תלויות בפרוזדורים ובחדרי-שינה במכירות-נכסים בשכונות-יוקרה בעיר. הוספתי מראה שנייה לסלון ושלישית לחדר-האמבטיה העליון. במבואת-הכניסה, על גב דלת-הכניסה, תליתי מראה במסגרת-עץ כהה, שתאמה בצבעה את כַּן המטריות. כשחלפתי על פני המראות בביתי, כשצדתי צללית חטופה של עצמי בכניסה אל אחד החדרים – גאה בי פרץ של נחת. אין בכך כל רע. מעת לעת ניסתה מוניקה להתייחס לדברים בהיתול. "מה?" הייתה אומרת. "רק מראה אחת במישורת?" ואז, כשראתה אותי משתקע בהרהורים, נשתנתה הבעתה. פעם אחת אמרה לי, "אתה יודע, לפעמים אני חושבת שאתה מעדיף אותי שם" – והצביעה אל המראה – "מאשר כאן" – והצביעה על עצמה. הדברים נאמרו בנימת הקנטה, בלוויית גיחוך קטן, אך בארשת-פניה הסתמנה תהייה של דאגה. כדי להוכיח שהיא שוגה, כיוונתי אליה את מלוא תשומת לבי. מולי ניצבה אישה עם מצח טרוד ועיניים אומללות. דימיתי לי אותה תולה בי עיניים צלולות מלאות תקווה מכל המראות בבית, ועתה נתקפתי קוצר-רוח למראה הסוודר שעליה, חום-כהה, היד שיישרה בעצבנות את חצאיתה הירוקה-כהה, קמטי המתח סביב פיה.
כדי להפגין שהכול כשורה בינינו, שמאומה לא השתנה, שאינני עבד של מראות, הצעתי כי נצא לפיקניק בשבת. ארזנו ארוחה קלה בסל ונסענו הרחק אל האגם. מוניקה חבשה מגבעת-קש רחבת שוליים שראיתי אז לראשונה, ולבשה חולצה חדשה ירקרקת, זרוּעה נצנצים. במכונית הסירה את מגבעתה ושמה אותה בחיקה, ישבה שעונה לאחור בעיניים כמעט עצומות והניחה לאור-השמש להתפרש כמו אדוות על פניה. אבן-חן קטנה ירוקה נצצה על תנוך אוזנה. במתחם הפיקניק ישבנו אל אחד השולחנות – קצתם שטוף-שמש וקצתם מוצל – שהיו פזורים תחת האורנים הגבוהים שצמחו בגבולה של רצועת-חוף קטנה. היה יום חם ומנומנם; עשן סבכות-הצלייה היתמר אל ענפי העצים; איש עמד בקרבת-מקום, רגלו על ספסל, זרוע אחת מונחת על ירכו והאחרת מחזיקה פחית בירה, בוהה אל החוף והמים; ילדים התרוצצו בין השולחנות; על החוף, שלושה נערים עם בגדי-ים באורך הברכיים שיחקו "תופסת כדור" עם כפפות כדור-בסיס ענקיות וכדור-טניס ירוק-לימוני; אֵם שמנמנה ובנה הכחוש בגיל-העשרה שיחקו כדורעף; נשים צעירות וגברים עם שער לבן על החזה שוטטו על החוף החולי; במים, כמה אנשים התיזו מים וצחקו; כלב שחור עם אוזניים זקופות שחה לעבר החוף, בפיו מקל רטוב; ובמרחק ראית סירות קאנו ומשוטים מתרוממים עם נתזי-מים זוהרים משמש. וכשפניתי לעבר מוניקה ראיתי את אחר-הצהריים כולו נוהר אל פניה ועיניה. אחרי הארוחה שוטטנו בשביל שסובב בחלקו את האגם. פה ושם, על רצועות צרות של חול בשפת האגם, שכבו אנשים אפרקדן בשמש על מגבות. חצינו לעבר החוף, בין שיחים דוקרניים. בהגיענו לחול, השילה מוניקה את סנדליה, הניפה את חצאיתה הארוכה, פסעה אל המים, הטילה אחורנית את ראשה וספגה את השמש בעיניים עצומות. אותו רגע דימיתי כי הכול אפשרי בנוגע למוניקה ולי. ניגשתי אליה ואמרתי: "אף פעם לא ראיתי אותך ככה!" ובעיניים עצומות עדיין, אמרה: "אני לא אני היום!" והתחילה לצחוק. ואז התחלתי לצחוק גם אני, בגלל מה שאמרנו שנינו, ובגלל צחוקהּ, והשמש והשמים והאגם.
בנסיעה הביתה נרדמה מוניקה, ראשה על כתפי. הבילוי הממושך עייף גם אותי, אם כי לא באותו האופן. במהלך אחר-הצהריים התחילה אי-נחת מחלחלת בי. בוהק השמש על המים הכאיב לעיני; החום היכה בי; דברים נעו לאיטם, נרפים; היה נדמה שמוניקה מתנהלת ביתר מאמץ, לכאורה האוויר הוא כובד לוהט שהיא מפלסת בו את דרכה. שנינו, היא במגבעת-קש ואני במכנסיים קצרים, דמינו בעינַי כשחקנים בתפקיד אנשים מן השורה, המבלים להנאתם ליד אגם. למעשה הייתי איש שהאכזבה מעיקה עליו, איש שדברים לא נסתייעו בידו כפי שדימה לו פעם, איש שקט, נזהר במעשיו, ביישן בשורש מהותו, ועם זאת מרוצה למדי בשגרת יומו על טקסיה הקטנים. ואילו מוניקה? הצצתי לעברה. גב ידה נח על רגלה. ארבע אצבעות נטו הצדה, והאגודל הייתה תלויה לפניהן; משהו באצבעות הללו ובאגודל ההוא נראה לי כהתגלמות של ייאוש.
אך כשפתחתי את דלת-הכניסה ונכנסתי אל המבואה בעקבות מוניקה, התחדשה בי הרגשת הרווחה. במראה השתקפנו שנינו, היא בחולצה הירוקה המנצנצת ואני עם להט השיזפון על פני. עמוק בתוך הברק של הזכוכית המצוחצחת, התרוממה ידה בקשת חיננית להסיר את מגבעת-הקש.
בסלון צדתי השתקפות שלה בשתי המראות, עושה דרכה בשובבות אל המטבח. במטבח שטוף-השמש הרימה בבואתה העולצת קנקן מים שלכד את האור. הצצתי במראה השנייה, ושם החלה להרים כוס של מים נוצצים, השתהתה לפתע ופערה פיה בפיהוק עוגבני. "אני רוצה לנוח," אמרה מוניקה. פניתי אליה וראיתי את שפתיה ההדוקות ואת שמורותיה העייפות. התחקיתי אחריה כשעלתה לאִטה במדרגות על פני המראה החדשה ואל המישורת. לרגע נצנץ לעברי שׂערה מן הראי. בראש המדרגות פסעה בהילוך נוקשה, בלי שתעיף מבט במראה האובלית, אל חדר-השינה, ושם ראיתי את בבואתה המבריקה משתרעת על המיטה ועוצמת עיניים. גם אני הייתי עייף, ויותר מכך, אך עצם הנאתה של השיבה הביתה מילא אותי מרץ חסר-מנוחה והאיץ בי לעבור בין כל חדרי הבית. מפעם לפעם נעצרתי לפני מראה מצוחצחת והנעתי את ראשי הנה והנה. וכאילו ביתי, והמראות הרבות, רוקנו את גופי מכל כובד ולאות, הוצאתי בפרץ פתאומי של השראה את בקבוק "תמיסת-הפלא", שהיה עדיין מלא כדי שני-שלישים, וירדתי אל המרתף ומרחתי ממנו על המראה החדשה, השעוּנה אל מכונת-הכביסה וממתינה שאחליט היכן אתלה אותה.
מאוחר יותר בערב, כשישבנו בסלון, עוד נראתה מוניקה עייפה וקצת מצוברחת. הולכתי אותה אל הספה וניסיתי להציב אותה בתנוחה שממנה תוכל לראות את השתקפות בבואתה השמחה, אבל היא מיאנה להתבונן בעצמה. יכולתי לחוש את הרתיעה עולה ממנה כמו יד שהודפת. במראה התפעלתי מכתף של חולצתה. ואז עברתי להביט במוניקה האחרת, מוניקה היושבת על הספה בגו נוקשה, שקטה מאוד. שרתה אווירה של שמים קודרים טרם סוּפה. חשבתי שאני שומע אותה אומרת "לא יכולה," אבל בנימה כה חרישית שתהיתי אם דיברה כל עיקר; או אולי אמרה "אנ' יכולה."
"מה אמרת," לחששתי, בקושי מסוגל לשמוע את דִברי עצמי.
"אני לא יכולה," אמרה, וכעת אי-אפשר היה לטעות במילותיה. "כזה יום מושלם. ועכשיו – זה." בלאות הרימה את זרועה בתנועה גורפת, שנדמָה שהיא אוספת אליה את החדר כולו, את תבל כולה. מן המראה הצטייר כאילו בבואתה מעלימה את זרועה דרך-היתול. "אני לא יכולה. ניסיתי, אך אנ' לא יכולה. לא יכולה. תצטרך – אתה תצטרך לבחור."
"לבחור?"
תשובתה הייתה כה חרישית, כמו לא יותר מנשיפה. "ביני וּ – בינה."
"בינה?"
"אני שונאת אותה," לחשה ופרצה בדמעות. ומיד חדלה, שאפה שאיפה עמוקה, ושוב פרצה בדמעות. "אתה לא מסתכל בי," אמרה. "אבל זה לא – " אמרתי. "אני חייבת ללכת," אמרה וקמה. כבר לא בכתה. שוב שאפה עמוקות ומחטה את נחיריה באצבע מעוקלת. תחבה יד אל כיס החצאית ושלפה ממחטת-נייר שהתקמטה לכעין כדור של מוך. "קחי," אמרתי והושטתי לה מטפחת-אף. תחילה היססה, אחר כך לקחה וניגבה בעדינות את נחיריה. כעת החזירה לי את הממחטה, הביטה בי ופנתה ללכת. "לא," אמרתי. "אני או היא," לחשה ויצאה.
בשבוע שאחרי-כן הטלתי עצמי במרץ אל תוך העבודה, שממילא הייתה מסובכת ותבעה את מלוא תשומת הלב, אך בלי שאמצא בה עניין. בחמש אחרי-הצהריים הלכתי ישר הביתה, והמעבר מחדר לחדר הרגיע את רוחי. אך אינני ילד, לא פתי שמכַּחש לעצמו כדי להתחמק ממצב-ביש. רציתי להבין את המתרחש לאשורו; רציתי להגיע לכלל החלטה. מן ההתחלה הייתה קרבה עמוקה ביני ובין מוניקה. היא הייתה מהעומדים על המשמר, מאומנת לצָפּות מעט מן החיים, אסירת-תודה על הנאות קטנות, אינה תולה הרבה בהבטחות, רגילה להפיק את המיטב מדברים, מורגלת לִרצות ובד-בבד לא להעז לרצות. והנה מופיעה לה "תמיסת-הפלא", היהירה, ומלחשת באוזנה. למה לא? היא כאילו אומרת. למה לא, לכל הרוחות? אך המראות, שאותי העצימו, הפיחו בי חיים חדשים – אותן מראות עצמן הכעיסו את מוניקה. האם הרגישה שאני מעדיף גרסה כוזבת שלה, גרסה נוצצת, על פני מוניקה בשר-ודם עם הפלסטרים והברכיים השמנמנות ונטל היגונות? מה שמשך אותי היה ההיפך הגמור. במראות המבהיקות ראיתי את מוניקה האמיתית, את מוניקה הנסתרת, את מוניקה הקבורה תחת שנים של אכזבות וריפיון-ידיים. לא שברחתי אל עולם של אשליות מזהירות. נהפוך הוא; בעמקי המראות הצטייר לי עולם שלא מאפילים עליו תקוות אבודות וחלומות שנכזבו. שם, הכול היה ברור, הכול היה אפשרי. מוניקה, הבנתי לגמרי, לעולם לא תראה דברים כדרך שאני רואה אותם. במראות לא גילתה אלא מקום שמושך אותי הרחק ממנה, יריבה שהציתה בה קנאה נואשת.
שבוע שלם עבר לפני שידעתי לאן פני מועדות. הקיץ היה בשיאו; במרפסות-הכניסה נופפו שכנים בעיתונים מקופלים כבמניפה; ממטרות התיזו קשתות של מים על פיסות דשא ורצועות של דרכי-גישה שהבריקו בשמש כמו ליקוריץ שחור; בראש סולם העביר איש בכובע מצחייה, מצד אל צד, בעצלתיים, מברשת-צבע. היה יום שבת אחר-הצהריים. בבוקר טלפנתי אל מוניקה ואמרתי כי יש לי דבר חשוב להראות לה. קבענו להיפגש במרפסת-הכניסה. ישבנו שם ושתינו לימונדה, כמו זוג נשוי ותיק, צופים בילדים על אופניים, בסנאי מפזז על כבל-טלפונים. אדום-חזה ניקר בכל עוז בדשא שלצד הכביש. כעבור זמן אמרתי, "בואי ניכנס פנימה." היא נפנתה אלי כעומדת לשאול שאלה. "אם זה מה שאתה רוצה," אמרה לבסוף, כּפּוֹתיה מגולות.
במבואת-הכניסה עמדה מוניקה מלכת. עצירתה הייתה כה פתאומית, כאילו הניח פלוני יד כבדה על כתפה. הסתכלתי בה בוהָה אל המקום שבו מראה הייתה תלויה קודם. היא הביטה בי, ושוב בקיר. ואז הסתובבה והביטה באחוריה של דלת-הכניסה. לוחות הדלת הכהים נִבטו משמימים תחת מנורת המבואה. מוניקה שלחה יד ונגעה בזרועי.
עברנו מחדר לחדר בבית, עצרנו לפני קירות מוכרים. בסלון נשקף אלינו תצלום של הורי ממקום שקודם תלתה בו מראה. קיר שני היה חשוף חוץ משני חורים קטנים בטאפט הדהוי, בדוגמת אגרטלים גבוהים עם פרחים חיוורים. במטבח הייתה תלויה כרזה עם דגם של סוגי תה. במקום המראה האובלית בקומה העליונה הייתה תמונה ממוסגרת של תחנת-קמח ליד ברכה חומה עם צמד ברווזים. שני ארונות אמבטיה עם מראות במסגרת משופעת היו תלויים מעל הכיורים בקומת הכניסה והקומה העליונה. ראיתי את הכרת-התודה גודשת את לחייה של מוניקה. בתום הסיור הובלתי אותה אל המגרה בארונית והוצאתי ממנה את הבקבוק החום. במטבח עקבה אחרי בעת שרוקנתי את הנוזל הסמיך הירקרק-לבן אל הכיור. שטפתי את הבקבוק הריק וזרקתי אותו אל פח-האשפה ליד תנור-הבישול. היא פנתה לעברי ואמרה "זאת המתנה הכי יפה ש…"
"עוד לא גמרנו," אמרתי ונימת התרגשות בקולי, והולכתי אותה מבעד לדלת המטבח ובמורד ארבע מדרגות עץ אל החצר האחורית.
כנגד הקיר האחורי של הבית עמדו בשורה כל המראות, כל אחת שעוּנה בשיפוע שונה. המראה האובלית מן המסדרון העליון נסמכה אל חלון המרתף. ולידה: שתי המראות של מבואת-החזית, מראות המטבח במסגרות-העץ, המראה דמוית-המגן מן המרתף, מראות הסלון, מראות חדר-השינה, המראה בגובה-אדם מחדר-הטלוויזיה, זוג המראות מחדר-האירוח, המראה בחדר-האמבטיה העליון שהוסרה מן הארון, המראה של המישורת, המראה מחדר-האמבטיה התחתון, ועוד אחרות שקניתי וצחצחתי ואכסנתי בארונות לקראת תלייתן: מראות מרובעות ומראות עגולות, מראות מסתובבות על רגל עץ, מראה בצורת עלה-תלתן. באור השמש נצצו המראות כמו אבני-חן.
"הנה!" אמרתי והחוויתי קדימה בידי. התחלתי לעבור על פניהן, מן האחת אל חברתה. בכל אחת מהמראות נשקף חלק אחר של גופי: נעלי ודשי המכנסיים, חגורתי ותחתית החולצה, ובמפתיע קומתי במלואה במראה בגובה אדם, ידי המתנדנדת. מעת לעת צד מבטי חלקים מיריבתה של מוניקה, עומדת מאחור על הדשא הירוק העז. "ועכשיו," אמרתי כפונה אל קהל-אנשים – והשתהיתי קלות למען הרושם הדרמתי. הצצתי במוניקה, שעל פניה הייתה נסוכה הבעה הקשה לפענוח, הבעת דאגה, כך חשבתי. רציתי שתדע בוודאות כי אין מקום לדאגה, כי הכול נעשה עבורה, כי הכול יבוא על מקומו בשלום. רכנתי אל מאחורי מראה רוחבית בסוף השורה ושלפתי משם פטיש. היטחתי אותו בהינף זרוע במראה. התקדמתי מראש השורה, הולך ומכה בפטיש וזורע מכיתות מבריקות של זכוכית בחלל האוויר. "עכשיו!" קראתי וריסקתי מראה נוספת. "תראי!" צעקתי. הנפתי. ניפצתי. פסי זיעה זחלו על פני. רסיסים של זכוכית דבקו בחולצתי.
תם ונשלם, ומהר מכפי שחשבתי. לכל אורכו של הקיר האחורי, על הדשא, היו מוטלים שברים נוצצים של זכוכית. פה ושם עוד נותרו משולשי זכוכית, תלויים על מסגרת העץ. הבטתי בפטיש שבידי. ואז הנפתי וזרקתי אותו גבוה אל ירכתי החצר, אל שורת עצי אשוחית. יכולתי לשמוע אותו צונח בין הענפים המחטיים.
"חסל!" אמרתי למוניקה והחלקתי כף בכף כאדם שהשלים משימה. ואז התחלתי פוסע הלוך ושוב מול מוניקה. התרגשות נוראה יקדה בי. יכולתי להרגיש את הדם הולם בצווארי. דימיתי אותו שותת מן העור בקילוחים מבריקים של אדום. "היא נעלמה! זה מה שרצית, לא? נעלמה! בּיי בּיי! עכשיו את מרוצה, מה?" עצרתי לפניה. "מרוצה? מרוצה?" רכנתי קרוב אליה. "נכון? נכון?" התקרבתי עוד, ועוד, עד ששוב לא יכולתי לראותה. "נכון? נכון? נכון?"
מוניקה עשתה את הדבר היחיד שנותר לה – קמה וברחה. אבל תחילה נעמדה כאילו היא מבקשת לדבר. עמדה בעיניים לטושות, כאחת שסטרו לה שוב ושוב. היה עלבון במבטה, ועייפות, וגם רכות מיוסרת. ובו-בזמן איזו ודאות שקטה, כמישהו שהחלטה גמלה בו. ואז פנתה והלכה.
יש סוג של אי-שקט שאינו מניח לך לשבת על מקומך בבית. אתה עובר מחדר לחדר כמו עובר-אורח בעיר רפאים. יום אחר יום התאבלתי על המראות שלי עם ניצוץ "תמיסת-הפלא". במקומות שהיו תלויות בהם ראיתי רק מתווה על הטאפט, תמונות במסגרת, לוחות של דלת, פסים של אבק. יום אחד נסעתי לקניון וחזרתי עם מראה אובלית במסגרת כהה פשוטה, שתליתי בפרוזדור העליון; השתמשתי בה אך ורק לסקור את חזותי בחליפה. פעם, למשמע צלצול בדלת, דהרתי מטה במדרגות אל דלת הכניסה, אבל עמד שם נער עם קופסה תרומות לטובת גדוד חדש של "הצופים". יכולתי לחוש איך אפרורית נִזרֵית עלי כמו אבק. לבקש לי "תמיסת-פלא", זה מוגזם? יום אחד עוד יגיע זָר אל שכונתנו. יצעד אל ביתי עם מזוודה ששומטת צד אחד של גופו. בסלון ביתי הוא יפתח בנקישה את התפסים ויראה לי את הבקבוקים החומים, שורה ועוד שורה. בנימה של אבֵלים יגיד כי היום הוא יום המזל שלי. בקול שלֵו, אך החלטי ובוטח אגיד שאני רוצה את כל הבקבוקים, עד אחרון שבהם. כשאני עוצם עיניים, אני רואה את ארשת החשד על פניו, עם רמז של עורמה וטיפת בוז, ותחילתה של תקווה קשה-מנשוא.
תודה על הסיפור המעניין שלוקח מוטיבים יקרים של אגדות עם כמו נוזל פלאי ומראות נוצצות שבהן משתקפים בבואות נוצצות של הדמויות המתבוננות בהן ומשווה להם מאפיינים פוסט- מודרניים. הסופר מתווה לפנינו סיפור שיש בו נימה פילוסופית ודיון בשאלת האמת והיכן היא קיימת – במראה המעוות את המציאות האפורה או במציאות עצמה ואולי אף לא כאן ולא כאן. אולי אנשים השוקעים "אט-אט לתוך תבוסה" יכולים ללדת את החיוניות של עצמם רק מתוך עולמם הפנימי, הרגשי העמוק ולא מתוך כל מניפולציות זרות ונוצצות והסתמכות על "יום המזל" שיגאל אותם?
אכן, בניגוד לאגדות "קשה לחכות למשהו טוב יותר, למשהו שאין סיכוי שיקרה". אבל למה, בעצם?
יופי של סיפור. נראה לי שהוא משקף משהו עמוק בתרבות האמריקאית שאני צריכה לחשוב עוד איך לנסח אותו ובטח אחזור לקרוא את הסיפור פעם נוספת. הוא שווה את זה.