אגב שיחה על אודות כמה מהטירות היותר עתיקות בטוריין, הוזכרו כלוב הברזל שלואי האחד-עשר כלא בו את קרדינל לה-בּלו שש שנים, והוזכרו צינוקי-אוּבְּלִייט ועוד זוועות מן הסוג הזה. כבר ראיתי בחיי לא מעט אוּבּלִייטים, שהם בעצם בארות יבשות בעומק שלושים-ארבעים רגל שאדם נזרק לתוכן להמתין ללא-כלום. כיוון שיש לי נטייה לקלוסטרופוביה, ואפילו תא-שינה ברכבת הוא סיוט מובטח, הטביעו בי הצינוקים האלה רושם בל-יימחה. על כן רווח לי כשרופא בין הנוכחים סיפר את הסיפור הבא – כלומר רווח לי כשהתחיל את הסיפור שנראה שאין לו ולא כלום עם מסָכות-העינויים מן העבר.
***
הייתה פעם אישה צעירה, גברת קינג שמה, שחייתה באושר רב עם בעלה. הם היו עשירים ומאוהבים מאוד, אך בעת לידת הילד השני היא שקעה בתרדמת ארוכה וניעורה ממנה במצב חמור של סכיזופרניה. להזיה שלה, שהיה לה איזה קשר עם "הצהרת העצמאות" של אמריקה, לא הייתה השפעה רבה על המחלה, וככל שהתקדמה החלמתה, הלכה ההזיה ונגוזה. בתום עשרה חודשים, כשהייתה בגדר חולה-מחלימה, כמעט לא ניכר בה מה שסבלה ממנו ועיקר רצונה היה לחזור לחיים רגילים.
היא הייתה בת עשרים ואחת בלבד, נערית באופן לוקח-לב וחביבתו של צוות הסנטוריום. כשהייתה בריאה די הצורך לצאת לנסיעת-ניסיון עם בעלה, גילו הכול עניין בהרפתקה. אחת העובדות נסעה אתה לפילדלפיה לקנות לה שמלה, אחרת התוודעה לפרטיו אל סיפור האהבה הרומנטי במקסיקו וכולם פגשו את שני התינוקות שלה בביקוריהם בבית החולים. הנסיעה הייתה לווירג'יניה ביץ' לחמישה ימים.
תענוג היה לעקוב אחריה נערכת לנסיעה, מתלבשת ואורזת בקפידה, מתמסרת לזוטות השמֵחות של סלסול שער וכדומה. כבר הייתה מוכנה חצי שעה לפני מועד היציאה ועתה ערכה כמה ביקורים בקומת מגוריה בשמלתה התכלכלה ובכובעה שנראה כמו רגע אחרי זרזיף של אפריל. פניה החמודות והשבריריות, עם שריד של בהלה מזוגה בעצב, שמשתיירת לא פעם אחרי מחלה, קרנו בציפייה.
"פשוט לא נעשה כלום," אמרה. "זאת השאיפה שלי. לקום מתי שאני רוצה שלושה בקרים ברציפות, ולהישאר ערה עד מאוחר שלושה לילות ברציפות. לקנות לי בעצמי בגד ים ולהזמין ארוחה."
בהתקרב המועד, החליטה גברת קינג לחכות בקומת הכניסה במקום בחדרה. ובעודה חולפת
במסדרונות בלוויית סייעת הנושאת את מזוודתה, היא נופפה לשלום לחולים האחרים, מְצֵרה בלבה שאינם יוצאים כמוה לחופשה נהדרת. המנהלת איחלה לה כל טוב, ושתי אחיות מצאו להן תירוצים להשתהות ולחלוק בעליצותה המידבקת.
"תהיי שזופה נהדר, גברת קינג."
"אל תשכחי לשלוח גלויה."
בערך בזמן שעזבה את חדרה פגעה משאית במכוניתו של בעלה בצאתו מן העיר. הוא נפגע פגיעות פנימיות והתחזית הייתה כי יחיה רק שעות ספורות. המידע התקבל בבית החולים במשרד שקירותיו זכוכית, הסמוך לאולם שבו המתינה גברת קינג. המרכזנית, שיכלה לראות ממקומה את גברת קינג וידעה כי זכוכית איננה בלם-קולות, הזעיקה את האחות הראשית. האחות הראשית אצה אל הרופא מזועזעת והוא קיבל החלטה. כל עוד הבעל בחיים, מוטב לא להגיד לה כלום, אך מובן שעליה לדעת כי בעלה לא יגיע היום.
גברת קינג הייתה מאוכזבת עד עומק נשמתה.
"טיפשי מצדי להרגיש ככה," אמרה. "אחרי כל החודשים האלה, מה זה יום נוסף? הוא אמר שיבוא מחר, נכון?"
לא היה קל לה, לאחות, אבל היא הצליחה להסיט את הנושא עד שהחולה חזרה אל חדרה. אחר כך מינו אחות מנוסה מאוד ושאינה מהירה להתרגש שתרחיק את מרת קינג משאר החולים ומעיתונים. עד מחר כבר יוחלט בעניין לכאן או לכאן.
אלא שלא נשתנה מצבו של בעלה והם כולם המשיכו לרמוֹת. למחרת, קצת לפני הצהריים,עברה אחת האחיות במסדרון ונתקלה בגברת קינג לבושה כמו אתמול, אך הפעם נושאת בעצמה את מזוודתה.
"אני יוצאת לפגוש את בעלי," הסבירה. "הוא לא יכל להגיע אתמול, אך הוא מגיע היום באותה שעה."
האחות נלוותה אליה. מרת קינג הייתה רשאית להסתובב בכל הבניין והיה קשה פשוט לכוון אותה חזרה לחדרה, והאחות לא רצתה לספר סיפור שיסתור את הגרסה של ההנהלה. כשהגיעו השתיים לאולם הכניסה סימנה האחות למרכזנית, שירדה למרבה המזל לסוף דעתה. מרת קינג העיפה מבט אחרון בבואתה בראי ואמרה:
"צריך שיהיו לי תריסר כובעים בדיוק כמו זה כדי שאזכור לשמוח ככה תמיד."
כשהגיעה האחות הראשית כעבור רגע והבעתה קדורנית, תבעה גברת קינג לדעת:
"אל תגידי לי שג'ורג' מתעכב."
"לדאבוני כן. אין מה לעשות אלא להתאזר בסבלנות."
גברת קינג חייכה בעצב. "ואני רציתי שהוא יראה את הבגד שלי כשהוא לגמרי חדש."
"אבל אין בו אפילו קמט אחד."
"אני מאמינה שזה יחזיק עד מחר. לא יפה לחטוף מצב רוח בגלל עוד יום של המתנה כשאני בעצם כל כך שמחה."
"נכון מאוד."
אותו לילה מת בעלה, ובישיבה שהתכנסה בבוקר המחרת התלבטו הרופאים מה לעשות – היה מסוכן לספר לה והיה מסוכן להסתיר מפניה. לבסוף הוחלט להגיד כי אדון קינג הוזעק באיזה עניין ועל ידי כך להוביש את תקוותה כי ייפגשו עוד מעט; אחרי שתשלים עם הנאמר יוכלו לספר לה את האמת.
בצאתם מן הישיבה עצר אחד הרופאים והצביע בידו. במורד המסדרון, לעבר אולם הכניסה, צעדה גברת קינג נושאת את מזוודתה.
ד"ר פּירי, שהיה אחראי על הטיפול בגברת קינג, עצר את נשימתו.
"רע מאוד," אמר. "אני חושב שאולי מוטב לספר לה עכשיו. אין טעם להגיד שהוא נסע כשהיא רגילה לשמוע ממנו פעמיים בשבוע, ואם נגיד לה שהוא חולה היא תרצה לבקר אותו. מישהו מוכן לקבל עליו את המשימה?"
אחד הרופאים שהשתתפו בישיבה נסע אחר הצהריים לחופשה בת שבועיים. ביום שובו, באותו מסדרון ובאותה שעה, נעצר למראה שיירה קטנה קרבה אליו – סייעת נושאת מזוודה, אחות, גברת קינג באותו בגד תכלכל וחובשת את הכובע האביבי.
"בוקר טוב, דוקטור," אמרה. "אני עומדת לפגוש את בעלי ואנחנו נוסעים לווירג'יניה ביץ'. אני בדרך לאולם הכניסה כי אני רוצה לגרום לו להמתין."
הוא הציץ בפניה – בהירות ועליזות כפני ילדה. האחות סימנה לו כי הכול כסדרו ועל כן הסתפק בכך שקד לגברות ואמר דבר-שניים על מזג האוויר הנעים.
"זה יום נהדר," נענתה גברת קינג, "וכמובן, אפילו אם ירד גשם, בשבילי זה יהיה יום נהדר."
הרופא התבונן אחריה תוהה ומוטרד – למה נותנים לזה להמשיך, חשב. מה התועלת בכך?
כשפגש את ד"ר פּירי, הוא הציג לו את השאלה.
"ניסינו לספר לה," אמר ד"ר פּירי. "היא צחקה ואמרה שאנחנו מנסים לבדוק אם היא עדיין חולה. במקרה הזה אפשר להשתמש בביטוי לא-בא-בחשבון – במה שנוגע אליה, מותו לא בא בחשבון."
"אבל אי-אפשר להמשיך ככה עוד ועוד."
"תאורטית לא," אמר ד"ר פּירי. "לפני כמה ימים, כשארזה כרגיל את המזוודה, ניסתה האחות לעצור אותה מלצאת מן החדר. מן המסדרון יכולתי לראות את הבעתה, לראות שהיא מתחילה להתפרק – לראשונה, אם לא אכפת לך. השרירים בפניה היו מכווצים, עיניה היו מזוגגות וקולה כבד וצרחני כשאמרה לאחות בכל הנימוס שהיא שקרנית. לרגע היינו במצב עדין ומסוכן – בין חולה קלה לטיפול ובין חולה בפיקוח – ואני התערבתי והוריתי לאחות לקחת אותה למטה לאולם הקבלה."
הוא עצר את דבריו כשהשיירה שעברה כאן לא מכבר הופיעה שוב, בדרכה אל המחלקה. גברת קינג עמדה מלכת ופנתה אל ד"ר פּירי.
"בעלי מתעכב," אמרה. "בטח שאני מאוכזבת, אך אומרים לי שהוא יגיע מחר, ואחרי שכבר חיכיתי כל כך הרבה, יום אחד לא משנה. נכון שאני צודקת, דוקטור?"
"בהחלט, גברת קינג."
היא הסירה את כובעה.
"אני חייבת להניח בצד את הבגדים האלה – אני רוצה שהם יישארו רעננים מחר כמו שהם היום." היא בחנה בקפידה את הכובע. "יש כאן כתם של אבק, אבל אני חושבת שאוכל להסיר אותו. ואולי בעלי גם לא ישגיח."
"אני בטוח שהוא לא ישגיח," אמר ד"ר פּירי.
"באמת שלא אכפת לי לחכות עוד יום. זה יגיע עוד לפני שאני אספיק לשים לב. נכון?"
אחרי שהלכה, אמר הרופא הזוטר:
"אבל מה בקשר לשני הילדים?"
"אני לא חושב שהילדים מעמידים קושי. מהרגע שהיא חלתה היא מקשרת את הנסיעה הזאת עם אפשרות ההחלמה. אם ניקח את זה ממנה היא תצטרך להתחיל הכול מבראשית."
"היא תעמוד בכך?"
"אין לנו פרוגנוזה," אמר ד"ר פּירי. "פשוט הסברתי לך למה הרשו לה לגשת לאולם הכניסה הבוקר."
"אבל יש גם מחר בבוקר ומחרתיים בבוקר…"
"תמיד יש סיכוי," אמר ד"ר פּירי, "כי באחד הימים הוא יהיה שם."
***
הרופא סיים את סיפורו, די בחטף. כשלחצנו עליו לספר מה קרה הוא מיחה ואמר כי השאר הוא אנטי-קליימקס – כי כל אהדה מתפוגגת לבסוף, וכי בסופו של דבר צוות העובדים בסנטוריום פשוט השלים עם העובדה.
"אבל היא עדיין יורדת לפגוש את בעלה?"
"הו, כן, זה תמיד אותו הדבר – אבל יתר החולים, חוץ מהחדשים, בקושי מרימים את העיניים כשהיא עוברת באולם הכניסה. האחיות מצליחות להחליף את הכובע שנה-שנה, אבל היא עדיין לבושה באותו הבגד. היא תמיד מאוכזבת קצת, אבל היא מפיקה מכך את המרב, וגם במתיקות רבה. אלה אינם חיים אומללים, ככל שידוע לנו, ומבחינה מסוימת, מצחיקה, זה מעמיד דוגמה של שלווה לשאר החולים. בשם אלוהים, בואו נדבר על משהו אחר – בואו נחזור אל האוּבְּלִייטים."
