הטעויות של סנטה קלאוס I סטיבן ליקוק (1944-1869)

היה ערב חג-המולד.

הבְּראוּנים, שגרו בבית הסמוך, סעדו אצל הג'וֹנֶסים. בּראוּן וג'וֹנֶס קינחו ביין ואגוזי מלך. האחרים כבר עלו לקומה השנייה.

"מה אתם נותנים לבן שלכם לחג-המולד?" שאל בּראוּן.

"רכבת," אמר ג'וֹנֶס, "סוג חדש – אוטומטי."

"תָביא ונראה," אמר בּראוּן.

ג'וֹנֶס הוציא חבילה מהארון והתחיל לקלף את עטיפתה.

"מתוחכם, מה" אמר. "נוסעת על הפסים של עצמה. מוזר איך ילדים אוהבים לשחק ברכבות, לא?"

"צודק," הסכים אתו בּראוּן. "איך מרכיבים את הפסים?"

"חכה, אני יראה לך," אמר ג'וֹנֶס. "רק תעזור לי להזיז את הכלים ולגלגל את המפה. זהו! עכשיו שים לב, מניחים את הפסים בצורה הזאת ומצמידים אותם בקצוות, כך ש– "

"הנה, תפסתי, איזה אלוף! בידור לא-נורמלי לילד, מה? אני קניתי לווילי מטוס-צעצוע."

"הם אדירים! קניתי לאדווין אחד ליום הולדת. אבל חשבתי שהפעם אני קונה לו רכבת. אמרתי לו שסנטה קלאוס הולך לתת לו הפעם משהו חדיש-חדיש. אדווין, כמובן, לגמרי מאמין בסנטה קלאוס. תסתכל בקטר הזה, יש לו קפיץ מלופף בתוך תא-הבעירה."

"תפעיל אותה," קרא בּראוּן מתוך עניין גדול. "נראה אותה נוסעת."

"בסדר גמור," אמר ג'וֹנֶס, "רק תעמיד כמה צלחות בערמה ותשעין עליהם את הקצה של המסילה. הנה, תראה איך היא מזמזמת לפני שהיא זזה. זה לא דבר גדול בשביל ילד?"

"כן," אמר בּראוּן. "ותראה את השרוך הקטן ההוא למשוך את הצופר! בחיי, זה עובד! כמו קטר אמיתי!"

"ועכשיו, בּראוּן," המשיך ג'וֹנֶס, "אתה תזיז את הקרונות האלה ואני אפעיל אותה. אני יהיה הנהג, אֶה?"

חלפה חצי שעה וג'וֹנֶס ובּראוּן עדיין שיחקו ברכבות על שולחן חדר-האכילה.

אבל רעיותיהם למעלה בסלון בקושי השגיחו בהיעדרם. הן היו עסוקות מדי.

"תקשיבי, היא ממש מתוקה," אמרה גברת בּראוּן. "כבר שנים לא ראיתי בובה כזאת. אני מוכרחה להשיג אחת לאוֹלבינה. קלָריס בטח תשתגע עליה."

"בטוח," ענתה לה גברת ג'וֹנֶס, "ואז עוד יחכה לה הכיף לסדר את השמלות. ילדות כל כך אוהבת את זה. תראי, שלוש שמלות קטנות באות עם הבובה. זה לא חמוד? כולם כבר גזורות ונשאר רק לחבר את החלקים."

"אוי, איזה יופי!" הצטעקה גברת בּראוּן. "ההיא הסגולה הכי תתאים לה, לדעתי, עם השערות הבלונדיניות שלה. רק, את לא חושבת שיותר טוב להפוך את הצווארון, ככה, ולשים סרט קטן – ככה?"

"רעיון מצוין!" אמרה גברת ג'וֹנֶס. "בואי ננסה. רק חכי רגע, אני כבר מביאה מחט. אני אגיד לקלָריס שסנטה קלאוס תפר אותה בעצמו. הילדה לגמרי מאמינה בסנטה קלאוס."

חלפה חצי שעה וגברת ג'וֹנֶס וגברת בּראוּן היו כל כך שקועות בתפירת בגדי הבובות שלא יכלו לשמוע את נהמתה של הרכבת הקטנה, נוסעת לה מצד אל צד על השולחן בחדר-האכילה, ולא היה להן מושג מה מעשיהם של ארבעת הילדים.

גם הילדים לא חסרו את האימהות שלהם.

"מגניב, לא?" אמר אדווין ג'וֹנֶס לווילי בּראוּן הקטן. השניים ישבו בחדרו של אדווין. "מאה באריזה, עם מסנן משעם, וגם תראה – פומית מענבר שנכנסת מהצד בקופסה קטנה. מתנה מגניבה לאבא, לא?"

"משהו!" אישר וילי בהערכה. "אני נותן לאבא סיגרים."

"טוב, גם אני חשבתי על סיגרים. גברים תמיד אוהבים סיגרים וסיגריות. אי-אפשר לפספס. מה אתה אומר, ננסה אחת או שתיים מהסיגריות ההם? ניקח מהתחתית. אתה תאהב אותם. רוסיות – הרבה יותר טובות מהמצריות."

"תודה רבה," ענה וילי. "אני מת לסיגריה. התחלתי לעשן רק באביב שעבר – ביום הולדת שתים-עשרה. אני חושב שנורא דבּילי להתחיל לעשן מוקדם מדי, גם אתה? זה מעכב את ההתפתחות. אני חיכיתי עד גיל שתים-עשרה."

"גם אני," אמר אדווין. שניהם הדליקו סיגריות. "האמת שלא הייתי קונה אותם עכשיו אם לא בשביל אבא. פשוט הייתי חייב לתת לו משהו מסנטה קלאוס. אתה יודע, הוא לגמרי מאמין בסנטה קלאוס."

אך בעוד אלה שקועים בשלהם, הראתה קלָריס לאוֹלבינה הקטנה את ערכת הברידג' המשגעת לגמרי שהיא קנתה בשביל אמא שלה.

"נכון שהסטנדים האלה מָזֶה מקסימים?" אמרה אוֹלבינה. "והעיצוב ההולנדי, נכון שהוא יפה – או אולי הוא פלמי, יקירה?"

"הולנדי," אמרה קלָריס. "הוא לא מהמם? ואיזה חמודים הקטנים ההם, לשים את הכסף בזמן שמשחקים… לדעתי זה ממש מפגר לא לשחק על כסף."

"ממש," התחלחלה אוֹלבינה.

"אבל אמא שלך אף פעם לא משחקת על כסף, נכון?"

"אמא! בחיים לא. היא סתומה מדי בשביל זה. אבל אני יגיד לה שסנטה קלאוס התעקש להוסיף את הקופסאות הקטנות של הכסף."

"אני מתארת לעצמי שהיא מאמינה בסנטה קלאוס בדיוק כמו אמא שלי."

"אוי, לגמרי," אמרה קלָריס והוסיפה, "מה את אומרת שנשחק איזה משחק קטן! עם דומֵם כפול בסגנון הצרפתי; או אולי סקאט נורווגי, אם בא לך. צריך רק שניים בשביל זה."

"בסדר," הסכימה אוֹלבינה, ותוך דקות ספורות כבר היו שקועות במשחק קלפים ולידן ערמות קטנות של דמי-כיס.

כעבור כחצי שעה שבו בני המשפחות והתכנסו בסלון. אך מובן שאף אחד לא אמר מילה על המתנות. כך או כך, כולם עיינו עכשיו בבּיבּלייה הנהדרת, עם איורים של מפות, שהג'וֹנֶסים הביאו אתם לתת לסבא. כולם היו תמימי דעים כי בעזרתה יוכל סבא לאתר תוך רגע, ביום או בלילה, כל מקום ומקום בארץ-ישראל.

אך למעלה, בקומה העליונה, בסלון שלו, בחן סבא במבט מלטף את המתנות שלידו. היה שם קָרָף יפהפה לג'וֹנֶסים המבוגרים עם עיטור פיליגרי מכסף, מלא ויסקי, ונבל-דוד גדול מצופה ניקל לבְנם.

אחר-כך, מאוחר בלילה, הישות, או ההאצלה, או ההוויה הקרויה סנטה קלאוס, לקחה את כל המתנות וטמנה אותן בגרביים של האנשים.

והיות שהיה עיוור כתמיד, נתן סנטה קלאוס את הדברים הלא-נכונים לאנשים הלא-נכונים – נתן, למעשה, לפי מה שצוין לעיל.

אלא שלמחרת, בבוקר חג-המולד, הסתדר המצב מעצמו, כמו שהוא מסתדר תמיד: בעשר בבוקר שיחקו בּראוּן וג'וֹנֶס ברכבת, גברת בּראוּן וגברת ג'וֹנֶס תפרו בגדי בובות, הבנים עישנו סיגריות, וקלָריס ואוֹלבינה שיחקו קלפים כנגד דמי-כיס.

ולמעלה, בקומה העליונה, סבא שתה ויסקי ופָּרט על נבל-דוד.

וכך אפוא, חג-המולד עבר אחרי הכול בשלום. כמו תמיד.